כל מה שחשוב ויפה
שלי רייזיס. צילום: יואל לוי
שלי רייזיס. צילום: יואל לוי

מה חדש // ERSATSFA

בפסטיבל ארס אלקטרוניקה שהתקיים לאחרונה באוסטריה הציגה שלי רייזיס, בוגרת המחלקה למוזיקה חדשה במוסררה, מערכת דיגיטלית שפיתחה שמאפשרת למוזיקאים ונגנים להשתמש במוזיקה קיימת ולהפוך אותה למוזיקה חדשה

מי אני

שלי רייזיס, בת 25, מתגוררת בירושלים. מוזיקאית ובוגרת המחלקה למוזיקה חדשה במוסררה. בסיסטית בלהקה חולין. מתחילה ללמוד מתמטיקה ומדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית.

במשפט אחד

נבחרתי מטעם בית הספר מוסררה להציג בפסטיבל Ars Electronica בלינץ, אוסטריה. הפרויקט שהצגתי הוא מערכת נגינה דיגיטלית (תוכנת מחשב) המאפשרת לנגן לבצע מניפולציה על הקלטות. מדובר בכלי נגינה חדש המקבל חומר קיים ומעוות אותו לחומר חדש. הכלי מיועד לנגינה חיה לצד מוזיקאים אחרים.

מה חדש

בתקופה האחרונה גברה ההסתערות הקולקטיבית על מנגנונים ותוכנות דוגמת Chat GPT, בארד ומידג׳רני. התחושה באוויר היא שהאנושות על סף פריצת דרך וכי לידתה של אינטליגנציה מלאכותית קרובה מתמיד. מעבר לעיסוק אם כך באמת הדבר, תהיתי מה יהיה על כמות החומר המוזיקלי, האמנותי, המילולי, הוויזואלי – כל אותן שאריות אנושיות המתועדות בארכיונים אנלוגיים ודיגיטליים?

האם יש מספיק מקום בארכיון גם לאינסוף היצירות החדשות שהמחוללים יוצרים כל שנייה ושנייה? העיסוק בלידה נצחית ובחומר חדש משכיח את קיומם של כל אותם חומרים שכבר תועדו, ולכן בחרתי לבנות כלי שמעלה על נס את החומר הקיים ומבצע בו שימוש חוזר, מעין אפסייקלינג סונורי.

הצבה בארס אלקטרוניקה. צילום: מ״ל

שלי רייזיס, הצבה בארס אלקטרוניקה. צילומים: מ״ל

צילום מסך של המערכת

צילום מסך של המערכת

את המערכת כתבתי בפלטפורמת התכנות היצירתי Max/Msp, והיא מבוססת על אלגוריתם (Creative Coding) אפיון שמע: המערכת מקבלת הקלטה וחותכת אותה לחתיכות קטנות; כל חתיכה (באורך של בין שנייה לשלוש בממוצע) מנותחת על ידי דיסקריפטור (descriptor), שהוא משוואה מתמטית המתארת פרמטרים מוזיקליים (או מתמטיים) כגון עוצמה, גוון, ותדירות של פיסת סאונד בזמן נתון.

לאחר הניתוח חתיכות ההקלטה מיוצגות על מערכת צירים לפי תוצאות אפיון השמע, וכך נוצר ממשק גרפי המאפשר לנגן את ההקלטה המקורית לפי סדר חדש ולאו דווקא לפי הסדר הכרונולוגי המקורי של ההקלטה. דוגמה טובה היא שימוש בדיסקריפטור עוצמה, המאפשר לנגן את ההקלטה מהרגעים החלשים ביותר שלה ועד לרגעים העוצמתיים ביותר שלה (מבחינת ווליום).

הפלט של המערכת לאחר בחירת הדיסקרפטורים הרצויים (אפשר לשלב כמה דיסקריפטורים שרוצים בו זמנית), יוצר תחושה של חומר מעוות, אך כזה שעדיין אפשר לאתר את מקורו האמיתי, ואילו חיתוך ההקלטה כופה על החומר מקצב חדש. כמות האודיו שהאנושות הקליטה מאז המצאת הפונוגרף במאה ה־19 מספיקה באופן תיאורטי על מנת לשמש את הצרכים הסונוריים של כולנו. באופן אידיאלי כל שנותר לעשות הוא לחשוב על טכניקות חדשות ומעניינות לעיבוד החומרים הללו על מנת ליצור מוזיקה חדשה. אפיון שמע הוא רק טכניקה אחת ביקום האוטופי הזה.

birds

ארס אלקטרוניקה הוא פסטיבל חדשנות אמנותי-טכנולוגי שמתקיים ברציפות מאז שנת 1979 בעיר לינץ שבצפון אוסטריה. מהסתובבות בפסטיבל מפתה לחשוב כאילו כולנו רתומים למשימות הגלובליות לפתור את משבר האקלים ואי־השוויון המגדרי, ושכבר פיתחנו אינטליגנציה מלאכותית שעתידה לסייע בבעיות אלו. לצד הגודש האדיר של הפסטיבל (את התערוכות מארחים לא פחות מ־14 חללים בכל רחבי העיר), השהות בתערוכה הופכת למעין מציאות אלטרנטיבית־אימרסבית שבה הטכנולוגיה משרתת את האמנות ולהפך.

עם זאת, הגבול בין מציאות אלטרנטיבית לבין חלום באספמיה הוא דק, ואילו הגודש והשפע של העבודות מסחררים ומקשים על החיבור הרגשי לאמן או פרויקט מסוים. דווקא בבמת הסטודנטים (הנקראת CAMPUS; בבמה זו הצגתי גם אני את הפרויקט לצד עבודתו של עילי סקוטלסקי, מטעם בית הספר מוסררה), צפיתי בכמה מהעבודות המעניינות ביותר.  לדוגמה, בחור אוסטרי שבנה טלפון נוקיה ״טיפש״ מאפס. הדיבור בשפה טכנולוגית ישנה וההתעקשות לבצע את מלאכת ההרכבה באופן איטי, בניגוד מוחלט לאופן ההרכבה המצוי (מפעלי ענק ופסי ייצור אינסופיים), מציעים פרספקטיבה מעט אחרת מזו המוצעת בפסטיבל להסתכלות על העולם.

טיימליין

כמוזיקאית מבצעת אני מנגנת בס וכלי הקשה אפרו־לטיניים. בעולם שממנו אני מגיעה המקצב הוא המניע העיקרי של המוזיקה. לכן במהלך העבודה על הפרויקט, כשניצבתי מול הרצון ליצור מוזיקה חדשה, היה לי ברור שהמטרה הסופית היא ליצור חומרים ריתמיים; לעבד את ההקלטות שנכנסות למערכת כך שהמקצב הפנימי שלהן ייצא החוצה וישמש כנקודת החיבור הראשונה לאדם המקשיב.

לצד כתיבת המערכת הוצאתי אלבום בשם ERSATSFA המורכב מסשן אלתור שבו אני מנגנת על המערכת החדשה לצד המתופף ליאל פישביין. שם האלבום הוא ראשי תיבות של Entering a Room, Seeing All Those Same Faces Again.

אולי יעניין אותנו גם

בזמן העבודה על הפרויקט חרשתי את Filthy Friends, קלטת האוסף של המלחינ.ה הבריטי.ת מיקה לוי (Micachu). זו קלטת אוסף מ־2004 שמורכבת מקרעי טקסט וסאונד ושייכת לז׳אנר ה־Grime. האופן שבו החומרים השונים מודבקים יחד וזורמים אחד אחרי השני משאירים את החומרים חשופים ואפילו מעט עקומים, כך שעדיין אפשר לעקוב אחר המקור שלהם. החיבורים בין החומרים אינם מלוטשים והקצוות נשארים גסים, כך שאפשר לחוש את פעולת ההדבקה. אני חושבת שבעבודה על האלבום ERSATSFA ניסיתי ליצור מתוך התחושה שהאוסף של לוי עורר אצלי, ולפעול מתוך עקרונות אסתטיים דומים.

מהו פרויקט החלומות שלך ומה צריך לקרות כדי שהוא יתגשם?

יש לי אובססיה לשימור ידע ולארכיונים. מתוך כך אני מסתובבת עם תחושה שהכל כבר קיים ונעשה ורק צריך לחפור מספיק עמוק בשביל למצוא אותו. באיזשהו אופן החיפוש הזה מתחיל מבפנים. יש לי חלום לכתוב קובץ אקסל ענק של כל הרכוש שלי, הן הפיזי והן הדיגיטלי (חשבונות ברשתות חברתיות, נוכחות רשתית), ולהיכנס לרזולוציות הקטנות ביותר. בינתיים אני עדיין פוחדת להתמודד עם העבודה שהכמות של הרכוש והמידע שבבעלותי עתידה להיות ככל הנראה אדירה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden