כל מה שחשוב ויפה
נעה דר, נוע נוע. צילומים: תמר לם
נעה דר, נוע נוע. צילומים: תמר לם

״אני נעה עם הגוף הלא מחוסן״: נעה דר רוקדת עם ונגד האתוס הלאומי 

ב״ארץישובחילדומם״, סולו שיעלה בפסטיבל תמונע לציון 30 שנים לעמותת הכוריאוגרפים, נעה דר קוראת להתרכך במקום להתחסן, ושואלת מה הגוף עדיין יכול להגיד במציאות בלתי אפשרית

בסוף השבוע הקרוב, למרות ובתגובה לאירועי השעה המטלטלים, יערך בתיאטרון תמונע פסטיבל תמונע השנתי, שהשנה עונה לשם ״תמונה קטנה״ (מנהל אמנותי: ארז מעין שלו) וכולל תוכנייה עשירה המונה שלל יצירות מחול, תיאטרון ופרפורמנס. במסגרת הפסטיבל יצויינו 30 שנים להקמתה של עמותת הכוריאוגרפים, ארגון הגג של יוצרי המחול בישראל; שמונה מהיוצרים המייסדים של העמותה – ענת דניאלי, אילנית תדמור, ענת שמגר, סאלי אן פרידלנד, תמר בורר, ענבל פינטו, נמרוד פריד ונעה דר – יעלו יצירות ותיקות שלהם.ן במבט מחודש. 

יצירת מחול דרך פריזמה עכשווית המבקשת גם להתבונן לאחור היא פרקטיקה בולטת ואמצעי מחקר מרכזי בעבודתה של דר, רקדנית, כוריאוגרפית ואחת מיוצרות המחול הוותיקות והמוערכות ביותר בישראל. דר, שמאז 1993 עמדה בראשה של להקת המחול הקרויה על שמה עד שעצרה את מפעל חייה הקבוצתי, עשתה זאת הן ביצירות בין־תחומיות שיצרה במסגרת עבודת הלהקה והן בחלק משמעותי מהסולואים שיצרה לעצמה מאז שחזרה לבמה כרקדנית בשנת 2018, אחרי הפסקה של למעלה מעשור. 

שורה של עבודות בולטות מיצבו את דר כמעין עובדת ארכיון גופני, יוצרת שמפליאה לחקור את העבר כדי להפיק ממנו תובנות נוקבות על ההווה דרך מחול בן־זמננו. אפשר למנות ביניהן את ״נוע־נוע״, סולו הקאמבק הסוחף שהעלתה בבכורה בפסטיבל צוללן בהיותה בת 54 אחרי אותה הפסקה מדוברת, ובו קיימה דיאלוג תנועתי בין הרקדנית שהיא בהווה לבין הרקדנית שהייתה לפני 20 וגם 40 שנים; ״אינוונטר״ (2019), סולו שהיווה מחוות פרידה לסטודיו שבו פעלה במשך 15 שנים עד שהבניין שבו הוא מוקם יועד להריסה והיא נאלצה להיפרד ממנו; ״בואו תשכבו״ (2021), דואט של דר עם הרקדנית ואמנית הפרפורמנס מיכל סממה, שבו מחקר אוטוביוגרפי הופך לפירוק קליני וחומרי של הגוף; ו״ארניקה״ (2007), טריו שבו שלוש רקדניות מבצעות קטעי סולו קצרים שיצרה על פני עשור. 

בשיחה עימה ימים לפני הבכורה, דר מסכימה עם האבחנה. ״זה נכון, אני חיה עם שכבות. אני מאוד מושפעת מהעבר ומסתכלת עליו בהווה. גם בעבודות קבוצתיות שיצרתי, עוד בראשית הדרך, העניין בזיכרונות היה קיים. כבר ב־1996, כשהייתי בהיריון עם בני הבכור, יצרתי עבודה עם הלהקה ׳נקמת הטרקטור׳ שעסקה בזיכרונות מילדות בישראל [״אינו אלא״].

כבר בתור ילדה חשתי בו־זמנית משיכה ורתיעה מהעיסוק במוות, לצד ציניות נוכח הסנטימנטליות שהוא מעורר. המתח הוא בין ההעלאה את המוות לדרגות קדושה לבין ההתנגדות האינסטינקטיבית שהייתה לי לכך

״רוב הזיכרונות בעבודה הזו נסובו סביב מלחמות וטקסים של ימי זיכרון. המוות היה נוכח באופן חזק ומבוסס בילדות הישראלית, במיוחד בקיבוץ בשנים שבהן גדלתי. כבר בתור ילדה חשתי בו־זמנית משיכה ורתיעה מהעיסוק במוות, לצד ציניות נוכח הסנטימנטליות שהוא מעורר. המתח הוא בין ההעלאה את המוות לדרגות קדושה לבין ההתנגדות האינסטינקטיבית שהייתה לי לכך כבר כילדה קטנה״. 

אבל דווקא כעת דר לא מעוניינת לשוב אל העבר אלא מבקשת לכוון מבט נוקב אל ההווה הישראלי הכאוב, בעבודה חדשה שתעלה בפסטיבל, סולו שהיא מכנה ״ארץישובחילדומם״. ״הפסטיבל תוכנן הרבה לפני המלחמה, והיו לנו תוכניות גרנדיוזיות לציון 30 שנים לעמותת הכוריאוגרפים. כל התוכניות בוטלו, אבל הפסטיבל נשאר. למרות הרצון שמייסדי העמותה יתייחסו לעבודות עבר שלהם.ן, אני כבר הייתי מאוד עסוקה בזה ביצירות כמו ׳אינוונטר׳, ולא רציתי לחזור לשם. חשבתי שיהיה נכון עבורי ליצור משהו שמתייחס למה שקורה עכשיו״. 

אינוונטר

אינוונטר

דר, ילידת 1964, משתפת שהיא עברה ״המון מלחמות ומבצעים כאן, החל ממלחמת ההתשה שבה הייתי בת ארבע. אני כל הזמן שואלת את השאלה הזו: איך אפשר להיכנס לסטודיו וליצור במקום הזה? בהרבה מעבודותיי לאורך השנים התייחסתי לסוגייה הזו. גם היו לי ניסיונות לא להיות פה, אבל איכשהו המקום הזה תמיד החזיר אותי.

״בפעם האחרונה ששבתי לארץ אחרי שהייה בחו״ל זה היה אחרי חתימתם של הסכמי קמפ דיוויד, שהביאו עימם פריחה ובוסט של אופטימיות. ואז החיים כאן על שלל טלטלותיהם המשיכו… הייתי בהיריון כשרבין נרצח, ובמציאות שלאחר מותו גידלתי פה את ילדיי״. 

ב״ארץישובחילדומם״, היא מנסה להתייחס ״לאמביוולנטיות העמוקה שלי כלפי החיים במקום הזה, שאותה אני חשה מאז ומתמיד. במלחמה היא התעצמה. אני חושבת שהקריאה לחוסן ולהתגברות, ה־׳יחד ננצח׳ שנאמר בכל פינה, הם בדיוק תמונת המקום. בעיניי, דווקא הקריאה הזו לחוסן היא בדיוק מה שהביא אותנו למקום בו אנחנו נמצאים, מפני שברצון להתגבר יש התעלמות מהמציאות״. 

דר, משתתפת פעילה במחאה נגד ההפיכה המשפטית שהתחוללה בישראל לפני פרוץ המלחמה ואף תרמה את הסטודיו שלה לחזרות לקראת פעולות מחאה שביצעו מגוון יוצרי מחול בהפגנות הענק שהתרחשו בחודשים האחרונים, מוסיפה בהתייחסה לטבח שהתרחש בפסטיבל המוזיקה ב־7 באוקטובר: ״מסיבת נובה הטראגית קרתה כל כך קרוב לגבול עם עזה, והיא התצוגה המדויקת של הקיום הישראלי, של הרצון לחיות חיים נורמליים ומלאי הגשמה עצמית אל מול אנשים בעזה שאין להם שום סיכוי. הפניית העורף והמבט, המחשבה שזה אפשרי ושזה מגיע לנו לחיות חיים נורמליים, מושרשות עמוק בקיום הישראלי וזה המקור לטרגדיה״. 

משחק ילדים או דלי של פחדים? 

שם יצירתה החדשה, דר מסבירה, ״מרפרר לקטגוריות הידועות ׳חי, צומח ודומם׳ שבהן משתמשים במשחק הילדים ארץ עיר, אבל כעת כל מילה המרכיבה אותו מטרגרת ונושאת עימה דלי של פחדים״. בעבודה, המושתתת על טקסטים שדר כתבה והקליטה בקולה, היא מבקשת לקרוא תיגר על הקריאה לחוסן.

״אם במקום להיות חסונים היינו קצת יותר חשופים, רגישים ומרשים לעצמנו להיות במקום רעוע, אולי היינו מסוגלים לראות את הצד השני ולחשוב שאנחנו חייבים לעשות עם זה משהו, ולא רק לתחזק את הסטטוס־קוו העמוק והבלתי אפשרי״. 

את הטקסטים כתבה בהשראת שיעורים בשיטת פלדנקרייז – שיטה לשכלול היכולת הגופנית שהמציא הג׳ודוקא לשעבר והד״ר לפיזיקה הישראלי המנוח משה פלנדקרייז – שבהם השתתפה החל מהשבוע הראשון לפרוץ המלחמה. ״יש מורה לפלדנקרייז שמתחילת המלחמה העבירה מדי יום בשעה 9:00 שיעור פלדנקרייז בזום. היא קראה לזה ׳שיעורים לחוסן גופני ונפשי׳, ולצד השיעורים הנפלאים שלה היא גם עשתה מעין קואצ׳ינג. 

״הקריאה שלה הייתה להשקיט, להרגיע, לנוח ולהתכנס פנימה, כשהרעיון הוא שזה מה שיביא אותנו לחוסן, לשקט וליכולת להתכנס אל תוך עצמנו ואל תוך גופנו. הדיסוננס הוא מטורף, אי אפשר לכסות על הפער שבין המציאות לבין השאיפה הזו״. 

בואו תשכבו, ביחד עם מיכל סממה

בואו תשכבו, ביחד עם מיכל סממה

birds

בעבודה עצמה, דר אומרת שהיא ״עשתה מכל זה ׳מישמש׳ משובש. לא התייחסתי להפעלות הגופניות המתרחשות בשיעורי פלדנקרייז, אך הטקסט כל הזמן מפעיל את הצופה, שואל אותו שאלות ואומר לו מה להרגיש, מה לחשוב ובמה להתמקד, בעוד שאני נעה ועובדת עם הגוף הלא מחוסן בעליל״. 

האם המחשבות על התפקיד של הגוף כמגיב למציאות אך גם מעצב אותה נובעות מהשינוי האישי שאת חווית בעקבות החזרה לבמה אחרי שנים רבות שבמהלכן נעדרת ממנה בתור רקדנית מבצעת? 

״באמת הרבה שנים לא הופעתי, ובכלל לא התעסקתי בגוף. ככוריאוגרפית, הגוף היה עבורי סוג של מכשיר שדרכו אפשר להתבטא. העבודה שלי נעשתה דרך גופם.ן של הרקדנים.ות, ובמהלך החזרות לרוב הייתי יושבת ומדברת איתם.ן – שנים לא הראיתי לרקדנים.ות מה לעשות או יצרתי משפטים תנועתיים, לעומת תחילת הקריירה שלי, שבה היצירות שלי היו מאוד סגורות, הכנתי אותן מראש ובסטודיו הייתי מלמדת את הרקדנים.ות את הריקוד המלא. 

הפסקתי את העבודה במסגרת הלהקה כי רציתי להשתחרר מלהיות גוף אדמיניסטרטיבי; נשחקתי מההובלה של הלהקה, זה פגע ביצירה שלי ובהנאה שלי ממנה. הרגשתי כמו עור שהתחכך יותר מדי

״הפסקתי את העבודה במסגרת הלהקה כי רציתי להשתחרר מלהיות גוף אדמיניסטרטיבי; נשחקתי מההובלה של הלהקה, זה פגע ביצירה שלי ובהנאה שלי ממנה. הרגשתי כמו עור שהתחכך יותר מדי.

״25 שנים לא לקחתי שיעורי מחול אצל יוצרים.ות אחרים.ות, וכששחררתי את הלהקה רציתי לזוז ופתאום התחלתי ללכת לשיעורים, וגם עשיתי שיעורי פלדנקרייז ויוגה. התחלתי להכיר את הגוף שלי מהתחלה. מתוך השיעורים הללו עלה בי רצון לזוז, וחזרתי לרקוד בסטודיו כמו ילדה קטנה״. 

ואיך את חווה את הגוף עכשיו, כשאת בעיקר יוצרת לעצמך סולואים מאז ששבת לרקוד? 

״ככוריאוגרפית חשבתי על משהו חברתי שנועד עבור קבוצה. החומרים התנועתיים היו צריכים לעבור ממני לאחרים, הם היו תוצאה של המפגש בין העולם שלי לבין עולמותיהם של הרקדנים.ות, אז היה בהם משהו רחב יותר שהכיל יותר אפשרויות ונקודות מבט. 

״ככוריאוגרפית־מבצעת שיוצרת סולו, אני פועלת מתוך מבט פנימי שמחפש בחומר הספציפי שלי, שנובר בשכבות שלו. היום, אני במקום שבו המבט כל הזמן מתכוון פנימה אבל גם החוצה. אני מחפשת מחדש את הקשר בין האקספרסיביות, הדימוי, צורת הגוף והפיסוליות שלו לבין הגוף החומרי, העור, התחושה שלו, האיברים הפנימיים״. 

היית אומרת שזה שלב חדש ביצירה או בזהות שלך? יש לך חלום כוריאוגרפי חדש שהיית רוצה ללכת בעקבותיו?

״כן, זה מעין הלחם חדש בשבילי. לשאלתך, אני חושבת שאני מחפשת את הדרך ומתקדמת בזהירות אל עבר עבודה עם רקדנים.ות אחרים.ות שוב. אני מאוד מפחדת מזה כי אלו יחסים בלתי אפשריים, על אף שתמיד אהבתי לעבוד עם אחרים.ות. 

״בתחילת דרכי כרקדנית עבדתי בלהקות מחול במשך עשור. בתקופה ההיא הכללים היו מאוד ברורים: היה כוריאוגרף, היו רקדנים.ות, והכוריאוגרף הביא לרקדנים.ות חומרים תנועתיים שהם היו צריכים.ות ללמוד. הכיווניות הייתה ברורה, אך עדיין איפשרה לי לחצוב את עולמי לתוך עולמם של הכוריאוגרפים איתם עבדתי כרקדנית. 

״היום, בעבודת מחול עכשווית, הגבולות לגמרי התערבבו, וזה מעלה שאלות כמו: מה קורה בדיאלוג הזה? כמה אני מסוגלת להיות קשובה לאחר.ת? כמה אני מסוגלת לפתוח ולשתף? אני מרגישה שהגעתי לשלב שבו יש לי רצון מחודש בדיאלוג הזה. אני רוצה יותר לגעת בעולם, יותר להיות בתוך העולם״. 


פסטיבל תמונע 2023 | תנועה קטנה
ניהול אמנותי: ארז מעין שלו
תיאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב
28-30.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שושי

    במחקר על מיליון איש נמצא כי חיסונים בכלל מספקים הגנה מסויימת מאלצהיימר (ר' כתבה של חוקר המוח יואב מה-טוב בהארץ 24.12)

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden