לאן נעלמו הילדים: הסרטים הקשים (והיפים) להחזרת החטופים

מערך ההסברה האזרחי־התנדבותי שמתחולל כאן בחודש האחרון מעורר התפעלות, וממלא את הוואקום שהותיר עוד משרד כושל ועוד גזרה שהזניחה המדינה. מאות סרטוני הסברה נעשים בהתנדבות, מופצים בעולם כולו ומרגשים אותנו; מרגשים את הקהל בעולם (לפחות אלה שלא בחרו בצד השני) ויוצרים תהודה שהיא כה נדרשת, ומתגבשת לכדי קמפיין הסברה לאומי לסיטואציה המטורפת שבה כולנו נמצאים. ויותר מכולנו – משפחות החטופים והנעדרים.

מאז פרוץ המלחמה התגייסו בעלי מקצוע רבים מתחומי הקולנוע, האנימציה, הפרסום וההפקה על מנת לסייע בהסברה. משרד הפרסום גיתם הקים חמ״ל לאיתור נעדרים וחטופים, שפועל בשיתוף עם גורמי הביטחון ועובדים בו 200 מתנדבים. בדיון שנערך בוועדת החוץ והבטחון בכנסת השבוע בעניין ההסברה, דיווחו אנשי החמ״לים השונים על קרבות של דוד מול גוליית. חמאס, בסיוע קטאר, משקיעה מיליארדים בהסברה בעוד שאצלנו כמה גופים אזרחיים מנסים לתת את המענה, ובהתנדבות.

אבל גם המתנדבים המסורים ביותר מתחילים להתפזר אחרי 25 ימים שבהם השקיעו את כל כולם. מנכ״ל גיתם עידו הר טוב, שאל במהלך אותה ישיבה את השאלה הידועה, שלצערנו עוד לא ניתן לה מענה: אם ברור שנושא ההסברה הלאומי הוא נושא של ביטחון לאומי, הרי שהוא דורש תשומת לב ומשאבים של ביטחון לאומי.

״אם המדינה לא תתעורר ותתייחס לזה כאל חלק מהביטחון הלאומי נהיה אבודים גם בהבט הזה״, אמר. הר טוב, כמו אנשי מקצוע אחרים, הדגיש את הצורך בריצה למרחקים ארוכים. דווקא ברגע שבו ישראל הכי זקוקה לאשראי המדיני, המתנדבים נאלצים לחזור לעבודותיהם. כך, לדבריו, 40% מהמתנדבים בחמ״ל שלהם נאלצו לחזור לעבודתם עד כה והמספר צפוי להכפיל את עצמו בקרוב.

יחד עם זאת, איש אינו ממתין עד שהמדינה תתעורר ותיקח אחריות על עוד תחום שהופקר. בשבועות האחרונים אנחנו רואים קמפיינים שנעשו ביוזמות עצמאיות ובזמני שיא, שתפסו את מקומם של תהליכים שלרוב נמשכים שבועות אם לא חודשים, ואין גבול ליצירתיות.

בין אלה בולט בייחודו ומרגש במיוחד הסרטון שהעלתה ההתאחדות הישראלית לכדורגל ובו נבחרת ישראל בכדורגל נערכת לעלות על המגרש. לכל שחקן בקבוצה היריבה צמוד ילד הנותן לו יד, כמקובל, אך שחקני נבחרת ישראל מושיטים יד שנשארת ללא מענה. הסרטון קורא להחזיר את הילדים שנחטפו יחד עם כל חטופי החמאס מאסון ה־7.10.

משחקים במגרש הבינלאומי

דוד ברקוביץ׳, בעל חברת המיתוג Berkovish שהיה בין יוצרי הסרטון יחד עם חבורת יוצרים ותיקים מענף הפרסום והמיתוג, מספר שהעבודה עליו ארכה פחות משבוע. ״ישבנו שלושה קולגות מהענף – שחר פילר, יוסי ברקוביץ ואנוכי – וכולנו הרגשנו צורך לעשות משהו לנוכח הסיטואציה המטורפת של הימצאותם של 230 חטופים בעזה (היום כבר ידוע על 242 חטופים). זו הייתה ישיבה יעילה ומהירה. היה ברור שנתמקד בסרט שיעסוק בילדים החטופים.

״המראה של הפנים הצעירות, הילדים המתוקים האלו שמצבם כרגע לוט בערפל, מייסר עד מוות. ברגע שהסכמנו על הקריאייטיב הבריף היה ברור. בסרטון שלנו, את מקומם של הילדים־שחקנים צעירים תופסים הילדים החטופים ששבויים בעזה – או יותר נכון, היעדרם. פנינו לראשי נבחרת ישראל בכדורגל שאף הם נרתמו ללא היסוס״.

ביום הראשון של המלחמה צריכים היו להיות מוכנים 200 סרטים להפצה מיידית, לטיפול בדעת הקהל העולמית. ההירתמות של כולנו היא נפלאה, אבל לא מסודרת. חלק מהפקת הלקחים מהמלחמה הזו צריך להיות גם הטיפול בהסברה

שחקני הנבחרת, שרגילים לעמוד באתגרים ספורטיביים ובאור הזרקורים, צולמו הפעם באחת ההופעות הקשות שלהם אי פעם – כשהם נכנסים למגרש והיד המושטת שלהם ריקה ואינה אוחזת בידו של ילד, והאפקט מצמרר.

ברקוביץ׳ מעיד שעוד לא חזר לעבודה הרגילה וגם כעת הוא מכין עוד סרטוני הסברה. ״הסטודיו שלי הוסב כל כולו לעבודה סביב נושאי ההסברה. ללקוחות הקיימים שלנו אנחנו נותנים מענה חיוני בלבד. לא מתחילים שום דבר חדש״.

ועד מתי תוכלו להמשיך כך?

״נכון לעכשיו מאות ארגונים פרטיים עושים סרטים נפלאים באופן עצמאי ובהתנדבות. זה עושה עבודת הסברה מצוינת, אבל העסק הזה צריך להיות מאורגן וממומן באחריותה של המדינה, באופן הכי מקצועי שיש. לדעתי, ביום הראשון של המלחמה צריכים היו להיות מוכנים 200 סרטים להפצה מיידית, לטיפול בדעת הקהל העולמית. ההירתמות של כולנו היא נפלאה, אבל לא מסודרת. חלק מהפקת הלקחים מהמלחמה הזו צריך להיות גם הטיפול בהסברה.

״אני יודע שכבר אמרו את זה לפניי עשרות פעמים, אבל מה שעברנו הפעם לא דומה לשום דבר אחר. אני לא יודע כמה זמן נוכל להמשיך, אבל ברור לי שכרגע אני חייב לעשות את זה. אנחנו חייבים לעשות הכול על מנת שהחטופים יחזרו, ולאחר מכן לעשות עוד, כדי שהמדינה הזו תעבור את התיקון החברתי והלאומי שלו כולנו מייחלים״.

הסיוט של כל אמא

בין שלל הסרטים ופעולות ההסברה, בולט לעין באימפקט שלו Disaster (אסון), סרטו של האנימטור יוני גודמן, שנעשה בעקבות פנייתה של רננה גומא, אמם של אור ויגיל יעקב, שני בניה שנחטפו לעזה. בתוך הסיוט המתמשך שאליו נקלעה גומא, באחד הלילות התעוררה וזכרה את חלום הבלהות שחלמה, והוא חי בראשה כסרט אנימציה, בצבעים, בקולות ובמראה של ״ואלס עם בשיר״. בעקבות החלום החליטה שהיא פונה לבמאי הסרט, ארי פולמן, והוא זה שחיבר אותה עם גודמן, שאיתו הוא עובד דרך קבע על פרוייקטים ופיצ׳רים (ביניהם גם הסרט ״איפה אנה פרנק״, שיצא לאחרונה).

קיוויתי שאוכל לעשות משהו למען האנשים שנפגעו במתקפה, ולהשתמש בכישורים שלי לשם כך, והפניה של רננה גומא סייעה לי להגשים זאת. היא העבירה לי את הסיפור שאותו כתבה בעצמה ואף קריינה אותו באומץ

״לא היה לי ספק שאני נרתם לזה ללא היסוס״, אומר גודמן. ״כל־כך קיוויתי שאוכל לעשות משהו למען האנשים שנפגעו במתקפה, ולהשתמש בכישורים שלי לשם כך, והפניה של רננה גומא סייעה לי להגשים זאת. אני חייב להודות שכמעט ולא דיברנו. הקשר בינינו היה כמעט כולו בהודעות ווטסאפ. היא העבירה לי את הסיפור שאותו כתבה בעצמה ואף קריינה אותו באומץ. הסרט הושלם בתוך פחות מעשרה ימים. כמובן שגם הצוות שעבד איתי עשה הכול בהתנדבות״.

סרטון האנימציה מתאר את הסיפור כפי שהתרחש – שני האחים, אור ויגיל, בני 16 ו־12, נחטפו מביתם בקיבוץ ניר עוז. האם, שלא הייתה בבית באותו בוקר נורא, הבינה את המתרחש בממ״ד שבו שהו שני בניה, תוך כדי שיחת טלפון שלה עם הילדים.

בסרטון נראים שני הילדים שמתעוררים משנתם לקול יריות וממהרים להסתגר בממ״ד. הם מתקשרים לאימם מבוהלים ואומרים לה שהם שומעים שמישהו פרץ לתוך הבית. מעבר לקו היא שומעת קולות מדברים בערבית. הילדים ניסו בכל כוחם לשמור את דלת המ״מד סגורה, אך הדלת נפרצת ואז מופיעה על המסך דמותו המצוירת של מחבל רעול פנים, אוחז בנשק, ומאחוריו רקע אדום כדם. גומא מעידה שהדבר האחרון ששמעה זה את בנה הצעיר אומר, ׳אל תקחו אותי, אני צעיר מדי׳״.

שפת האנימציה שלך מאד מזוהה.

״נכון. זו השפה האמנותית שלי, שבאה לידי ביטוי גם בסרטים נוספים, כמו אלה שעשיתי עם ארי פולמן ובכלל. אנימציה היא כלי ביטוי שבאמצעותו ניתן להעביר סיפור בסוג של רגישות שקשה לייצר בלייב אקשן. לאנימציה יש יכולת לחדור פנימה ולדבר אל הרגש. גם הצבעוניות הקודרת שבחרנו ברורה ומתארת את הסיטואציה״.

היה קשה לעבוד על פרויקט כל כך רגיש, כמו פצע פתוח?

״במהלך ההפקה הצעתי לרננה שמישהו אחר יקריין את הסרט, אך היא סירבה ועמדה על כך שהיא רוצה לעשות את זה בעצמה, למרות הקושי הבלתי נתפס. דאגנו למצוא עבורה אולפן הקלטות באילת, שם היא הקליטה את הדיבוב, שהולבש והותאם וכמובן שמוסיף מימד נוסף של אותנטיות״.

בסיום הסרט יש נימה של אופטימיות, כשעולה שקופית המציינת שבזמן שהושלמה העבודה על הסרטון התקבלה ידיעה שהבנים בחיים. ״אני אוהבת אתכם, תהיו חזקים. אנחנו נחזיר אתכם״, כותבת שם האמא לשני בניה. והצופה אומרת בליבה ״אמן״.

---

Disaster
בימוי עיצוב ואנימציה: יוני גודמן • אנימציה: שולי תג׳ר, ספי גייגו, אודי אסולין • עיצוב פסקול: אורי קליאן – סוויטסאונד • שיר: ״משהו רע״ הילה רוח

סרטון נבחרת ישראל
קריאייטיב: משרד הפרסום F&F, יוסי ברקוביץ׳ Berkovish Branding • הפקה: אוג הפקות • מפיק ראשי: גלעד שניידר • מפיק אחראי: טמיר וקסלר • מפיקת פוסט ראשית: ג׳וליה וייץ • מפיקה בפועל: עילית אנגל • מנהלת הפקה: איילת טיקוצ׳ינסקי • במאי: אופיר פרץ • מחלקת בימוי: אמיר מלמד, עדן פרז • צלם: יונתן קובץ׳ • מחלקת מצלמה: מאיר ארד, יובל אוהב ציון • תאורה: פליקס סולומון, תמיר למפרט, אביב ציפר • גריפ: רונן יהלומי, ניר הררי, אוריאל צרפתי • ארט: גיל חנן • סקאוט וניהול לוקיישן: עידן ברדך, אביחי כנאפו • מלבישה: מירב שחר • מאפרת: מירב לויסון • נערת מים: נטשה • מלהקת: אנה פינשטיין • סוכנות ילדים: טרנדי קידס • מפיקת פוסט: ג׳ני מנביץ • עורך אופליין: אייר עוזיאל • אונליין וקאלר: גל איסר • מוסיקה מקורית: שירי ורן שם טוב • עריכת סאונד: סאונדהאוס