כל מה שחשוב ויפה
הזיכרון הנצחי. צילומים: בתי קולנוע לב
הזיכרון הנצחי. צילומים: בתי קולנוע לב

הזיכרון הנצחי, והניסיון להחזיק בו

הסרט התיעודי שמתעד את חייהם של שחקנית וכתב טלוויזיה בצ׳ילה, בצל מחלת האלצהיימר ובצל זכרונות הדיקטטורה, הוא סרט מלא יופי ושובר לב, שעוסק בשכבות של אהבה וזיכרון שכרוכות זו בזו

הוא חולה באלצהיימר. הוא יודע את זה, וגם אומר את זה בקול רם. היא בת הזוג שלו כבר יותר מ־20 שנה. לכל אחד מהם היו ויש גם חיים פומביים. היא שחקנית והיתה תקופה גם שרת התרבות של צ׳ילה. הוא כתב טלוויזיה בכיר שבאומץ בלתי נתפס פרסם בזמן אמת את הזוועות שחולל צבאו של פינושה. את הבית שלהם הם בנו ביחד, והפשטות, והיופי, והנדיבות ממלאים את כולו.

ימים אחרי שצפיתי בסרט ״הזיכרון הנצחי״ הלכתי עם גונגורה ופאולי (אוגוסטו גונגורה ופאולינה אוּרוּטיאה), עם האהבה העמוקה שלהם האחד כלפי השנייה, הקרבה, הכנות, וגם עם הסבל הכרוך במחלה. הסרט של מייטה אלברדי שתעד אותם בחלק משנות המחלה של גונגורה זכה בפרס השופטים בפסטיבל סאנדנס, ומועמד גם לאוסקר בקטגוריה של הסרט הדוקומנטרי. 

גונגורה סיפר על מחלתו בפומבי. מבין שניהם, כך ספרה הבמאית בראיון שפורסם בהארץ, הוא היה זה שלא הסס לגבי התיעוד שלהם בסרט. הוא ידע כנראה מה מביאה איתה המחלה האיומה הזו, ובוודאי היה מודע גם לשאלות שקשורות ביכולות שלו שילכו ויצטמצמו, ובכל זאת רצה בזה. לא מתאוות החשיפה, אלא אולי דווקא מתוך אותה מחויבות עמוקה שלו לאורך חייו להתבונן בעיניים פקוחות אל האמת, ולא להסתיר אותה אלא לחשוף אותה. גם בחייו הפרטיים הוא בוחר את הבחירה הלא קלה הזו. 

מה שעוד בולט בבחירה הזו שלו שהוא כנראה ידע בידי מי הוא מפקיד לא רק את המצלמה, אלא את הדבר היקר ביותר שבינו לבינו, שבינו לבין זולתו. המבט של הבמאית, ובעיקר זה של פאולי, בת הזוג, הוא מבט מלא חמלה ואהבה ונדיבות. אני משתמשת במילים שהפכו יותר ויותר משומשות בתקופה האחרונה, ורוצה לוודא שהן לא אבדו מערכן, או נאמרות בקלות מדי. כי לחמלה והנדיבות והאהבה בסרט הזה, אין להן דבר עם רחמים, עם לעשות כאילו. 

יש בצילומים הביתיים הקצת מטושטשים לפעמים, ובהירים ויציבים בפעמים אחרות, איזו עדינות ונקיות יוצאות דופן. היא כאילו מציבה את המצלמה פקוחת עיניים אבל לא מציצנית, מניחה לה להתבונן כאילו היא עצמה מתבוננת בשניהם

הנה לדוגמה שיחה ביניהם: היא שואלת אותו על הרצון שלו לחיות. הוא אומר שבוודאי, הוא אוהב את החיים. היא אומרת שהיא עצמה לפעמים היתה רוצה שהכל ייגמר. הוא נדהם מהרצון הזה שלה. היא מישירה אליו מבט ושואלת על הרצון הזה שלו דווקא במצב שלו עכשיו, היה צפוי היא אומרת לו, שעם כל הבעיות שיש לך, אולי פחות תרצה.

אבל הוא ממש לא שם. הוא אוהב את החיים. הוא אוהב לדבר עם חברים, אם הוא פה הוא מתכוון למצות את זה. היא אומרת לו שזה מה שהוא צריך לעשות. ההסכמה הזו שלה איתו לא מדלגת או מסתירה שום דבר לא רק מהסבל שלו או ממה שצפוי לו, אלא גם מהכאב או הקושי שלה. 

הכנות הזו שביניהם לובשת עוד ועוד צורות ושכבות ככל שהמחלה מחריפה. היא בולטת במיוחד בסצנות שאין בהן אף אחד חוץ משניהם. בגלל הקורנה, והבידוד, הבמאית מפקידה בידי פאולי מצלמה.

יש בצילומים הביתיים האלה שלה, הקצת מטושטשים לפעמים, ובהירים ויציבים בפעמים אחרות, איזו עדינות ונקיות יוצאות דופן. היא כאילו מציבה את המצלמה פקוחת עיניים אבל לא מציצנית, מניחה לה להתבונן כאילו היא עצמה מתבוננת בשניהם. יש שם תמונות נפלאות של איזו ביתיות, של ריקוד שמתחיל לו באמצע חדר, של הומור מלא נדיבות, וגם כאלו שבהן הוא עומד מסויט ורב עם אנשים שלא נמצאים בחדר, או כשהוא צועק עליה שהיא לא היא, כשהוא מתפרץ בזעם או בחוסר אונים. 

כשכל הדברים הקשים האלה מתרחשים היא לא עומדת מבחוץ ומצלמת, היא שם לגמרי. היא מתעקשת שיזכור שהיא זו היא, ואחר כך, ברגעי הפכחון, היא מתעקשת לתאר לו את מה שהתרחש זה עתה והוא כבר לא זוכר. הרגעים האלה שבהם היא נשברת מולו, מספרת בכאב איך שעות על שעות הוא לא זיהה אותה, שברון הלב שלה מולו הוא לב הקרבה ביניהם. 

birds

ויש כמובן את הסיפור של צ׳ילה. לאורך הסרט, בעיקר דרך קטעי ארכיון מטלטלים, נחשף המאמץ והאומץ שלו לתעד ולהראות בזמן אמת את אימי הדיקטטורה. הוא מספר על חבר אישי שנעלם, ותמונתו פורסמה לאחר מכן בעיתונות כרות צוואר; מתאר את הזעזוע שחווה אז, את השבר, את הפחד, את שברון הלב. 

לאט לאט מחלחלת המחשבה. שכשהוא מסתובב בלילות בבית, עומד מול החלונות וצועק, נזעם על אויבים ממשיים או מדומייניים, כשהוא מרגיש רדוף, כשהוא מפוחד עד אימה, קשה שלא לראות בתעתועים מכמירי הלב הללו שקשורים באלצהיימר גם רישומים של זיכרון אחר. כאילו בתוך ההווה המוגן, הדירה הנהדרת, החיים שהלכו ונבנו, מתפרץ פתאום איזה זמן אחר של אימה. האלצהיימר נדמה לרגע לא רק כמחלה שמשכיחה ממנו את העבר, אלא בו זמנית דווקא ״מזכירה לו״ אותו, הופכת חלק ממנו להווה.

הערבוב הזה בין הסיוטים של ההווה לזיכרונות של העבר, פורש איזה קו עדין בין המאמץ להיאחז בזיכרון או בזהות בתוך המחלה, לבין המאמץ לאחוז בזיכרון או בזהות בתוך המאבק בדיקטטורה. לרגעים נדמה שהכוח של הזוג הזה כרוך לא רק באהבה העמוקה שביניהם, אלא שהאהבה עצמה קשורה באיזו עמדה בלתי מתפשרת של מחויבות לאנושי. בתוך האכזריות של דיקטטורה או של המחלה הם שניהם מתעקשים לשמור על המחויבות לאמת, לאנושי, לזולת. 

לקראת סיום הסרט, בקטע ארכיון מערב השקה לספר שלו, גרגוריו מסביר לקהל כמה חשוב לזכור את האירועים הקשים שהתחוללו בדיקטטורה של פינושה. הוא מסביר שההתעקשות לזכור לא נועדה כדי להיתקע בעבר. להפך: ״החייאת זכרון היא לא טכנית, אנחנו הצ׳יליאניים צריכים גם לבנות מחדש את הזכרון הרגשי שלנו. כי אלו היו שנים כה טראומטיות, כה מלאות כאב, עלינו להשיב לעצמינו גם את רגשותינו, לחבק את הכאב ולעבוד על האבל שלנו (…) להכיר באמת שבלעדיה לא יהיה פיוס״.

קשה להקשיב למילים האלה שלו מבלי שהן יהדהדו זכרונות או שנים טראומטיות גם במקומות שבהם אנחנו חיים. קשה שלא להיענות לקריאה שלו להתבונן ביושר באמת, לא להסיט את המבט, להראות את מה שהמשטר מבקש להסתיר.

זה סרט על אהבה, קודם כל אהבה. זה סרט על זיכרון, קודם כל על זיכרון ועל הניסיון להחזיק בו. זה סרט על שכבות של אהבה וזיכרון שכרוכות זו בזו, שהאחת מחזיקה את האחרת, והשנייה משלימה את זו שנחלשת. זה סרט מלא יופי נדיר, שובר לב, ובו זמנית מפעים להבין עד כמה הלב האנושי יכול להתרחב.


הזיכרון הנצחי
מייטה אלברדי
צ׳ילה, 2023, 84 דקות
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden