כל מה שחשוב ויפה
אור אשכנזי, ירח. צילום: דן בן ארי
אור אשכנזי, ירח. צילום: דן בן ארי

פסטיבל צוללן חוזר ומזמין אותנו למסיבה רגע לפני שתקרוס הדמוקרטיה 

בשנתו ה־11 של פסטיבל המחול האוונגרדי, סדרה של מופעים ומסיבות יחקרו ביטויים שונים של האני. המנהל האמנותי עדו פדר מסביר למה הוא מתעקש שצוללן ישאר בית גופני אך ארעי עבור אמנות ניסיונית

באירוע שימשך על פני שבוע שלם, יתרחש בשבוע הבא פסטיבל המחול ״צוללן״, זו הפעם ה־11. על אף שהוא מתנהל כבר למעלה מעשור, ״צוללן״ ממשיך להיות אירוע אוונגרדי יוצא דופן בנוף המקומי, כזה שמציג יצירות תנועה ומיצג רחוקות ככל האפשר באופיין ממה שהקהל רגיל לחשוב עליו כשהוא מדמיין לעצמו מחול עכשווי. מנומס ומעונב? לא כאן. למרות הותק המרשים של הפסטיבל, הוא ממשיך להתנהל ללא בית קבע ומבלי להיטמע במוסדות תרבות מוכרים, מבליח צבעוני ומרגש אחת לשנה ונעלם, מופע לווין. 

השנה, תחת התמה ״איש נחלתו״ (ובלעז: A State of Self), צפויים להופיע בפסטיבל מנעד רחב של יוצרים: כוריאוגרפיות ואמניות בולטות כמו בשמת נוסן ואנה ווילד יציגו את עבודותיהן כתף אל כתף עם אמניות צעירות כמו גל לוינסון ושני ארזי. מעל התוכנייה, שאירועיה יתנהלו במרכז לאמנות עכשווית (CCA), בגלריית שלוש ביפו העתיקה, במרכז הקהילתי שלוש בנווה צדק ובשתי מסיבות בסמוך לפארק המסילה, מתנוססת ספק־הצהרה ספק־שאלה דרמטית: ״נראה שבימים אלו, שבהם מדינתנו אחוזה על ידי חזון משיחי, עלינו לבדוק איש־איש נחלתו. מהו המצב של אותה ד־מ־ו־ק־ר־ט־יה שעל אודותיה אנו צורחים ברחובות? כיצד תרמנו אנו לאובדנה?״. 

על אף שתוכניית הפסטיבל נוקטת בלשון רבים, מי שמנצח על התזמורת האקלקטית לאורך כל שנות הפעילות הוא איש אחד – המנהל האמנותי, הכוריאוגרף והרקדן עדו פדר. אני פוגשת את פדר, יליד 1985 שנולד וגדל בירושלים, בבוקר שמשי בפאתי נווה צדק ימים לפני שהפסטיבל יוצא לדרך. עטוי בכובע מצחייה ומחויך, פדר משיב לשאלה הראשונה שלי עוד לפני שאני מספיקה לסיים את המשפט.

עדו פדר. צילום: לירון וייסמן

עדו פדר. צילום: לירון וייסמן

״האם הפסטיבל הפך למוסד אחרי 11 שנות קיום? זו שאלה טובה. אני תמיד טענתי שבמובן מסוים, צוללן הוא אחד מפסטיבלי המחול היחידים בישראל. רוב הפסטיבלים בארץ הם שופרות של המוסדות שבקרבם הם פועלים, בין אם מדובר בתיאטרון תמונע, מרכז סוזן דלל או הזירה הבינתחומית בירושלים. צוללן פשוט פועל כפסטיבל״. 

הקושי של פדר להגדיר את צוללן כמוסד נובע, לדבריו, מהדואליות שמאפיינת את התנהלותו. ״מצד אחד, אנחנו נקראים מוסד באופן רשמי ונתמכים על ידי משרד התרבות. מצד שני, היכולת לגדול מצומצמת בגלל כל מיני מגבלות. אין לי תזרים קבוע של מזומנים, אין לי גב, אין לי צוות הפקתי קבוע. אני לא פועל לגמרי לבדי כמובן. כל שנה יש לי צוות הפקתי מסוים (השנה זו סיגל דהן המדהימה) ושותפים, בין אם מדובר במוסדות שאני משתף פעולה איתם אד־הוק או בכוריאוגרפים עצמם. אבל בתכל׳ס, אני הפכתי את צוללן לאירוע שהוא האמנות שלי, ואם לא הייתי חושב עליו ככזה אני לא יודע אם הייתי מסוגל להמשיך״. 

