כל מה שחשוב ויפה
המנצחים. צילומים: סער מזרחי / סרטי יונייטד קינג
המנצחים. צילומים: סער מזרחי / סרטי יונייטד קינג

מותר לשיר ולרקוד: תשכחו מכל מה שידעתם על סרטי מלחמה ישראלים

הקהל שרגיל לז׳אנרים ריאליסטיים עלול להיסגר בפני הצבעוניות והרעננות שמציע מיוזיקל. הוא לא חף מפגמים, אבל ״המנצחים״ - סרט הביכורים של אלירן פלד - שופע יצירתיות ומפיץ אהבה ואור. ואנחנו צריכים כאלה

בשבוע שעבר הצטברו על השולחן שלי המון דברים. או יותר נכון, סרטים. אבל כשהחלו להתפרסם ביקורות על ״המנצחים״, המיוזיקל החדש של אלירן פלד – זו הפכה להיות המשימה הדחופה ביותר, על אף שלא תכננתי לכתוב עליו.

לפני שנתחיל לדון בסרט שזכה לביקורות מגוונות (2-4.5 כוכבים) אקדים ואומר ש״המנצחים״ אינו חף מפגמים, ובכל זאת הענקתי לו חמישה כוכבים, כי מעולם לא ראיתי סרט ביכורים שופע יצירתיות שכזאת. ובכל זאת, התלבטתי אם לכתוב עליו ביקורת משתי סיבות. הראשונה היא בגלל שאת הפיץ׳ של התסריטאים – יונתן בלומנפלד ואלירן פלד – שמעתי לפני שבע שנים בפסטיבל הקולנוע בחיפה, כשהיה רק רעיון משוגע ונועז על הדף. השנייה היא כי הייתי במאית שותפה לאחד הפרקים העתידיים של ״הבלתי חשובים״ – סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית והיצירתית לא פחות של אלירן פלד.

פלד ואני אולי לא חברים במישור האישי, אבל כבמאי בפעולה, ראיתי אותו מקרוב. ואחרי כל הגילוי הנאות הזה, בסוף החלטתי כן לכתוב. כי לראות את החזון מתממש במרחק שנים ואת הדרך הארוכה מרעיון לתסריט ולסרט שלם – זה נס ופלא. ואני רוצה להפציר בכם: אלירן פלד, זכרו את השם. הוא הולך להיות אבי נשר של הדור הבא.

״המנצחים״ הוא מחזמר על ימי האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים והוא מספר את סיפורם של שני זוגות צעירים מקיבוץ נצר סירני, שהמלחמה גובה מהם מחירים שונים. מול משמעות המחירים הללו עומדות הנשים – יעל חרל״פ (עמית פרקש) שמאבדת את בעלה, ונטע אגמון (יעל שטולמן) שבעלה חוזר הלום קרב.

זה אולי נשמע כמו עוד סרט תקופתי, טרגי ומעייף, למבוגרים בלבד, עם יומרנות פוליטית מעיקה. אבל תשכחו מכל מה שידעתם על סרטי מלחמה ישראליים. בסרטו של פלד הקרב האמיתי מתרחש בן הזיוף לאמת ובין החלום לחיים עצמם. החיילים רוקדים סטפס, הרומנטיקה נוטפת, וישראל הופכת לכמה רגעים לברודווי שואו.

הדמיון של פלד לא מפסיק להפתיע והוא משתמש במיומנות ובלי היסוס באלמנטים כוריאוגרפיים חוץ קולנועיים ובטכניקות ומחוות מעולם התיאטרון. כל אלה לצד תסריט שנון, שיחזורים היסטוריים וחומרי ארכיון – מתגבשים לכדי ליצירה שלא רואים כל יום

מכיוון שאנחנו לא רגילים להסתכל על עצמנו בצבעים בוהקים כאלה ולא רגילים לשירים מלאי רגש במקום מניירות על מלחמה – בפתיחת הסרט אנחנו אפילו נבוכים ושואלים את עצמנו: רגע, מה זה הדבר הזה? זה קיטש? זה ריאליסטי? זו מלודרמה? זה לנוער? אבל אחרי שצולחים את הפתיח ומתמקמים בעלילה, מהר מאוד אנחנו מגלים שאנחנו בידיים טובות.

הדמיון של פלד לא מפסיק להפתיע והוא משתמש במיומנות ובלי היסוס באלמנטים כוריאוגרפיים חוץ קולנועיים ובטכניקות ומחוות מעולם התיאטרון. כל אלה לצד תסריט שנון, שיחזורים היסטוריים וחומרי ארכיון – מתגבשים לכדי ליצירה שלא רואים כל יום.

בתעשיית הקולנוע כיום – קשה לעשות מיוזיקל ישראלי רב־גילי ולצאת מזה בשלום. מדובר בפרויקט יקר ומסובך שמשלב את ששת האמנויות ומצריך שכבות מוזיקליות רבות. זה קשה כפליים בגלל שמיוזיקל הוא ז׳אנר שמזוהה עם התיאטרון, ובקולנוע הוא עשוי להיראות מלאכותי ומשוחק. הקהל שרגיל לז׳אנרים ריאליסטיים ודוקומנטריים עשוי למצוא את עצמו נסגר בפני הצבעוניות והרעננות שמציע מיוזיקל. אבל מעבר לעובדה שזה מה שאנחנו צריכים בימי מלחמה, הסרט הזה מרכך את הפצעים ומפיץ אהבה ואור. סרטי דיכאון ואימה יש מספיק.

שובר מוסכמות קולנועיות

למחזות הזמר הזוהרים והמוגזמים הייתה תרומה משמעותית להתפתחות הקולנוע בראשיתו ובזכותם המדיום הקולנועי הפך לפופולרי. לאחר מלחמת העולם השנייה זכה הז׳אנר לשיא הפופולריות בזכות השירים האופטימיים והצבעוניות המשמחת, תפאורות הענק וריבוי השחקנים, הניצבים והרקדנים.

הרכבת מחזמר כסיפור קולנועי דורשת עבודת צילום קפדנית, הצבת מצלמות בצורה אסטרטגית על מנת לתפוס את כל הזוויות של הרקדנים, תזמונים ועבודת בימוי מתואמת עם צוות גדול מהרגיל. העריכה צריכה להיות קשובה ומדויקת, כדי לחבר בין השירה לריקוד. מדובר בעבודת נמלים ולא סתם הז׳אנר דעך והועתק לסרטי אנימציה של דיסני. ומעבר לזה, בימנו מחזות זמר כז׳אנר קולנועי פחות פופולריים כי דבק בהם רבב כמכוונים לנשים (נו, הם הרי עוסקים באהבה).

אנחנו מחפשים את הנשגב והמושלם כמו גם את האיכותי בעינינו, במקום להתעכב על הביטוי הקולנועי ועל האפשרויות האחרות, אלו שיופיין מצוי דווקא בפרימות ובסדקים, ביכולת להעז

להשיק פרויקט קולנועי, עם מאזן כוכבים שעולה על גדותיו, זה עניין שדורש אומץ מבמאי צעיר. התוצר חושף כישרון ולהט יוצאי דופן ואת צמד השחקניות הראשיות, שטולמן ופרקש, באיכויות קולנועיות חדשות כשלצידן שחקנים שלוהקו בקפידה ומחווים מופעי משחק משוחקים ומתוזמרים היטב. הכוריאוגרפיה בסרט מגוונת, החל מקברט ועד מחול מודרני. זה נפלא וסוחף. ומעל הכל, מרענן ושובר את המוסכמות הקולנועיות שאנחנו סוגדים להן.

המוזיקה המקורית שיצרו רן שם טוב, דניאל מרקוביץ׳ ובן זיידמן, לא סתם זכתה בפרס אופיר. מדובר בהפקה מוזיקלית מושקעת, חשיבה על תבניות ואקסיומות שהופכות לדי.אן.איי של צלילים דיאלוגים, באופן שיכול בקלות להתאקלם בין מחזות הזמר בהוליווד. אחד הדברים היפים בסרט זו האותנטיות הישראלית שאנחנו כל כך מתנערים ממנה. המוזיקה מחדדת אותה והופכת את העברית לחלק מהחוויה המוזיקלית.

birds

והערה לסיכום, בין 2 ל־4.5 (חלילה לא 5) כוכבים. אנחנו נמצאים בנקודה שבה עולם הביקורת מסרב לאהוב את מה שאינו נאמן למודלים וקונבנציות. אנו מחפשים את תוקף ה״הוכחה״ השיטתית למה ״עובד״ או מפעיל על הצופים את הקסם ועסוקים בשחזור חווית המבקר כאמת מוחלטת. אנחנו מסכמים את החוויה החושית והתפיסתית שלנו אלא שבאותה נקודה של שיפוט, אנו עשויים לבטל את ערך הניסוי וקסמו כמו גם את החריג, שפעמים רבות בשל היותו היוצא מן הכלל, אינו משרת את הציפייה.

אנחנו מחפשים את הנשגב והמושלם כמו גם את האיכותי בעינינו, במקום להתעכב על הביטוי הקולנועי, כמו גם על האפשרויות האחרות שאינן עולות בדעתנו, אלו שיופיין מצוי דווקא בפרימות ובסדקים, ביכולת להעז. אנחנו הופכים את עצמנו לחשובים, במקום את הסרט לחשוב. חיבוטי הנפש העדינה של היוצרים שנחשפים על המסך בשיא האינטימיות שלהם ביצירת ביכורים, בוטחים בנו, המבקרים, שנבין. שנזכור שזה סרט ראשון, בתקווה שגם נאהב. ואם לא אהבנו, זה דורש מאיתנו להיות זהירים שבעתיים, שמא נבטל לא רק את היצירה אלא גם את האומץ והדימיון של היוצרים.


המנצחים
בימוי: אלירן פלד
116 דקות; ישראל, 2024
5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden