״הפילגש״: טרגדיה יוונית בפורמט ריאליזם עכשווי

״פילגש בגבעה״ (ויחסו של הגבר אליה) שמופיעה בספר שופטים, היא אחת מפרשיות האונס המזעזעות והנוקבות ביותר בתורה, שמעוררת את הסוגיה הנוקבת על מעמד הפילגש. מכיוון שמדובר בפרשה כל כך דרמטית ביהדות, הופכת את העובדה שדמות הפילגש (בניגוד לבת, לאחות, לרעיה ולאם) כמעט ולא טופלה עד כה בקולנוע הישראלי – לתמוהה. ״פילגש״, סרטה החדש של מעיין ריף, מטפל בדמות הזו ומציע מבט עכשווי ומרובה שכבות, שמקבל את ביטויו באמצעות אמנות התיאטרון, באופן מקורי וראוי להערכה.

אלה (דאנה איבגי) היא מעצבת תלבושות שמנהלת רומן עם אסף, גבר נשוי והמחזאי של התיאטרון התל אביבי שבו היא עובדת. אנחנו פוגשים אותה כצופים בערב שבו מגיע אליה בהפתעה לדירה שליח מזון מהיר. המנות הארוזות היטב יוצרות בליבה ציפייה ותקווה, עד שמהר מאוד מתגלה המשלוח כטעות בכתובת. השליח חוזר ואורז בחזרה את המאכלים.

למחרת נודע לאלה שהמחזאי שאהבה בארבע השנים האחרונות מת בפתאומיות, ימים ספורים לפני הפרמיירה של ההצגה החדשה שעליה עבדו. היא ממהרת לשבעה ושם פוגשת את נטשה (אניה בוקשטיין), אשתו החוקית של אהובה (שנושאת שם סימבולי משום שנינטשה על ידי חלק מליבו) שאינה יודעת על קיומה. מכאן תתפתח העלילה למוטיבים שנעים בין הגילוי לכיסוי, בין ימי השבעה לבין ימי החזרות, דרך דימויים של פעולות במה, חלומות וחרדה (שני דימויים אסתטיים ויפהפיים שיחרטו לכם היטב, הוא דימוי העובר – כשאלה ישנה על הסדין שהופך לגדול ממדים; ודימוי השמלה עם הצינוריות לדמעות, שאלה מעצבת להצגה).

הסרט תווה מערכות יחסים של אלה סביב המת, מערכות קטועות, עם המחזה היתום שכתב, עם אשתו, אחיו ואמו. הוא עושה זאת בחוכמה באמצעות עבודת משחק מדויקת של איבגי, לצד עבודת עיצוב שקושרת בין המרחב האורבני לבית ולתיאטרון עד כדי טשטוש הגבולות ביניהם והפיכתם לחלל אחד.

מערכת היחסים בין שתי הנשים, האישה החוקית והפילגש, שאהובן המת מוטל בתודעתן, מרתקת ומצליחה להיבנות גם באמצעות עבודת המצלמה שיודעת להוציא את מחשבותיהן ומבען באופן מסתורי שמתכתב עם אחורי הקלעים של התיאטרון

ריף מצליחה לבטא את תת המודע של אלה באמצעים תיאטרליים הלקוחים מתיאטרון האבסורד ומתיאטרון האוונגרד. היא מחלה את הטרגדיה היוונית שבה שולטים האלים – ובמקרה הזה האלה – לכדי ריאליזם עכשווי.

הקולנוע של ריף הוא פוסט מודרני אבל המאופק ונשמר בגבול הטעם הטוב. ניכר כי הוא מוותר על הרבה ממדים שהיו מסיטים אותו מהרצף הקולנועי, באופן שהיה מבלבל בתחום הז׳אנר. יש לזה כמובן מחירים מסוימים, כי לא מדובר ביצירה נועזת באופן חריג, אבל הרווח מתקבל בתחושת הרצינות המוקפדת שעוברת כחוט השני בין כל הבחירות המנומקות, כמו גם באופן שבו נרקמת העלילה ונתפרת (או לא נתפרת) השמלה של הגיבורה הראשית על ידי הגיבורה הראשית (ומיהי הגיבורה הראשית של כל רומן אסור? אולי מי שלה שייכת השמלה).

מערכת היחסים בין שתי הנשים, האישה החוקית והפילגש, שאהובן המת מוטל בתודעתן, מרתקת ומצליחה להיבנות גם באמצעות עבודת המצלמה שיודעת להוציא את מחשבותיהן ומבען באופן מסתורי שמתכתב עם אחורי הקלעים של התיאטרון. נדמה שאלה חוטפת שוב ושוב אגרופים נעלמים ומדממת מהאף.

גם הטכניקה של הסיפור נשענת על מאחורי הקלעים של הביטוי הפיזי, במקרה הזה – הזיכרונות. וכשם שזיכרונות הם פעמים רבות ערבוב של אמת ושקר, וכפי שהמציאות מעוצבת לפי בחירת המוקדים והפעלת הספוטים של המחשבה והדיבור – כך אמו של אסף, חולת האלצהיימר, מצטיירת כדמות המשוגע או הליצן שחושף לבסוף את האמת בקול, נוכח מבוכת הבורגנים. האמת שכולם, כצפוי, בזים לה כשקר.

אי אפשר שלא לאהוב את הכנות ברגעים האלו כמו גם ברגעים המשוחקים על הבמה, רגעים שמשחקים במציאות כמו הרפליקה ״אך בנפשי על התבונה גובר היצר״ וכמו הליהוק של במאים לחלק מהדמויות, לצד קאסט שחקנים אותנטיים. האם לכולנו יש חלק נסתר שסותר את המציאות המוכתבת?

״מות המחבר״ הוא אחד מהחיבורים העמוקים ביותר שכתב רולאן בארת׳, משום שבו הוציא לראשונה את הקורא לחופשי מכוונת המחבר. בארת׳ טען שפעולת הקריאה היא כתיבה מחדש של הטקסט, ולכן הטקסט שייך גם לקורא המפרש אותו. נדמה שריף, באופן סימבולי, הפכה את מות המחבר למות המחזאי, שבמקרה הזה הוא גם מות האהבה. העלילה גם מגלה לנו, טיפין טיפין, שהאהבה שייכת לאוהב לא פחות מלנאהב, ולשניהם זכות שווה לבחור כיצד הם מפרשים אותה.

---

הפילגש
בימוי: מעיין ריף
83 דקות; ישראל, 2022
4 כוכבים