אזור העניין: בית, גינה, ילדים יפים ואושוויץ

פיקניק אביבי על שפת האגם וכולם נראים נינוחים. הם מדברים בנימוס ובשקט, לבושים קייצי וקל ויפה, הכול מסביב ירוק, ואפשר אפילו להיכנס להשתכשך במים. מה עוד צריכה משפחה כדי לשמוח בחלקה בבוקר של יום חופש? סצנת הפתיחה של הסרט ״אזור העניין״ של ג׳ונתן גלייזר היא יפהפיה ומופתית. ולא רק בגלל הבחירה לפתוח באושר הפשוט, המשפחתי, השלם, העולה ממנה, אלא גם כי לוקח זמן להבין מי הוא מי.

מי בדיוק האמא של התינוקת שצריכה לאכול? מי האמא של הילד הנרגן, אין לה בעל? האם זו משפחה אחת מורחבת או חברים שהתאספו? ולמה כשהם חוזרים הביתה, זה נראה כאילו שהם חוזרים מאיזה מסע מפרך? ובעיקר, האם זו משפחה ממשית או דימוי?

״אזור העניין״ שמתחיל בפיקניק האביבי הזה, ומתרחש ברובו דווקא בתוך אחוזה ביתית, הוא סרט מפעים. הסרט, שזכה בפסטיבל קאן וייצג את בריטניה בתחרות האוסקר, לא מתחנף בשום צורה ואין לו שום עניין לרגש. הוא עשוי בחוכמה ובקפידה, מצולם ומשוחק נהדר, ובאיזו דרך מצטברת הוא נכנס מתחת לעור.

רודולף (הס) הוא גבר צעיר, מוכשר ואמביציוזי, שמפקד על מחנה ההשמדה אושוויץ. הוא, אשתו הדוויג וילדיהם, מתגוררים בווילה גדולה ומוקפדת, עם גן מטופח, בריכה וכסאות נוח, ומרפסת גדולה בחזית. בחצר פזורות שמשיות, בערוגות מגדלים ירקות, ונהדר לארח בה חברים ומשפחה. הווילה שלהם ממוקמת ממש בסמיכות לגדר המחנה, ובעזרת צי שלם של עוזרות ועובדים הם, כלומר בעיקר הדוויג, מגדלים בה משפחה לתפארת. חלום בורגני של ממש.

יש מלכודת שכמעט מובנית מראש בספור הזה. הס, מפקד אושוויץ, אכן התגורר עם משפחתו בסמיכות למחנה. השאלות על הרוע המובנה בתוך הבירוקרטיה, על הבנאליות של הרוע, על המבנה הנפשי או צורת החיים של מי שממלא (בהצלחה יוצאת דופן) משימה מפלצתית, כל השאלות הללו נבחנו כבר לא מעט בקולנוע. גלייזר בוחר לספר את הספור הזה בדרך קולנועית אחרת לגמרי, שמשאירה את הצופה דרוך לכל אורך הצפייה.

למרות שהמשפחה גרה ממש בצמידות למחנה, ולמרות שזה מקום העבודה של האב (והוא הולך וחוזר ממנו כמה פעמים ביום), הסרט כולו מצולם בווילה ובחצר, והיא, על כל הפעלתנות הזו שבה, היא לב העניין

רוב הסיפור כאמור מתרחש בתוך הווילה, ויש שם כל הזמן משימות שצריך למלא. צריך להכין למשל את ארוחת הבקר, או לסדר את השולחן לקבלת הפנים, לצחצח את המגפיים מיד כשרודולף מוריד אותם, להכין כוס של אלכוהול לרודולף, ולשים אותה בדיוק במקום המיועד לה כדי שהוא יוכל להרים אותה בטבעיות בטקס שייערך עם הקצינים בחצר.

צריך גם לשלוח את הילדים לבית הספר, לטפל בצמחים בגן המרהיב, להרדים את התינוקת, לכבות את האורות בלילה, להדליק אותם כשעולים במדרגות, להרגיע ילדה שמתקשה להירדם, לחגוג יום הולדת לאבא, לצאת עם הילדים לשוט בסירה על הנהר, לארח זוגות של עמיתים חדשים בתפקיד, לקבל את משלוחי המזון, לפתוח משלוחים אחרים. אין רגע בבית הזה שאין משימה לעשות אותה. הדוויג מנהלת את כל זה ביעילות ובגאווה.

אחת הבחירות המבריקות של הסרט הזה הוא העבודה שלו עם המרחב. אני בוחרת במילה עבודה, כי יש כמה שכבות לשימוש של גלייזר במרחב בסרט הזה: גם המרחב הממשי שבו הוא מצולם – הווילה והמיקום הגאוגרפי שלה בסמיכות לאושוויץ – וגם האופן שבו הוא מתפקד בסרט. בהרבה מובנים, זה לא רק סיפור על דמויות שחיות במרחב, אלא סיפור על המרחב עצמו.

למרות שהמשפחה גרה ממש בצמידות למחנה, ולמרות שזה מקום העבודה של האב (והוא הולך וחוזר ממנו כמה פעמים ביום), הסרט כולו מצולם בווילה ובחצר, והיא, על כל הפעלתנות הזו שבה, היא לב העניין.

ובכל זאת, כל זה מתרחש ליד אושוויץ, והצופה יודע את זה לא רק מן הסרט, אלא גם מהסיפור ההיסטורי של הדמויות הממשיות שעליו הוא מבוסס. סרט שלם שמתרחש בווילה עם גדר משותפת למחנה ההשמדה, ובכל זאת לא רואים אותו. כלומר רואים, אבל רק את מה שאפשר לראות כשנמצאים בבית או בחצר.

אפשר למשל להבחין בחומה של המחנה כשעומדים על המרפסת ומתבוננים באבא הולך לעבודה. אפשר לשבת בחצר או לשחות בבריכה ולהבחין בחומה לרגע. יש כמובן רעשים ברקע, ואפשר, אם רוצים, לנסות לפענח אותם. אבל לא רק שאי אפשר לראות אותו מבפנים, נקודת התצפית היא תמיד מתוך הבית, שם כאמור מתרחש הלב של הסיפור. במרחב הביתי.

בסצנה מבריקה נראים הדוויג ורודולף בחדר השינה. בתוך האסתטיקה של החדר, הכבדות שלו, המהוגנות, המיטות הנפרדות, לרגע אפשר כמעט לראות שם תשוקה. כשהדוויג מתחנחנת וצוחקת ומתחננת יש בחדר איזו אינטימיות מעושה והיסטרית. יש בו נוכחות של משחק כוח או פסאדה כמעט אכזרית, שמתרחשים שם בחלל הסגור. יש איזה בוז ונזקקות שמטעינים זה את זה.

מפתה לחשוב שמה שקורה שם בחדר בין בני הזוג קשור בפיצול או בהפרדה שהם עושים בינם לבין ״השכנים״ שלהם; בפיצול שרודולף עושה בין הקריירה שלו לבין חיי המשפחה; באסירות התודה של הדוויג, על הכבוד והרכוש שרודולף מאפשר לה כרעיה. אבל הסרט לא הולך בהכרח לשם. לא צריך להרחיק עד לנאציזם בשביל להסביר את פסאדת חדר המיטות הזו.

סצנה יוצאת דופן מתרחשת במטה המפלגה, שם מתאספים כל הבכירים שמופקדים על המשימות (של השמדת היהודים). במקום לעקוב אחרי כל מהלכי הישיבה, הפרוטוקולים, פרטי החיסול של יהודי הונגריה שמתארגנים שם, המצלמה עוזבת את שולחן הישיבות ומתבוננת בכל זה גבוה מלמעלה, מהתקרה. החדר כולו, האנשים, הריהוט, ההיררכיה, הסדר המופתי, כל אילו נפרשים כמו איזה מנגנון צורני, כמעט אסתטי, טקסי.

מעט מאד סצנות מתרחשות מחוץ לווילה והסצנות הללו לא רק חורגות מן המרחב, אלא חלקן גם מן הנרטיב או מהזמן שבו מתרחשת העלילה, ויש להן שפה אסתטית אחרת לגמרי. המרחבים האחרים האלה – בית בכפר הפולני הסמוך, מחילות שקיימות או לא קיימות בין הבית למחנה, חדרים במוזיאון ההיסטורי (הממשי) שממוקם באתר מחנה אושוויץ – הם מרחבים שלרגע מבקיעים את הבועה שבתוכה מתקיים הסרט. ועם זאת, הבית לא מתערער.

הסיום, מבלי לעשות ספוילר, הוא מבריק. המעבר בין הזמנים, בין הזמן שבו מתרחש הסרט לבין מה שעתיד להיוודע או להתרחש בעתיד ביחס לאותו מקום עצמו; המעבר בין שיחת טלפון של גבר, שמבשר לאשתו על התפקיד החדש שלו, שמודיע לה בהתרגשות כי הוא חוזר הביתה, לבין מה שמתחולל בגוף שלו, או בדמיון – כל אלו הם מעברים מטלטלים.

זה סרט חכם, מוקפד ומלא שכבות, ובעיקר הוא מצליח להשאיר את הצופה בעמדת המתבונן לכאורה מבחוץ, מבלי לפתח הזדהות, ובו זמנית הוא מטלטל ומטריד במיוחד. מה יש מעבר למה שאנחנו רואים מהמרפסת? את מה קולות הבית מחרישים? באיזה אופן אפשר להיאטם ובו זמנית להגשים חלומות? והאם הסוף של כל זה הוא סוף ידוע מראש?

---

ג׳ונתן גלייזר | אזור העניין
ארה״ב, אנגליה, פולין; 2023; 106 דקות
4 כוכבים