כל מה שחשוב ויפה
נדב משעלי (משמאל) בפרויקט התיעוד מהשטח באופקים. צילום: מרים טויזר
נדב משעלי (משמאל) בפרויקט התיעוד מהשטח באופקים. צילום: מרים טויזר

אופקים של נדב משעלי: בסרט הזה עוד לא היינו

49 אנשים נרצחו באופקים בשבת 7.10. נדב משעלי והסינמטק נכנסו לפעולה מיד, מתוך אמונה בכוחו של הקולנוע להציע נחמה, וגם לתעד ולספר את סיפורם של הגיבורים בעל כורחם

סינמטק אופקים הוא מקום ייחודי בנוף הסינמטקים ומוסדות התרבות בארץ. נדב משעלי, קולנוען שגדל בעיר, בוגר מחלקה לקולנוע באקדמיה ספיר בשדרות (שם אני מלמדת), חלם וייסד את הסינמטק ומוביל אותו לאורך השנים באופן מעורר השראה. השיחה איתו היא בעצם שתי שיחות שקשה להחזיק ביחד, אבל אי אפשר להפריד ביניהן. האחת על הסינמטק ועל הפעילות המשמעותית שלו ביומיום, האחרת על הקולנוע שהוא עושה בימים האלה, אחרי הסיוט הנורא שהתרחש בעיר.

באופקים נרצחו בשבת האיומה ההיא 49 אנשים, בטבח שהתרחש בשכונה אחת קטנה בעיר. חלק מהם נרצחו כשיצאו להגן על המשפחה או על השכונה, אחרים רצו באזעקות אל המיגוניות שמחוץ לבית, והמחבלים חיכו להם שם. כמה ימים אחרי, כשעדיין היה חשש שנותרו מחבלים באיזור, סינמטק אופקים יצא להקרנות במקלטים. בתוך אותו שבוע נדב עצמו התחיל לתעד את סיפורי הנרצחים, את זירות הרצח, את סיפורי ההצלה בעיר.

נדב משעלי. צילומים: מ״ל

נדב משעלי. צילומים: מ״ל

יעל: אני רוצה להתחיל לדבר על סינמטק אופקים ועל העבודה שלכם בימים האלה. הסינמטק הוא סוג של מפעל; אתה איש צעיר (37) אז אולי עוד אי אפשר להגיד מפעל חיים

נדב: אני אומר את זה…

יעל: בשבוע שעבר אמרת שאתה כבר רוצה להפעיל את הסינמטק ״רגיל, לא בהקרנות מיוחדות״ ומוכרחים להבין ש״אנחנו, התרבות, זה הלחם והחמאה, זה המפתח לשיקום של המקום הזה. זה לא מותרות, זה לא תוספת, זה לא יבוא אחרי… אני מבין שככה חושבים על זה, אבל זה הדבר של השיקום״

נדב: זו תהיה איוולת לא להתייחס לאנשי תרבות ולמובילי תרבות במרחב. לנו הרבה פעמים יש את הכלים להתמודד, וגם איזו מין אופטימיות כזו, לפעמים זהירה, אבל כן לנוע ולהניע. ובתוך הלופ האינסופי של אנשים פה בתוך הטראומה, או בתוך החירום הזה, לראות במימד של אמנות ותרבות ביחד סוג של מרפא.

אנשים שמובילים פה מהלכים בעיר אומרים לי לפעמים ״תשמע נדב, לא נראה לי. אנשים עוד ספונים בבית, ואולי תעשה בזום״. ואני אומר שאני לא מוכן ליפול לתוך הרשת הזאת, של להתכנס עוד פעם לתוך פלטפורמה סגורה, שמקדשת את החירום והחרדה כל הזמן.

מצד אחד זה עלול להישמע מנותק. יש אנשים שאומרים לי כל הכבוד, וזה, אבל זה לא נראה קצת מוזר שאנשים עוד ככה ואתם מקרינים סרטים? ובאים אנשים?

אנשים שמובילים פה מהלכים בעיר אומרים לי לפעמים ״תשמע נדב, לא נראה לי. אנשים עוד ספונים בבית, ואולי תעשה בזום״. ואני אומר שאני לא מוכן ליפול לתוך הרשת הזאת, של להתכנס עוד פעם לתוך פלטפורמה סגורה, שמקדשת את החירום והחרדה כל הזמן

אז הסוגיה הזו תמיד מאתגרת. עוד לפני המלחמה, היציאה של אנשים החוצה לצרוך תרבות וקולנוע היא תמיד אתגר. ותמיד, ובמיוחד עכשיו, אני מרגיש שכאנשי ויוצרי תרבות אנחנו נדרשים לעלות עוד מדרגה, ולנסות להכיר את הקהילה עוד יותר מקרוב, ולהתעקש גם כשזה לפעמים קצת מביך.

כי אני אומר רגע, אני חיוני? אני לא חיוני? הפסיכולוגית ההיא או הפסיכיאטר הם יותר חיוניים ממני כביכול, אבל זה לא. אני מתייחס לעצמי לחלוטין כחיוני

יעל: מתי התחלתם לפעול בעיר במהלך המלחמה?

נדב: בשבת ההיא לא הייתי באופקים. הייתי אצל אחותי במרכז ואני שומר שבת, והייתה אזעקה בשש וחצי בבקר וזה לא מפסיק. ואני כבר מבין שמשהו לא בסדר קורה. אני כבר מדליק את הטלפון ואני מבין שצריך לבדוק מה קורה בעיר שלי.

אני חושב שכבר בסביבות שבע וחצי שמונה אנחנו מקבלים כבר מידע שיש מחבלים באופקים, ואז אני רואה תמונות של טויוטות עם מחבלים עליהם ואז אני כבר רואה את הרחובות של השכונה שאני מכיר, אני רואה אפילו את הפוסטרים של הבחירות, וזה ממש בשכונה שיש בה חברים טובים שגרים בה. וממש לא הרבה אחרי אחותי מקבלת לוואטסאפ שלה כבר שמות של אנשים שנרצחים. ואני מיד רוצה לנסוע לשם, אבל אומרים לי מה פתאום, אי אפשר, וזה נורא מפחיד.

יום או יומיים אחרי חזרתי לעיר, ואני ממש מרגיש את המאפליה. אני ממש מרגיש שיש מצב שהם עוד כאן, אני עוד בסרט הזה, ומכוניות עוברות ברחוב ואתה חושש. השבוע הראשון היה פשוט סיוט מאין כמותו

הקרנה בסינמטק אופקים

הקרנה בסינמטק אופקים

יעל: מתי התחלתם להקרין סרטים?

נדב: בשבוע הראשון כבר התחלנו להתחבר. הבנתי שאו.קיי, היה פה הלם, אבל התחלנו לאסוף את עצמנו ולהתחיל לעבוד על תוכנית. אני כבר הייתי ערוך עם מקרן נייד ומסך, וקולנוע לב והאוזן השלישית נתנו לנו סרטים להקרנה, כך שכבר בשבוע הראשון יצאתי והקרנתי סרטים במקלטים.

זה התחיל מסרטים כמו צ׳רלי בממלכת השוקולד ובעיקר סרטי ילדים. המקלט הראשון שהקרנתי בו זה המקלט ברחוב הזית, מישור הגפן – השכונה שבה זה קרה. ובפעם הראשונה הגיעו אמא אחת ושלושה או ארבעה ילדים, וזהו. אבל שלושה ימים אחרי, הקרנתי שוב במקלט הזה והפעם היה הרבה יותר מלא.

אז אני מסתובב ומקרין סרטים לקהל כצו השעה, ובינתיים אני משעה ומדחיק את התפקיד שלי כאיש קולנוע. ואז הגיעה שיחת טלפון מחבר קרוב, שאחיו, אריאל ביליה, נרצח כשהציל את כל בני המשפחה שלו – הוא הוציא אותם מהקומה השנייה של הבית והוא האחרון שנשאר ונורה.

ובטלפון הוא אומר לי, נדב, תשמע, אני יודע שאתה עושה סרטים. והוא מעיר בי איזו תובנה שצריך לעשות משהו גם בעניין הזה, כי זה היה וזה מושתק. הבית הראשון שהלכתי אליו היה הבית של המשפחה שלו, ומשם הדברים התגלגלו

יעל: וזה לא היה כל כך פשוט

נדב: הגעתי עם המצלמה, הוצאתי אותה, וזה כשלעצמו היה מהלך מאוד אגרסיבי. איך אתה שם מצלמה מולם ברגע המאוד רגיש, האינטימי שלהם. אבל הוצאתי את המצלמה ומישהו מהמשפחה התחיל לדבר. הוא היה בכיתת כוננות בקיבוץ סעד. ועוד אנשים מהמשפחה מתחילים לדבר, ואז אני קולט שמול המצלמה משהו קורה. אני עדיין לא בתפקד יוצר קולנוע, אני לא עיתונאי, אני לא בתפקיד, אני בא לנחם

יעל: העובדה שאתה איש מהקהילה ומכיר עושה איזה הבדל?

נדב: כן, במיוחד בבית הראשון שביקרתי בו. שם אני מכיר והרגשתי בטחון. אחרי שדיברנו האח של אריאל ז״ל יצא איתי מחוץ לבית, ואני שואל ״אתה יכול להסביר לי מה קרה? אני יכול לצלם?״. ואז אנחנו נכנסים למיגונית ליד הבית שלהם, שמרוססת ברסס של רימון וכתמי דם, וכל הגבשושיות על הכביש, ויריות ברחוב עצמו, ממש אזור מלחמה, מכוניות ירויות, הכול היה טרי. אני זוכר שהוא אומר לי בשיחה, תקשיב נדב, הכל חם. וזה דרבן אותי.

יש פה חוטים ונקודות שהולכות להתחבר ולספר סיפור הרבה יותר רחב. המשכתי לבית של האחים גורי, ששניהם יצאו להציל ונרצחו בניסיון להגן על שכונה. אחד מהם היה איש צוות אצלי בקולנוע, כשהוא היה עוד נער. האמת ששלושה שעבדו איתי בקולנוע נרצחו.

הרגשתי שליחות. כל מיני עניינים עולים בראש, ארכיון, היסטוריה, הנצחה. ואני עדיין מדחיק את השאלה אם זה קולנוע. אני נע בין האירוע המאוד גדול שקרה, לבין השאלה מה הנרטיב של הדבר הזה, מה הסיפור שאני רוצה לספר

אני מצלם ואני עוד לא יודע מה הצהרת הכוונות. אני בא ממקום אנושי, ללא תכנון. יצאתי לשוטט ובשוטטות הזו משהו קרה. בני המשפחות התחילו להיכנס לפריים, והם מדברים כאילו המצלמה לא באמת קיימת. היא נמצאת עלי אבל אני משתדל להפוך אותה למשהו אורגני, נקודת מבט ראשונה ואישית שלי, לא בחטטנות.

עברנו אל הבית של אמא שלו, ירו עליו RPG והבית נשרף. והם פותחים אלבומים שנשרפו, ומגיעה אשתו של אריאל ביליה ז״ל. וככה באופן טבעי היא משחזרת את הרגע, והיא עולה לנישה הזו שבה הם התחבאו, ליד הדוד שמש. מספרת על הדקות האלה, שהיא יודעת שקרה משהו לאריאל, אבל המשפחה לא רוצה שהיא תדע, כדי שהיא לא תלך לשם והמחבלים יהרגו אותה.

יעל: הם לא התחבאו בממד, כי אין ממדים בשכונה הזו?

נדב: כן, הם אמורים לרוץ למיגונית, ושם חיכו להם המחבלים. הם כנראה בחרו ככה את השכונה…

ומהשיחה בבית הזה הבנתי שיש פה חוטים ונקודות שהולכות להתחבר ולספר סיפור הרבה יותר רחב. המשכתי לבית של האחים גורי, ששניהם יצאו להציל ונרצחו בניסיון להגן על שכונה. אחד מהם היה איש צוות אצלי בקולנוע, כשהוא היה עוד נער. האמת ששלושה שעבדו איתי בקולנוע נרצחו.

היה משהו חשוב בשבועיים הראשונים האלה, הרגשתי שליחות, אפילו ציבורית, למרות שאף אחד לא גייס אותי למשימה הזאת. כל מיני עניינים עולים בראש, ארכיון, היסטוריה, הנצחה. ואני עדיין מדחיק את השאלה אם אני מתייחס לזה כאל קולנוע. אני נע בין השליחות המקומית, לא לאומית אפילו, של אירוע מאוד גדול שקרה בעיר שלך, לבין השאלה מה הנרטיב של הדבר הזה. מה הסיפור שאני רוצה לספר

יעל: אתה מתאר את זה כמשהו שאתה עושה קודם כל בתור סוג של ניחום אבלים ואחר כך כחלק מהקהילה, אבל יש גם חשיבות לנוכחות שלך כיוצר או כאיש שמוביל תרבות. כי אתה כבר נטוע ומוכר באופקים כאיש קולנוע מתוכה. וזה קשור באיזה מתח מרכזי אצלך, בין זה שאתה יוצר, לבין זה שאתה איש שמחויב לקהילה. כי גם להקדיש זמן ושנים להקמת סינמטק זה לא בדיוק מעשה רווח אצל קולנוענים

נדב: זה נכון, יש איזה מתח, אבל מצד שני אני מחפש את הקורלציה שיש בין הדברים

טרום בכורה כולם מחכים רק לי, עם אקי אבני וגלית הרשקוביץ

טרום בכורה, ״כולם מחכים רק לי״, עם אקי אבני וגלית הרשקוביץ

יעל: תספר על ההתעקשות לעשות פה סינמטק

נדב: מאז שאני זוכר את עצמי, וגם בשנה א׳ לימודי קולנוע, זה תמיד העסיק אותי, הנוכחות של הקולנוע במרחב, ובמקרה שלי ההעדר שלו במרחב. זה התחיל מההורים שלי. הזיכרונות והסיפורים שלהם, במיוחד אבא שלי, הוא תמיד מספר שהוא זוכר שהוא היה הולך לקולנוע ברבאט, במרוקו. וגם סבא, אבא שלו, מאד אהב קולנוע. והוא ממש זוכר את הסרטים שהוא היה רואה במרוקו. מגיל מאד קטן הייתה לי כמיהה לדבר הזה. וכשהתחלתי ללכת לראות סרטים זה היה תמיד נסיעה מחוץ לעיר, כי לא היה קולנוע באופקים.

והתחלתי לדמיין את הקולנוע כאן מהסרט הראשון שעשיתי. זה היה תרגיל על מקום, בשיעור בימוי תיעודי עם ענת אבן. עבדתי על סרט שהיה מין סינמה פרדיסו כזה – אבל עוד לא הכרתי את סינמה פרדיסו. ראיתי אותו תוך כדי עבודה – ואני מחליט להקרין באחד הקולנועים הראשונים בעיר, מקום שהיה נטוש לגמרי.

צילמתי את הפוסטרים שנשארו שם, ואת הסלילים בחדר ההקרנה, ומישהי שזכרה שאבא שלה הציע שם נישואים לאמא שלה, אבל גם נכנסתי בעצמי פנימה לסרט, ואני ממש מרים שם את המסך (שאחר כך גם הופך המסך שאיתו הקרנתי בהקמה של מרכז הצעירים).

וזה ממש הסרט שהגדיר אותי בין האמן, שמנסה לעשות משהו עם הפילם הזה, לבין היזם, שזה כאילו בחר בי. כי ברגע שקרה הסרט הזה, מנהלת מרכז הצעירים ראתה אותו והזמינה אותי לפרלמנט תרבות. ובאמת האוזניים שלה היו קשובות, והקמתי קבוצה סביב הרעיון הזה של הקרנות סרטים. ואני זוכר שהלכתי עם המסך המגולגל הזה עם המוט עץ שהכנתי בבית עם הסיכות והמהדק והקרנתי איתו סרטים ברחבי העיר. דיברתי על החשיבות של הקולנוע באופקים, והתחלתי להבין את החשיבות של זה כמוסד תרבותי.

הבאנו יוצרים, במאים ובמאיות, הרגשתי שמתפתחת תודעה שצריך להיות פה קולנוע, כמו שיש פה את לשכת התעסוקה וכמו שיש פה את השירותים המוניציפליים. מבחינתי אין הבדל. אני רדיקל. כל הזמן ההיתכנות הכלכלית הייתה אישיו, אבל הצלחתי לשנות, כשההתכנות התרבותית היא חזקה ומשמעותית

בשלב הבא הבאנו יוצרים, במאים ובמאיות, ונוצר פה אירוע מאד מעניין. הרגשתי שמתפתחת תודעה שצריך להיות פה קולנוע, כמו שיש פה את לשכת התעסוקה וכמו שיש פה את השירותים המוניציפליים. מבחינתי אין הבדל. אני רדיקל.

כל הזמן ההיתכנות הכלכלית הייתה אישיו, אבל הצלחתי לשנות להם במשך השנים את העניין של ההתכנות הכלכלית שההתכנות התרבותית היא חזקה ומשמעותית. ונכון זה קשה ומורכב לנהל את זה מבחינה תקציבית, אבל אפשר, וחייבים למצוא את הדרכים לזה

יעל: יש לך קהל קבוע?

נדב: כן, יש את הקהל הקבוע, והוא גם מגוון – אופקים, הקיבוצים, המושבים. זו לא איזו חונטה שבאה רק מהקיבוץ והופכת להיות המנויים שלי. לא, זה כל הזמן ביחד. זה ההארד קור של המרוקאיות שבאות עם האשכנזיות של הקיבוצים והן כאילו מתות אחת על השנייה. יש כאן כל הזמן מפגש והתעקשות לייצר מפגש של קפה, עוגיה, משהו שהוא פרייסלס ואני מתעקש עליו, גם כשאין כסף.

והדיאלוג עם הקהילה גם משפיע, כלומר זה נכנס לתוכניה. למשל תוכנית של קולנוע נשי שרצה פה כבר חמש שנים. יוזמה של קבוצת נשים מובילות בתחומן, ואנחנו יושבים יחד ובונים תוכנית שהיא באמת פורצת דרך. ומבחינתי אם את שואלת אותי אם לקולנוע יש כוח לשנות מציאות, אז חד משמעית, אני ממש מרגיש את זה

הקרנת בתולים עם מאור זגורי

הקרנת ״בתולים״ עם מאור זגורי

birds

נדב: אם נחזור לימים האלה, אני מרגיש בטוח להחזיר את הקולנוע, כי הקשר שלי עם הקהל שלי הוא לא קשר של הודעות SMS בתוכנה של המערכת. הם אצלי בטלפון, הם מתקשרים אלי. ואני מרגיש את הבטחון ליצור איתם דיאלוג.

ואני רוצה להגיד עוד משהו על המקום הזה בשבילי. כשהגעתי לאקדמיה הרגשתי את החסר הזה, ראיתי שאין סביבי הרבה מהדרום. לסטודנטים מהמרכז הייתה מגמת קולנוע, והייתה להם איזו תפיסה וידע. ובשנה ראשונה כמעט עזבתי בגלל זה. ואחר כך הבנתי שתקרת הזכוכית הזו של הידע בקולנוע היא לא חזות הכל.

וכשהסתכלתי על הגוונים באקדמיה בהקשר של הנוכחות הדלה של האנשים מהעיר שלי או המרחב שלי הבנתי שזה מתחיל מהיסוד. ולכן גם היה חשוב לי להפוך את המרחב הזה למרחב אורייני, שילדים ייחשפו לזה. התפיסה שלי היא לאו דווקא של מרחב צרכני של תרבות, הוא יצרני לגמרי. זה החזון – מרחב יצרני שנותן ביטוי לאימג׳ המקומי הזה

יעל: על מה אתה עובד עכשיו מחוץ למצב החירום?

נדב: אני עובד עם תסריטאית על סרט קצר, לראשונה כבמאי. זה היה החלום שלי, לביים, למרות שעד כה כתבתי תסריטים. אני רוצה לקחת תסריט ולברוא את העולם, את הביטוי הוויזואלי של זה. ההזדמנות הזו הגיעה בזמן שעבדתי על הסרט ״רוח ים״, שעשיתי בשיתוף פעולה עם מרים בן גיגי – הוא הוקרן עכשיו בפסטיבל בגאורגיה (יחד עם הסרט של יהב וינר ז״ל, שנרצח בכפר עזה).

ויש את הקולנוע התיעודי שאני עושה עכשיו באופקים. היום אני מבין איזה כוח ועוצמה יש לממשק הזה של יוצר ויצירה ומצלמה עם המציאות, ואני מתייחס אליה בחרדת קודש.

בחוויה שלי, כשאני עושה את מה שאני עושה כאן, אני פריבילג. אני אומר שפריבילג זה מישהו שיש לו את הבקבוק יין בבית והוא יכול למזוג, והוא גם יכול לתת לאחרים. לא צריך להיות עשיר בשביל זה. ואני חב תודה לעולם ולאנשים שהיו סביבי והיו קשובים לדבר הזה, והצליחו לברוא את זה איתי ביחד

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden