לכתוב ולצייר מלחמה: מלחמת יום כיפור ברומנים גרפיים

הרומן הגרפי של רון לוין, 95.94% שלמה שהתפרסם לאחרונה, ובו אזכור לאופן שבו מלחמת יום כיפור עדיין נוכחת בחייו של אביה של המספרת, הוביל אותי לחפש רומנים גרפיים שבהם מלחמת יום כיפור מתוארת, כדי לנסות להבין משהו על האופן שבו היא עדיין נוכחת אצל רבים אחרים, ועל האופן שבו כותבים ומציירים מלחמה.

הספר המוקדם ביותר הוא ספרם של עלי מוהר ודוד טרטקובר, ״פלוגה גימל, מחלקה שלוש״. זהו לא רומן גרפי במובן המקובל היום, אלא אסופה של רשימות שאותן כתב מוהר בזמן המלחמה שפורסמו בעיתון ״דבר״ תחת הכותרת ״רשימות ממצרים״, בשילוב עם רישומים שנעשו על ידי טרטקובר ונשארו באלבומים דהויים בביתו, עד לפרסום המשותף ב־2003. הריחוק הפואטי כאן הוא מינימלי, זהו ״יומן משולי המלחמה״, שנכתב ונרשם בזמן אמת. הכשרון הבולט של השניים, שהפכו בהמשך לאושיות בולטות בתרבות הישראלית, מפצה על הדיווח הרפורטג׳י, מקרוב־קרוב.

עלי מוהר ודוד טרטקובר, ״פלוגה גימל, מחלקה שלוש״. צילום: מ״ל

בהקדמה מספר מוהר כי השניים נפגשו במילואים, בחטיבה 317 של הצנחנים בתחילתה של המלחמה, ושירתו יחד 115 יום ברמת הגולן ובהמשך משני צידי התעלה כחלק מאוגדת שרון בימי הפסקת האש. בשלב זה שניהם היו גברים צעירים בתחילת דרכם המקצועית, רוחם חופשית: ״כל אותו זמן נשארה רוחנו אזרחית להפליא, כמעט אזרחית להכעיס. היא ניצלה כל סדק בחומרת הצבאיות כדי לפשוט מעליה בזריזות את המדים, גם אם הגוף נאלץ להמשיך ללבוש אותם […] זאת היתה מחאתה החשאית כנגד המלחמה שבה מצאנו את עצמנו, כנגד הצבאיות עצמה. […] היינו חיילים לכל דבר, אבל רק למראית עין״.

הטקסטים והרישומים מתארים בעיקר את מה שלא צבאי, את השגרה, את המחנות הארעיים, את כל קשת הטיפוסים הגבריים שבפלוגה, את המוצבים הכבושים, את האוכל, את ״החצר האחורית של המלחמה״. מוהר כמו מתנצל על כך שאין בספר תיאורי קרבות ועל הטון המבודח־משועמם, ומסביר כי המחלקה הזו הייתה בת־מזל להגיע לתעלה אחרי 17 ימי מלחמה, בלי שאיבדה אפילו חייל אחד. חשוב גם לזכור שהטקסטים נכתבו כמעין מכתב הביתה, נקראו גם על ידי משפחתו אבל גם על ידי רבים אחרים שתהו כיצד נראים החיים במוצבים הרחוקים, וזו סיבה נוספת לכך שהחרדה או הסכנה מתוארות מעט ובזהירות.

מקריאת שני הרומנים יחד, עולה כי המלחמה של נגרקר והמלחמה של מוהר וטרטקובר היא שני דברים שונים בתכלית. יש הבדלים אובייקטיבים ברורים, אבל משמעותיים לא פחות הם מימדי הזמן והמרחק האסתטיים

הרישומים של טרטקובר, טושים במחברות רישום, מעבירים היטב את הפרטים הקטנים של הסביבה הצבאית, חווית ארעיות, רהיטים מגובבים ועזובים שמשמשים כ״בית״ זמני, בישול ושטיפת כלים. בכל הרישומים בהם יש אמצעי לחימה הם מצויירים באופן סטטי, בזמן ״מנוחה״. כך, הנשק והאפוד תלויים על כיסא, המאג בעמדת חבצלת דומם תחת הצילייה. עיקר העניין שלו הוא ציור דיוקנאות אנשי הגדוד, חלקם בשמותיהם המלאים, חלקי מתוארים בתפקידם, וברצף הזה כולם יושבים או עומדים לפורטרט ללא פרטי רקע, כמו מדגימים את השהות שמתאפשרת לצורך הרישום.

הרישומים והטקסטים משתפים פעולה כדי להעביר אל הקהל בעורף ובזמן אמת את שגרת ההמתנה המתוחה אך הבטוחה יחסית. גם כשמתוארת הפגזה, ברישומים אין זכר לפיצוצים או סכנה, והטקסט של מוהר מסביר בעת ובעונה אחת את התחושות הפיזיות בגוף ואת חוסר היכולת להעבירן אחורה לעורף, משום שמבחינתו ״אי אפשר להביא אל העיתון – המתרשרש עתה במטבחים חמימים, סמוך לקפה ולחמניות, או בחדרי האוכל קיבוציים מדודשי מגפיים, שבהם נחתכות עכשיו עגבניות לסלט בוקר קפדני – את כל מערכת הנשימות החטופות, המהירות, את הבל הפה החם החוזר אלייך מן החול שפניך כבושות בו, את המאוץ הקדחתני של הדם״.

ההשלכות על הנפש

הרומן הגרפי בקרב ובשבי: זיכרונותיו של יצחק נגרקר ממלחמת יום כיפור מבוסס על עדויות של לוחם, אבל הוא ראה אור רק ב־2014 ועבר דרך שלושה פילטרים רגשיים ואסתטיים משמעותיים: יצחק סיפר את הזיכרונות לבנו יוגב, שהעביר אותם לעיבוד ספרותי של אלעד שובל ואיור של דותן גולדווסר, תוך מעורבות גדולה של יצחק והמשפחה בתהליך היצירה. הבחירה בדואטון, כלומר הדפסה בשני צבעים עיקריים, משתלבת באופן הגיוני עם האופי הריאליסטי והדרמטי של האירועים המתוארים.

המקום הוא דרום רמת הגולן, השנה היא 1973 כשציר הזמן שמלווה את הסיפור מכוון לנקודת אפס ברורה, ה־6 באוקטובר. החיילים עסוקים בפעילות שגרה של פיצוץ טנקים סוריים ומיון פגזים, והכל בז׳רגון צה״לי משועשע. בפתאומיות, תוך כדי שכיבה בצל אל מול הנוף, הבוקר הרגוע של יום כיפור מתחלף בהפצצה כבדה. הצוותים נכנסים לטנקים, ומהר מאוד יואב המפקד נהרג, כך שהשאר נמצאים בסיטואציית לחימה מורכבת תוך התגוננות וטיפול בפצועים מצוותים אחרים. מבחינתו של יצחק הוא כבר ראה באותו הרגע כיצד חייו הגיעו אל קיצם.

כפולת עמודים יפה מתארת את הפרידה שלו מהחיים, מאחיו הקטנים, מאמו המתה, מאהובתו. שעה וחצי בלבד לאחר תחילת המלחמה, החיילים מבינים שאין ברירה ונכנסים לבונקר יחד עם עוד עשרות חיילים, חלקם פצועים. יצחק מנסה לתאם את הצעדים הבאים, אבל הוא מושתק במהרה לטובת קריאת תהילים. הפריימים מתעדים את פניהם של הלוחמים האחרים, מקרוב, כמו כדי לצרוב אותן בנצח. ״מן המצר קראתי יה, ענני במרחב, יה״, וכולם עונים אמן אחרי המתפלל. מישהו מתבדח, ״עכשיו שיגיד קדיש״ ומושתק.

בקרב ובשבי: זיכרונותיו של יצחק נגרקר ממלחמת יום כיפור

אחרי המתנה מתוחה, רימון מושלך אל תוך הבונקר. נגרקר יוצא החוצה ובשישה עמודים מתוחים ודחוסים, כמעט בלי מילים, משכנע את החייל הסורי שמולו כי הוא היחיד שנשאר חי בבונקר, נכנע ונלקח בשבי. בטנק הסורי, נגרקר מביט לשמיים וחושב על המתים, ואומר בעצמו קדיש, כמו המשך לרגע בבונקר. זה אחד השיאים של הרומן, והדבר מתבטא במעבר מפריימים דחוסים לחמישה עמודים ובהם פריים בודד, עד לכפולת עמודים שלמה, ובו העשן שבאופק נדמה כשבר מוחשי, משמש כמקביל כסמל לחורבן ואולי כסדק בשמיים דרכו תעבור התפילה.

בהמשך הרומן, מתוארת תקופת השבי האיומה ומתוארת החזרה לארץ אחרי שמונה חודשים, חזרה שמחה אך מורכבת מבחינתו של נגרקר, כמו גם היחס של המדינה וחוקרי השב״כ אל השבויים כבוגדים ופחדנים. יחד עם זאת, הספר מסתיים באופן אופטימי ומעובד מבחינתו של נגרקר: הוא מבין שנהג נכון, מאשר שלא נשבר בשתי החקירות, אך גם בהבנה שהאישור הפורמלי שקיבל מחוקר השב״כ כי הוא משוחרר, לא ישחרר את נפשו מהחוויה עצמה.

מקריאת שני הרומנים יחד, עולה כי המלחמה של נגרקר והמלחמה של מוהר וטרטקובר היא שני דברים שונים בתכלית. יש הבדלים אובייקטיבים ברורים, אבל משמעותיים לא פחות הם ממדי הזמן והמרחק האסתטיים. בעוד שמוהר וטרטקובר מספרים לעורף בזמן אמת על חוויותיהם, הסיפור של נגרקר נמסר דרך פילטרים ואחרי שנים רבות, בפרספקטיבה שמבקשת להבין את ההשלכות על הנפש.

מקריאת שני הרומנים יחד, עולה כי המלחמה של נגרקר והמלחמה של מוהר וטרטקובר היא שני דברים שונים בתכלית. יש הבדלים אובייקטיבים ברורים, אבל משמעותיים לא פחות הם ממדי הזמן והמרחק האסתטיים

מלחמת יום כיפור היא המלחמה שבה נהרג עמוס פריד, באיזור חאן ארנבה, כשהוא בן 22. הסיפור שלו ושל אחותו נאווה, תחת הכותרת ״המצפון״, מופיע בסיפור קצר שיצר דור כהן בקובץ כל העולם היה בינינו: רגעי חיים בקומיקס שראה אור השנה ביוזמת עמותת ״האחים שלנו״ (עריכה: נועה קלנר) ובו 14 סיפורים של אחים ואחיות שאיבדו אח או אחות בצבא או בפעולת טרור. האיורים של כהן בונים את בית הילדות בו נמצאים האח והאחות לבדם, תחילה מבחוץ ואז בתוך חדר השינה והמטבח. עמוס היה גדול מנאווה בשבע שנים, אח גדול בתפקיד הורי כבר בילדותם.

בעוד קול המספרת מתאר את כל הדברים שעמוס עשה עבורה בילדותם המשותפת, האיורים מספרים עלילה אחת קווית ומינורית: עמוס קם ראשון בבוקר רגיל, מכין סנדוויץ׳, שוטף כלים. אבל, האיורים מאפשרים לו להיות אדם שלם, לא רק עושה את פעולות הבוקר, אלא עם ״עוד קצת״ משלו; הוא מלקק את סכין הריבה אחרי מריחת הלחם, מחייך אל נאווה, עיניהם מאירות זה לקראת זו, שם יד על כתפה. המשפט היחיד שעמוס אומר שאופן ישיר בסיפור, הוא משפט שנאווה זוכרת שאמר כשחזר מסופ״ש בצבא: ״הסדר עוד לא התגייס והבלגן עוד לא השתחרר״. משהו במשפט הזה נחרט אצל נאווה בראש מאז, וזו הייתה כנראה דרכו העדינה של עמוס להביע מורת רוח מההתנהלות בצבא, בבית שבו שני ההורים לחמו בהגנה ואסור היה לפגוע בקדושתו של צה״ל.

בפריים האחרון נאווה נשארת לבד במטבח עם הסנדוויץ׳, וקול המספרת אומר ״עמוס אף פעם לא אהב את הצבא״ ובשורה נפרדת ״ובכל זאת הוא היה הראשון להתנדב למלחמה ביום כיפור״. במקום אחר נאווה מביעה תסכול מהחד־צדדיות של הקשר בניהם (הוא עיצב והשפיע עליה, היא היתה ילדה כשנפרדו), ובכל זאת יש לה מה לתת: 50 שנה אחרי שעמוס נהרג, היא זו שמנציחה את זכרו.

כל העולם היה בינינו. איור: כרמל בן עמי

איורים: דור כהן

רון לוין, 95.94% שלמה

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

זה סיפור קטן, מנקודת המבט של האחות האוהבת והכואבת, אבל הוא חולייה מקשרת טובה לספר של רון לוין שכאמור התחיל מבחינתי את המסע הקצר הזה. נאווה חולקת זיכרון ילדות קטן שהפך משמעותי עבורה עם מותו של האח, על אף שלסיפור עצמו אין שום קשר למלחמה. בספרה של לוין, המלחמה היא זיכרון רחוק שמתערבל בחסות הארוע המוחי עם העבר וההווה של שלמה, אביה של המספרת, פנסיונר משירות קבע בצה״ל, סגן מפקד חיל השריון בתפקידו האחרון. שלמה עבר ניתוח מעקפים ב־2012 ועל שולחן הניתוחים עבר ארוע מוחי שהשאיר אותו עם 95.94% נכות. הספר מורכב מסיפור מסגרת (מצבו הרפואי של האב מהאשפוז ועד שחרורו הביתה) שאליו משתבצות אפיזודות קטנות, זעירות, מהאשפוז ומהחיים שלפניו.

לפני מלחמת יום כיפור, החוויה המשפחתית הייתה של אבא שחוזר הביתה פעם בשבועיים, ״אבא גיבור והרפתקן שנוסע בג׳יפ לסיני ומנהל שם מלחמות״. בפרק ״ביקורים בסיני״ מתוארת נסיעה משפחתית לסיני שמתוארת כתענוג מוחלט: טסים במטוס, אוכלים גלידה, קופצים בפיתולי הדרך בג׳יפ, מחבקים את האב האהוב שרחוק בדרך כלל. הטנק החונה מחוץ לבסיס, האנטנה, אפילו הקליעים שמוצאים הילדים בחול, כל אלו הם רק רקע משעשע לחוויה כיפית.

רק לקראת סוף הספר מגיע הסיפור ״גופים זרים״ שמתאר את שלמה בזמן מלחמת יום כיפור עצמה. הסיפור נפתח בזרם אסוציאטיבי שבו ההובלה של שלמה במיטת בית החולים הופכת לנסיעה בטנק, ומסופר כיצד שלמה נשלח לחלץ חיילים ממוצב שהותקף. המשימה הצליחו והחיילים חולצו, אבל בדרכם חזרה הם נפגעו: ״אבא, שהיה מפקד הנגמ״ש, עף החוצה מהדף הפיצוץ. לרוב החיילים שנותרו בנגמ״ש לא היה אותו מזל״. ציור על עמוד שלם מראה פיצוץ אדיר ואת שלמה עף מהנגמ״ש, הוא עף מעל החוויה, כמו בפרספקטיבה חוץ גופית, מתעופף כמו רסיסים מהפיצוץ. הרסיסים אינם מטאפוריים, קול המספרת מונה ארבעה רסיסים גדולים מפגיעת הנ״ט שתקועים מאז אותו היום בירך ימין, יחד עם עוד פציעות בשוק שמאל ובכף רגל שמאל.

בספרה של רון לוין המלחמה היא זיכרון רחוק, שמתערבל בחסות הארוע המוחי עם העבר וההווה של שלמה, אביה של המספרת, פנסיונר משירות קבע בצה״ל, סגן מפקד חיל השריון בתפקידו האחרון

שלמה ממשיך לעוף, מרגע הפיצוץ ולאורכן של עוד שתי כפולות עמודים. בראשונה הוא מרחף מעל שדה הקרב, כאילו היה אחד ממסוקי הפינוי שחגים באוויר. בכפולה השנייה הוא מרחף מעל כל חייו, מבית ילדותו, דרך הבסיס בסיני ובית המשפחה, עד למצבו היום, גבר מבוגר, סיעודי, בכיסא גלגלים באשפוז ממושך. שלמה עף, הפיצוץ הראשון מקדים את הפיצוץ השני של חייו, הארוע המוחי.

במלחמה, התעופה היא שהצילה אותו ממוות בנגמ״ש. הארוע המוחי ואחריו ההפרעות הנוירולוגיות כמו חוסר התמצאות במצבים מורכבים, פגיעה בריכוז ובתפיסת המרחב, הפרעת הסתגלות ועוד תופעות שמתוארות היטב בספר, הן מצב תמידי של ריחוף מעל החיים הקודמים. בסך הכללי של הנכות של שלמה, הפציעה מיום כיפור בכלל לא נספרת, אבל המקום המרכזי שהיא תופסת כאן, נותנת תמונה מדוייקת יותר, לפחות מעיניה של בתו.