מה בכל זאת משכנע אותך להמשיך לפעול מדי שנה?

פדר עוצר את שטף דיבורו הזריז כדי להרהר. ״לפעמים אני באמת אומר לעצמי: וואט דה פאק עדו, תשיג לעצמך חיים״, הוא משיב בצחוק מתגלגל. 

״יש משהו מאוד סיזיפי בהתעקשות לעשות את זה שנה אחר שנה, אבל לכן זו אמנות. לטעמי, האמנות חייבת להיעשות מתוך איווי. אני תופס את עצמי ככוריאוגרף הפועל תחת המפנה הפרפורמטיבי, ואפשר לומר שהפעילות המתמשכת של צוללן קשורה לאופי הראקציונרי שלי כאמן, לרצון שלי להראות לממסד שאני יכול לעשות את זה בעצמי, אם לא טוב יותר. אני רוצה להראות מה פסטיבל צריך להיות, איזה סוג של שיח הוא צריך לייצר״. 

קריאה לפנטזיה 

כנראה שפדר, שהצטרף בשנה השנייה לקיומו של ״צוללן״ למייסד, הכוריאוגרף והרקדן משה שכטר אבשלום (שמאז פרש מצוות הניהול), לא סתם מגדיר את עצמו כאמן ראקציונרי. לאורך שיחתנו הוא מתעקש להטיל ספק במונחי יסוד שעל פיהם מתנהלים שדות המחול והאמנות הפלסטית, לעיתים תוך הבעת ביקורת מובלעת ולפרקים מפורשת. את צוללן הוא חווה כאלטרנטיבה, ואת דבריו הוא מתבל במושגים תיאורטיים, שמזכירים שלצד הקריירה הענפה שלו בשדה המחול הוא פקד את אולמות ההרצאות האקדמיים במשך שנים כשלמד לתואר ראשון ושני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. 

״בתור כוריאוגרף, יצא לי לעבוד עם הרבה מנהלים אמנותיים. אני חושב שבצוללן אני רוצה להעניק ליוצרים חופש אמנותי אחר. אנשים באים אל הפסטיבל כדי לבצע פרויקטים שמבוססים על מחקר ספציפי שהם מקיימים, הם לא מנסים לקלוע לפורמט של הרמת מסך או להתקבל לחשיפה בינלאומית. יש לפורמטים האלה מקום, אני השתתפתי בהם כיוצר ובחלקם היו לי חוויות מצוינות. אבל אצלי הדיאלוג הוא אחר״. 

צוקי רינגרט, undefined aim. צילום: פיליפ סרו

צוקי רינגרט, undefined aim. צילום: פיליפ סרו

דור פרנק ונועם בן ישראל, דואט עורות. צילום: דור פרנק

דור פרנק ונועם בן ישראל, דואט עורות. צילום: דור פרנק

את פעילות הפסטיבל פדר תוחם לאורך ציר זמן היסטורי, הנחלק לשלוש תקופות. ״בתקופת ההקמה, שבה פעלתי עם משה (שכטר), הפסטיבל היה בינלאומי, נהגנו להביא לכאן מופעים מחו״ל, וזה היה מאוד משמעותי להביא עבודות קאטינג־אדג׳ של יוצרים צעירים, לא להביא את הטרנד בדיליי.

״בתקופה השנייה, שנמשכה על פני חמש שנים, אני ניסחתי מושגים שונים, וזה היה קשור לרצון שלי ליצור אונטולוגיה פוליטית עבור אמנות, שמתחילה מהמחשבה על מחול. מה קורה כשהופכים את הפנתיאון על הראש? מה קורה כשהמחול לא מתחנן להידחק אחרון בדלת, כשהוא לא נתפס רק כנשי מדי, גופני מדי או כקישוט בפתיחת תערוכה? לא פירסמתי קול קורא ולא ביקשתי מיוצרים לשלוח לי עבודות בנושא זה או אחר, אלא הפסטיבל היווה עיבוד של מחשבה מסוימת בכל פעם״. 

למה אתה לא מפרסם קול קורא? יש שיטענו שבשדה מחול קטן ותחרותי כשלנו, הבחירה שלא לפרסם קול קורא היא צעד שנוגד את עיקרון השקיפות, ושהיא יכולה להוביל לכך שיופיעו בפסטיבל שוב ושוב אותם האמנים. 

״אני לא קונה את הלוקש הזה שנקרא ׳קול קורא׳. היו לי דיונים פנימיים אם לעשות קול קורא ובחרתי שלא, בין השאר כי אני מסתכל על פסטיבלים בעולם ואף אחד מהם לא מקיים קול קורא. זו איזושהי המצאה ישראלית, הרגל שהוא תולדה של המחשבה שמנהל אמנותי בוחר תמה ואז קורא לאנשים לחשוב בתוך התמה הזאת. אני לא עובד ככה. אני רוצה שהזהות האמנותית של יוצרים תנבט בתוך הפסטיבל, ומצד שני שהפסטיבל כאירוע יפתח זהות אמנותית. 

״חשוב להגיד שרבים מהמשתתפים בפסטיבל צוללן הגיעו אליו מיוזמתם ולא מיוזמתי. אני אדם מוכר בשדה, הפייסבוק, האינסטגרם והמייל שלי ושל הפסטיבל פתוחים לכל ואנשים רבים פונים אלי ומציעים את מרכולתם. אני פוגש אותם, מדבר איתם, מקיים דיאלוג. ממש אין בעיה להגיע אלי. לא היה אדם שכתב לי ולא קיבל מענה״. 

אני לא קונה את הלוקש הזה שנקרא ״קול קורא״. היו לי דיונים פנימיים אם לעשות קול קורא ובחרתי שלא, בין השאר כי אני מסתכל על פסטיבלים בעולם ואף אחד מהם לא מקיים קול קורא. זו איזושהי המצאה ישראלית

אז אחרי שישבנו את הסוגייה הזו, ספר לי איזו תקופה הגיעה אחרי התקופה השנייה של הפסטיבל. 

״בתקופה המושגית ניסיתי לנסח מהי אמנות פרפורמטיבית שמובלת על ידי הגוף. ואז הגיעה הקורונה, השערים נסגרו, לא היו מופעים מחו״ל, ונכנסנו לתקופה המיתית של הפסטיבל שנמשכה שלוש שנים, ובה חקרתי את ׳מיתוס הלהקה׳, את הרעיון של התלהקות והישרדות משותפת.

״היו לתקופה הזו שלוש פעימות: הראשונה הייתה אונליין ב־2021 בפרויקט משותף שיצרתי עם אנה ווילד. ב־2022 קיימנו פרויקט שנמשך לאורך השנה עם אוצרת מוזיאון בת ים לאמנות, הילה כהן־שניידרמן והאמנים גלעד רטמן ומיכל הלפמן. הפסטיבל ביטא מונח שלו קראנו ׳תערוכות להקתיות׳. רציתי לראות איך אפשר ליצור תערוכה להקתית ולא תערוכה קבוצתית, שבעיני היא מצג שווא דמוקרטי שבו אוצר בוחן מושג מסוים ואז מאגד יחד עבודות שונות של אינדיבידואלים שונים״. 

אני חייבת לעצור אותך שוב ולשאול למה לקרוא לזה מצג שווא. הזדמן לי להציג ולראות תערוכות קבוצתיות שהיו מצוינות. 

״אני אומר מצג שווא כי באופן כללי אני חושב שהדמוקרטיה הליברלית נגמרה, הקפיטליזם אכל אותה מן היסוד. זה לא כי הפורמטים שאנחנו מדברים עליהם בעייתיים, יש אינספור תערוכות קבוצתיות שנהניתי מהן. 

״אבל אני מחזיק במחשבה קצת יותר אוונגרדית על מה אמנות צריכה להיות. וכולנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה הזאת, זו שאלה נורמטיבית. זה לא בהכרח אומר שזה צריך להתממש בפועל, זו קריאה לפנטזיה ולרצון להתמודד עם העתיד״. 

לחשוב על האינדיבידואליות מחדש 

בשנה שעברה השתמש פדר בפלטפורמה של ״צוללן״ כדי לצלול לנבכי המונח ״תערוכה להקתית״, שלפיו ״מנסה לבחון כיצד האמנות יכולה לא להיאחז בפסאדה של עולם האמנות, כי עולם האמנות משרת את הדמוקרטיה ומהווה גושפנקה רוחנית עבורה.

״רציתי לבדוק איך עולם האמנות מבטא דבר אמיתי וגופני שמתרחש בין אמנים, יחסי שארות אחרים. רציתי לפעול נגד האינדיבידואליזם הקיצוני שמאפיין אותנו כחברה, וגם אותי כבן אדם פרטי. ראיתי שאנחנו לא מצליחים ליצור קשרים כי אנחנו מנותבים לצרכנות ולמימוש עצמי. הרגשתי שבתוך האמנות, ובטח שבמחול, אני מצליח להתלהק, אז ניסיתי לראות איך תערוכה יכולה להיות מהלך כוריאוגרפי שאנשים יכולים לקחת בו חלק, למצוא דרך להמציא מחדש את התערוכה הקבוצתית״. 

שני ארזי, אישה נופלת על סף הגבר. צילום: עמית מן

שני ארזי, אישה נופלת על סף הגבר. צילום: עמית מן

birds

השנה הוא בוחן את צידו השני של המטבע – האינדיבידואל. הוא עושה זאת באמצעות כינון של שתי מסיבות, שלהן הוא קורא ״תערוכות סולואים״, במסגרתן יציגו בשלושה ערבים שונים היוצרים.ות בשמת נוסן, שני ארזי, צוקי רינגרט, דור פרנק ונועם בן ישראל, אור אשכנזי, קובי סוויסה וגל לוינסון. 

במקביל, יוצגו בפסטיבל שלושה מופעים בבכורה, שאותם פדר מכנה ״לווינים״. אנה ווילד תציג בבכורה את היצירה ״חולית״; הכוריאוגרף קימ טייטלבאום יעלה את עבודתו ״אבן אודם״ בשיתוף עם המוזיקאית זוהר שפיר; והיוצר דני נוימן יציג את העבודה ״נבלה״. 

״השנה המהלך הוא הרבה יותר רפלקטיבי, גם ברמה האישית. מתרחש בישראל מאבק קשה, ובשם הדמוקרטיה נעשים כל מיני דברים. אולי לכן קראתי לפסטיבל ׳איש נחלתו׳, משום שאני חושב על היחידנות במצב הזה ורוצה לבדוק איך אפשר לחשוב על האינדיבידואליות אחרי ההתלהקות. 

״הקבוצה, הלהקה, מגיעה למסיבה כי מסיבה היא האבטיפוס של התלהקות והיות יחד בעולם המערבי. הדי־ג׳ייאים Drool ו־Deetroit, שהם פיגורות בעולמות התתי־תרבות וידעני מוזיקה גדולים, ינגנו בסשנים שונים של תקלוט. יהיה בר, תהיה מוזיקה, והקהל יזוז בחלל ויתן את תמיכתו לסולואים שיופיעו מתוך המערך. לזה אני קורא Environmental Readymade: המסיבה תתפקד כסביבת רדי־מייד מוכרת שמתוך הקונטקסט שלה העבודות יופיעו״. 

חשוב לי שצוללן ישאר זירה של אמנות ניסיונית. זה מאוד מצחיק בעיני שכולנו עובדים בתנאים אקספרימנטליים, בלי כסף, אבל דורשים מאיתנו לייצר את המוצרים הכי מוגמרים

גם על ההכרח להעלות עבודות בבכורה בפסטיבלי מחול פדר מבקש לערער. כדוגמה הוא מצביע על יצירתה של גל לוינסון, ״בין בגדים״, שתעלה בפסטיבל אחרי שכבר הוצגה במספר במות. ״פה גל מתבקשת לחקור את העבודה בתוך סצנוגרפיה ענקית של מסיבה שהיא צריכה לעבוד איתה, וזה מה שמייצר את החיכוך האמנותי ואת הניסוי״. 

דוגמה נוספת היא העבודה ״ירח״ מאת הכוריאוגרפית אור אשכנזי. ״אור יצרה את העבודה כסולו עבור עצמה כשהייתה בהיריון. היה לה רעיון להציג את העבודה שוב כיצירה שהיא מעבירה לגוף אחר. היא פירסמה קול קורא עבור רקדניות בהיריון, ונבחרה הרקדנית דניאל ברקן שחיה בהולנד והגיעה לכאן במיוחד כדי לעבוד עם אור במרוכז ולהציג את התוצרים לראשונה בפסטיבל״. 

איך אתה מדמיין את צוללן בשנים הבאות?

״חשוב לי שצוללן ישאר זירה של אמנות ניסיונית. זה מאוד מצחיק בעיני שכולנו עובדים בתנאים אקספרימנטליים, בלי כסף, אבל דורשים מאיתנו לייצר את המוצרים הכי מוגמרים.

״עם זאת, זה לא שהעבודות המוצגות בצוללן אינן מלוטשות; להפך, היסטורית אפשר להצביע על כך שהצגנו עבודות משמעותיות רבות שפרצו דרך בשדה. ואני מאמין שזה קורה, בין היתר, דווקא משום שיוצרים מקבלים בצוללן את ההזדמנות לשבור משהו, לשחק, לנסות״. 


פסטיבל צוללן | A State of Self
ניהול אמנותי: עדו פדר
18-24.10

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden