כל מה שחשוב ויפה
אמא גלוריה. צילומים: בתי קולנוע לב
אמא גלוריה. צילומים: בתי קולנוע לב

אמא גלוריה: אי אפשר שלא להתאהב, אי אפשר שלא להזדהות עם שברון הלב

הסיפור של מטפלת שחורה של ילדים לבנים, או נסיעות של לבנים אל העולם הקולוניאלי, כבר סופר לא מעט בקולנוע. הסרט ״אמא גלוריה״ מצליח לספר סיפור עדין שיש בו עולם רגשי וסוער, ולהתבונן בו מזווית אחרת לגמרי

הסרט ״אמא גלוריה״ שהוקרן בפסטיבל קאן ובפסטיבל הקולנוע בירושלים, מספר באיזו עדינות ורכות יוצאת דופן, סיפור שיש בו שכבות על שכבות של זעם, וקנאה, ויחסי כוחות, וחסך, ועוני, ונדיבות ואנושיות גדולה.

בשביל קליאו, ילדה שגדלה בפריז, גלוריה המטפלת שלה היא כל העולם. גלוריה הגיעה לפריז מכף ורדה והשאירה מאחור את ילדיה כדי להצליח לפרנס אותם. היא שם במסירות בשביל קליאו, ובו זמנית יש חיים אחרים רחוקים ששם הלב שלה נמצא. באיזה אופן בלתי אפשרי החיים שלה נמצאים בשני מקומות.

כשמשהו מתערער באופן פתאומי בחיים של ילדיה, היא נפרדת מקליאו כמעט בלי הכנה. רגע לפני שהיא עוזבת, היא מבקשת מאבא של קליאו שבקיץ ישלח אותה אליה לכף ורדה. לא בלי היסוס, ורק אחרי שברור לו שקליאו לא תוותר, הוא נעתר לבקשה של שתיהן, וקליאו נוחתת בשדה התעופה של האי הקטן. 

גרעין הסיפור, מטפלת שחורה של ילדים לבנים בפריז או במקומות אחרים, כבר סופר לא מעט בקולנוע (הסרט הצרפתי ״מטפלות בעניינים״ שהוקרן לאחרונה גם בישראל הוא דוגמה לאחד מהם). גם נסיעות של לבנים אל העולם הקולוניאלי והאופן שבו הוא נראה דרך המבט שלהם, סופרו לא מעט.

באופן כמעט טריוויאלי הסיפורים האלה תמיד כרוכים ביחסי כוחות קולוניאליים: כשמדובר במטפלות שחורות וילדים לבנים, הספור הפרטי של כל אחת מהמשפחות או המטפלות האלה קשור בסיפור הפוליטי. באיזה אופן שהוא מובן מאליו, כמעט תמיד יש בסרטים האלה איזו ביקורת משתמעת על הורות מערבית, ועל ניצול של מהגרי עבודה או של ילידים בקולניות. איך מספרים את הסיפור הזה שוב, אחרת, מבלי להתכחש לפוליטי, אבל לראות גם דרכו עוד דבר?

מארי אמשוקלי, הבמאית של הסרט, מצליחה לספר סיפור עדין שיש בו עולם רגשי וסוער, ולהתבונן בו מזווית אחרת לגמרי. הסיפור, המשחק (המשחק של הילדה, לואיז מאורוי־פנזאני, הוא שובה לב ונדיר) והאופן שבו הוא מסופר, מרחיבים את הלב ונוגעים בו. אי אפשר שלא להתאהב בקליאו, אי אפשר שלא להזדהות עם שברון הלב שלה ושל גלוריה, עם הנדיבות שלהן האחת לשנייה.

החיים הנפרדים שיש להם בבית שהשאירו מאחור, המחיר שהם משלמים על הבחירה או ההכרח הללו, וזה של ילדיהם, מסופר בסרט באיזה אופן נטול קורבנות ועדין, אבל מבלי להתכחש לו

כשקליאו נוחתת באי, כשגלוריה מחכה לה בשדה התעופה, כשהיא מראה לה את החדר שבו היא תשן לידה, מבחינתה העולם שוב שלם. בסצנה נפלאה הן שוכבות על המיטה הגדולה של גלוריה ומתבוננות יחד בתמונות המשפחה שתלויות שם, לרגע נדמה לקליאו, שהנה עושים לה מקום שם. היא יודעת כמובן שלגלוריה יש חיים שלמים שם באי הזה, היא פוגשת כמובן את הילדים שלה, היא רואה את המחויבות שלה לאחרים, אבל הנה, בקיץ הזה, היא תהפוך להיות חלק מהם. 

קליאו היא ילדה, ועם גלוריה יש לה קשר מובן מאליו, ולכן כשהיא נכנסת לאט לאט למשפחה, לבית, לחיים של ילדים ונערים באי הזה, ״המבט הלבן״ שלה הוא פתוח וסקרני ובעיקר היא רוצה להיות חלק. אחד הדברים היפים בסרט הזה, בגלל שהוא מתרחש בעיקרו דווקא בבית של המטפלת, שהוא לא מתבונן על האי רק מעיניים מערביות, ולא מסתפק בסיפור של האם שנאלצת לעזוב, אלא מאפשר להתבונן גם בילדיה, אלו שגדלו עם סבתם או אחותם הגדולה.

המבט שלהם, הזעם, הקנאה, הזרות שקשורה בהורות הזו מרחוק, כל אלו מאפשרים לראות, גם אם באיזה אופן עדין וראשוני (ולרגעים קצת סכמטי), את מה שהוא חלק מחייהם של ״מהגרי עבודה״, חלק שאנחנו שנעזרים בהם יכולים להרחיק מאיתנו. החיים הנפרדים שיש להם בבית שהשאירו מאחור, המחיר שהם משלמים על הבחירה או ההכרח הללו, וזה של ילדיהם, מסופר בסרט באיזה אופן נטול קורבנות ועדין, אבל מבלי להתכחש לו.

ויש את היופי הנפלא של הסרט הזה, ולא בגלל מה שהורגלנו להתייחס אליו כיופי אקזוטי של איים רחוקים. יש בו כמובן גם את היופי הזה של המרחב, של הפשטות, אבל אי אפשר לראות אותו במנותק מחיי ההישרדות שהוא גוזר על תושביו. היופי של המרחב בסרט הזה כרוך גם באיזה מבט אנושי ונדיב, של גלוריה, של קליאו, של מי שמתבונן בהם. 

birds

ויש עוד דבר: לאורך הסרט יש חלקים של אנימציה יפהפיה צבעונית וחיה. היא מופיעה בעיקר במקומות שבהם השפה לא מספיקה או לא אפשרית, שיש איזה דבר פנימי שמתרחש, כזה שאי אפשר לספר בקול רם. גם דרכה אפשר לראות את העוצמה של הרגש, זה שאין לו מילים.

וקליאו, האם היא תוכל להפרד שוב מגלוריה? האם היא תצליח להכיל את העלבון הכרוך בהבנה שגלוריה היא אמא של ילדים אחרים? שהיא מחויבת להם באיזה אופן שמשאיר אותה מבחוץ? שהיא צריכה לחזור הביתה, שתהיה לה מטפלת אחרת? איך היא תחיה עם הידיעה שכל מה שהיא זוכרת, מאז ומעולם, קשור בגלוריה, והילדות השלמה הזו לא יכולה להמשיך להתקיים?

הסרט לא מדלג על השאלות האלה. קליאו, במשחק נהדר, מתפרקת, נאספת, כועסת, שמחה עד אין קץ, מקנאה, נדיבה, וכמעט נואשת. בו זמנית הוא לא מתיימר לספר את הסיפור הזה במלואו. במילים אחרות, המורכבות הזו, של חייהם של ילדיה של גלוריה, של מה שבין קליאו לגלוריה, מסופרת באיזה אופן מרומז, לרגעים קצת סכמטי, לרוב עדין ונוגע. 

את הסיפור כולו, במלואו, של ילדות להורים שמהגרים כדי להבטיח לך עתיד, של הורים שמתרחקים מילדיהם כדי לאפשר לך חיים, הסרט הזה רק התחיל לספר. אנחנו יכולים להתחיל להקשיב לו.


אמא גלוריה
מארי אמשוקל
צרפת, 2023, 83 דקות
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden