כל מה שחשוב ויפה
נעמי וכתריאל שחורי. צילום: יאיר פרידמן, אילנה סטרוינו
נעמי וכתריאל שחורי. צילום: יאיר פרידמן, אילנה סטרוינו

נעמי וכתרי שחורי: 50 שנות עשייה בקולנוע וטלוויזיה בישראל

קופרודוקציה ישראלית־פלסטינית ראשונה, שבעה ימי האבל אחר רצח רבין, נערה עם תסמונת דאון ועוד. סינמטק תל אביב יערוך בסוף השבוע מחווה לנעמי וכתריאל שחורי, שמדגישים ברגע הזה: ״צנזורה עצמית היא הסכנה הכי גדולה״

יעל: נעמי וכתרי: שניכם גם ביחד וגם לחוד מעורבים בשדה של הקולנוע הישראלי בהמון צורות. בדרך כלל פחות מדברים על ועם המפיקים, והפוקוס הזה לכבוד 50 שנה הוא הזדמנות נהדרת לשיחה ולשים את זה בפרונט, להסתכל על זה קצת מאחורי הקלעים, להבין את המשמעות והחשיבות של התפקיד הזה. 

אני לא בטוחה מאיפה להתחיל, זה 50 שנה של עשייה, מאות סרטים, דוקומנטריים ופיצ׳רים, עבודה עם במאים מכמה דורות, סרטים ליד ושם ולרשות השידור ולמשרד הביטחון, כל אחד מכם גם ביים, ועשה תפקידים ציבוריים, ולמד וחנך, ועוד ועוד. אז אולי נתחיל מבלפילמס? חברת ההפקה שהקמתם לפני כ־40 שנה?

כתרי: הקמנו את החברה ב־1984, אחרי שלכל אחד מאיתנו היה מיילג׳ של לפחות עשר או 14 שנים של עבודה במקומות אחרים. 

יעל: אתם יכולים להגיד משהו על הבחירה הזו להפיק, על איך אתם רואים את התפקיד הזה? זו לא בחירה מובנת מאליה להתמסר לדבר הזה

נעמי: מהתחלה היה ברור שהפקה זה סוג של המצביא שמוביל את הפרויקט, בין אם הוא ממציא אותו ויוזם אותו, ובין אם הוא ״רק״ מלווה אותו. אנחנו יצאנו לדרך עם הרבה דברים שהיו יוזמה שלנו

יעל: מה למשל?

בן יהודה. צילום: בלפילמס

בן יהודה. צילום: בלפילמס

דשאים סגולים. צילום: בלפילמס

דשאים סגולים. צילום: בלפילמס

נעמי: הסרט על בן יהודה (שיוקרן במסגרת המחווה): אנחנו יושבים בוושינגטוון ואני קוראת איזה ספר עליו, ופתאום אני אומרת וואו, זו המהפכה הכי חשובה של הציונות, השפה, אני רוצה לעשות עליו סרט. זה היה 1982 בערך. חזרנו לארץ ובין שאר החלומות גם זה היה חלום. לקח לנו הרבה זמן לשכנע את רשות השידור לעשות את זה

כתרי: או ״דשאים סגולים״: הייתי במילואים, קראתי את אוסף הסיפורים של סביון ליברכט, והסיפור הזה תפס אותי. ואז אמרנו בוא ננסה לעשות. בקיצור, כמפיק אתה מניע את המהלך. 

אם אתה רואה את עצמך כמפיק יזם, הסיפורים באים מכל מיני מקומות. אתה לא רק מחכה שבמאים יבואו אליך ויגידו ״תשמע, אני רוצה שאתה תפיק את הסרט הזה״. וגם כשבמאי מגיע עם סיפור, ונעמי עשתה את זה אין־סוף פעמים, יש עדיין המון אינפוט שהמפיק יכול לשים. 

וקודם כל זה מקצוע, אם אתה לא מקצועי אתה בסוף תמכור את הבית שלך לבנק. אתה פשוט תלך לאיבוד. נעמי משתמשת בדימוי של אלה הודית

נעמי: זו אלה שיש לה הרבה ידיים. אני צריכה להבין בסיפור, בתסריט, בתקציב. אני צריכה להבין בצד המשפטי, בחוזים, בשיווק, בכל הדברים. ברור לגמרי שאין בן אדם בעולם שבאמת יכול לשלוט בכל הדברים האלה, אז אתה לוקח על עצמך את מה שאתה טוב בו ומה שמעניין אותך. ואותי תמיד עניין יותר מכל הסיפור, ומצאתי את האנשים שידעו לעשות את שאר הדברים. אבל הכל מתנקז בסוף אליך

נעמי שחורי: אתה לוקח על עצמך את מה שאתה טוב בו ומה שמעניין אותך. ואותי תמיד עניין יותר מכל הסיפור, ומצאתי את האנשים שידעו לעשות את שאר הדברים. אבל הכל מתנקז בסוף אליך

כתרי: המפיק, אם לוקחים לדוגמה מדינות באירופה, זה תפקיד יצירתי. פה יש איזה דימוי (שיש כאלה שהרוויחו אותו ביושר) של איזה סוחר מכוניות פגומות, אבל זה לא ככה בכלל. אתה צריך באמת להבין ולדעת לנהל. בסופו של דבר לעשות סרט זו עבודה מאוד אינטנסיבית שתלויה לגמרי באנשים, ואנשים זה אנשים, ואנשים יצירתיים שכל אחד הוא אמן בפני עצמו, הבמאי והתסריטאי והמעצב האמנותי ומעצב התלבושות

יעל: וגם אתם אנשים יצירתיים, וזה גם קצת הסרט שלכם. יש איזה עניין או מתח?

כתרי: העניין פה הוא הצ׳ק אנד בלאנס

נעמי: זה למצוא את שביל הזהב בין מעורבות להתערבות. קודם הייתי רק במאית, וכשרק התחלתי להפיק מישהי צילמה סרט שאנחנו יזמנו ובאתי לצילומים, עמדתי שם וראיתי שאני מקפיאה אותה. היא עשתה גם איזו תנועה או פרצופים, ואז הבנתי שאני חייבת להגדיר לעצמי, פה אני לא הבמאית, אני המפיקה

כתרי: המפיק הוא גם זה ששם ראי. זה הצ׳ק אנד בלאנס במובן החיובי. בלי זה אין אף אחד שאומר לך אולי תנסה אחרת, אולי נחתוך שבע דקות, ואז אתה מסתבך עם עצמך. המפיק הרבה פעמים גם שומר על הבמאי. לדוגמה, אם יש לך ארבעה או חמישה משקיעים וכל משקיע מגיע לחדר עריכה, וכל אחד יש לו מה להגיד, אז המפיק צריך לשמור על הבמאי

נעמי: אבל כדי לעשות את זה המפיק צריך להיות באמת מצוי ומעורב עד הסוף בפרויקט. זה דורש דיאלוג עם הבמאי וזה לא הכל בהסכמות, יש גם ויכוחים, אבל הוא צריך להיות מעורב עד הסוף. הרבה פעמים, ולא בגלל שאני איזה גאון, אני באה לחדר עריכה והם ישבו כבר איזה שלושה ארבעה שבועות בתוך הקלוז־אפ, אקסטרים קלוז־אפ, ואני באה ומסתכלת קצת יותר מרחוק.

ואני אומרת, ״אולי אם זה יזוז לשם וזה יזוז לשם זה יסתדר״. זה לא בגלל שאני גאון, פשוט יש לי פרספקטיבה אחרת, במקום האקסטרים קלוז־אפ אני במדיום־שוט נגיד, וזה משמעותי. צריך לדעת איך ליצור את מערכת היחסים עם הבמאי כדי שהוא יקבל את זה

אני אמרתי לך לקחת נערה עם תסמונת דאון אמיתית?

יעל: בואו נדבר על סרטים שעשיתם, על תהליך העבודה. נעמי, סיפרת לי שההפקה של ״האסיסטנט של אלוהים״ (שיוקרן במחווה) היתה מורכבת

נעמי: נועזת, גם בגלל השחקנית

יעל: אולי נגיד משהו על הסרט גם למי שלא צפה

כתרי: ״האסיסטנט של אלוהים״ הוא סיפור של סביון ליברכט על נער בן 16 עם תסמונת דאון, ועל היחסים שלו עם אמא מאוד קרייריסטית שאין לה סבלנות לבן הזה, ומי שמטפלת בו זו הסבתא שיש לה קשר עמוק עם הילד. בקיצור, יצאנו לדרך וחיפשנו נער עם תסמונת דאון שיוכל לעמוד במשימה הזו ולשחק

האסיסטנט של אלוהים. צילום: בלפילמס

האסיסטנט של אלוהים. צילום: בלפילמס

יעל: היום יש המון דיבור ומודעות לשאלה מי משחק איזה תפקיד, האם לדוגמה מתאים ששחקן רגיל ישחק דמות על הספקטרום, אבל אז לא היתה מודעות לזה

כתרי: אז תשמעי מה שהיה. בקיצור, לא מצאנו נער אבל מצאנו נערה, אסנת ברנט, ושינינו את הסיפור. הימרנו עליה, בכל זאת, זו לא שחקנית. ואני זוכר את הדיון מול רשות השידור. אמרתי להם: ״אנחנו צריכים עוד ימי צילום, היא לא מישהי שיכולה לעבוד משש בבקר עד הלילה״.

זה לא עניין אותם. ואז אמר לי מי שהיה מנהל הכספים את המשפט שאני לא שוכח: ״אני אמרתי לך לקחת נערה עם תסמונת דאון אמיתית? תיקח שחקנית, תאפר אותה, אם היא שחקנית מקצועית היא תדע לעשות את זה. מה אתה רוצה ממני?״.

הצד השני של הסיפור היה הביטוח: לא נמצאה אף חברת ביטוח בארץ או בעולם שהיתה מוכנה לבטח את ההפקה הזאת. משום שמדובר בנערה עם תסמונת דאון שנושאת על כתפיה את הסרט, הם אמרו: ״מה יקרה אם אחרי היום השלישי-רביעי היא לא תוכל יותר והכל יפול?״ .

ברוך דינר, הבמאי, היה כבר סוף ימיו, ונורא רצה את הסיפור, ואמרנו, נהמר. נעמי ואני לקחנו ריסק עצום, כי רשות השידור דיברו בשפה של כסף: אם אתם חתומים על החוזה ולא הצלחתם להביא את הסרט תחזירו את המקדמות. 

כתרי שחורי: ואז אמר לי מי שהיה מנהל הכספים את המשפט שאני לא שוכח: ״אני אמרתי לך לקחת נערה עם תסמונת דאון אמיתית? תיקח שחקנית, תאפר אותה, אם היא שחקנית מקצועית היא תדע לעשות את זה. מה אתה רוצה ממני?״

אבל היה לנו מזל מטורף עם אסנת ועם אמא של אסנת, ועם השחקנים עדנה פלידל ועזרא דגן ששחקו בסרט, ועם התנאים שיצרנו. ההורים הכינו את הילדה לצילומים. היו אז בטלוויזיה המון סרטים של מייקינג־אוף, והם הראו לה אותם והסבירו לה: ״זה עושה תאורה, וזה עוזר צלם וכו׳״, וכשהיא הגיעה לסט היא הכירה כבר את כל התפקידים. ובצילומים האמא היתה כל הזמן נוכחת אבל ברקע. וההימור עבד. עד היום אגודות והורים עשו עם הסרט הזה המון. הוא מחזיק עד היום. 

אני חושב שנעמי ואני לא הפקנו שום דבר שלא הרגשנו שלמים איתו, כולל שעשועונים, כולל תכניות אולפן. כל מה שעשינו, אני מרשה לעצמי להגיד, עמדנו מאחוריו, חיינו עם זה בשלום. היו שנים, כשהטלוויזיה המסחרית עלתה, יכולנו בסוויצ׳ להעביר את החברה ולהתחיל לעשות סרטי פרסומת ולהרוויח הרבה כסף, אבל לא חשבנו שאנחנו רוצים

נעמי: חשבתי על זה שאני לא יכולה לאפיין את הקטלוג שלנו בצורה מדויקת. עשיתי סרטים פוליטיים וחברתיים, אבל לא רק, וסרטים על זהות, ולא מעט סרטים שהיו בפריפריה של השואה. הדבר היחיד שמחבר בין כולם זה העובדה שבכל אחד מהם היה דבר שעניין אותי וחשבתי שזה שווה לנסות לפצח את זה. זה המכנה המשותף היחיד

ראף־קאט כשטנק עומד בחוץ מעל הבית

יעל: בואו נדבר על ״הטיול הפנימי״. הבמאי הוא רענן אלכסנדרוביץ׳. וזה סרט שמתעד טיול של פלסטינים שבאים לראות את המקומות שבהם נולדו או גדלו

כתרי: זה נעמי

נעמי: ״הטיול הפנימי״ זה ספור מעניין גם מבחינה הפקתית. היה קול קורא לקרן חברתית שהיתה אז, והגשנו סרט של רות וולק על תל רומיידה. רענן הגיש את הטיול הפנימי וזכה: הוא בדיוק סיים את סם שפיגל וידע רק על במאים, על מפיקים הוא לא שמע, על החיה הזו. הקרן החברתית אמרו לו אתה חייב מפיק. הוא בא אלי, דיברנו, קראתי ואמרתי ״או קיי זה מעניין אותי״. 

הוא התחיל את הסיפור בזה שהוא פגש פלסטינים בחוף הים של תל אביב, והבין שהם פעם ראשונה בים; שהם חיים 20 דקות מהים אבל הם לא ראו את הים אף פעם. מזה התחיל התחקיר. זה היה אז פוסט אוסלו, עדיין באווירה הטובה. היתה לו תחקירנית פלסטינית מחברת הפקות ברמאללה. נפגשנו עם חברת ההפקות הזו. זה היו ראאד וסעאד אנדוני, ואז אמרנו למה שהם רק יתנו לנו שירותי תחקיר, למה שלא נלך ביחד, לגמרי? ועשינו את זה

כתרי: זה הסרט היחיד שהוא קופרודוקציה לגמרי של חברה מרמאללה וחברה מתל אביב, אבל ממש קופרודוקציה לפי הספר, 50-50

הטיול הפנימי. צילום: בלפילמס

הטיול הפנימי. צילום: בלפילמס

birds

יעל: ומאיפה התקציבים?

נעמי: נסענו לפיץ׳ באמסטרדם. תעזבי הפקה, זו היתה חוויה ברמה האנושית. פתאום קלטתי מה זה לראות את העולם החופשי בעיניים של פלסטינים מהשטחים. בבקר נפגשנו בשדה התעופה, הוא הגיע עם המונית שלו עד לא יודעת כמה קילומטרים מהשדה והיה צריך ללכת ברגל. רענן ואני כבר עוברים את הביקורת, הוא עוד לא, אנחנו מחכים, הביטחון מסלק אותנו, ״אל תחכו, הוא יגיע״. ואז מגיעים לאמסטרדם, אני זוכרת שאני הולכת איתו, עם ראאד, שעכשיו כבר חי בצרפת 

יעל: גם רענן כבר לא בארץ

נעמי: גם רענן. ואני זוכרת שאני מסתכלת ורואה מה זה בשבילו שאנחנו נכנסים סתם לאיזה פאב, לאיזה בית קפה, ואין שום סימני שאלה. לקלוט את זה היה בשבילי מטלטל. 

בערב ישבנו כולם לתסרט את הפיץ׳ וחילקנו מה כל אחד אומר. היה חשוב מאוד שנבהיר שזו קופרודוקציה לגמרי, באמת שווים עם שווים, ושהם ידברו יותר מהצד הפלסטיני, אני אדבר יותר על הערך של הסרט מהבחינה שלנו, וכמובן על מה שאני יודעת על העבודה של רענן. 

ואז בפיץ׳, התגובות היו כמו צונאמי של דברים חיוביים, פעם ראשונה בחיים שלי שיצאתי מפיץ׳ ומישהו כתב לי והבטיח לי כסף על מפית נייר: הטלוויזיה ההולנדית. גם ברמה האישית זו היתה חוויה ממש מטלטלת. כשהתחלנו הכל היה אופטימי, ונחתנו לאינתיפאדה השנייה

כתרי: ואז נהיה סיפור מאוד מסובך: איך עובדים עם השותף ויש אינתיפאדה באמצע?

נעמי שחורי: פעם ראשונה בחיים שלי שיצאתי מפיץ׳ ומישהו כתב לי והבטיח לי כסף על מפית נייר. גם ברמה האישית זו היתה חוויה ממש מטלטלת. כשהתחלנו הכל היה אופטימי, ונחתנו לאינתיפאדה השנייה

נעמי: קבענו עם אחד האנשים של ארטה שיבוא ויראה ראף־קאט, וראאד בסגר ולא יכול לבוא. אנחנו נכנסים לבנין משרדים כזה גדול בתל אביב, ומחברים את כל מה שצריך לחבר, ומדברים עם ראאד שנמצא בבית לחם אצל ההורים שלו, כשטנק עומד בחוץ מעל הבית. וכל ההקרנה ובסמול טוק לפניה אני כל הזמן רואה את הטנק הזה בעיניים. העשייה של הסרט היתה ממש נס בתוך הטירוף. 

בהקרנה ראשונה בתל אביב הזמנתי כמה אנשים מהדור היותר מבוגר, אלה שתמיד אומרים אנחנו מכירים את הערבים, אנחנו זוכרים אותם מ־48 וככה, ואני זוכרת אחת כזאת יוצאת, ואומרת, ״אני מבינה משהו״. ואז אמרתי, אם אותה הצלחתי, אז זה עשה משהו

יעל: אתם יודעים, ראיתי את זה עכשיו שוב לקראת השיחה, וגם את ״שבעה ימים בנובמבר״ שמסתיים בהבטחה לעתיד, וכשרואים את שני הסרטים האלה, רואים את העולם מתהפך

נעמי: קשה לזכור את זה אפילו. שאפשר היה לעשות קופרודוקציה ישראלית פלסטינית, שאפשר היה לנסוע, שהם יכלו לבוא אלינו. הזמנו אז מלון בשבי ציון ואמרנו שזו קבוצה של פלסטינים, תיירים מפלסטין

תקופה מטורללת לגמרי

יעל: אולי זה באמת הזמן לשאול על עכשיו. על מה קולנוענים יכולים. כי אני שומעת גם את עצמי בודקת מה אני אומרת. והצנזורה העצמית כבר מתחילה. איך אתם רואים את העתיד של הקולנוע כאן?

כתרי: חייבים. חייבים. אני חושב שדווקא היום, בגלל האפשרויות הטכנולוגיות, המצלמות שאפשר לקנות ב־2000 דולר, אפשר. אפשר לקנות תוכנות ולערוך לבד, ולא צריך לחכות לתקציבי ענק. צריך ללכת עם האמת שלך, בעיקר עם היושרה המקצועית. זה הדבר הכי חשוב.

אנחנו יודעים הרי שאנחנו באיזו אמנות שאין גבול לאפשרויות של המניפולציה, ובסוף אתה עם עצמך. ואני חושב שיש היום בהחלט מקום לעשות כאלה סרטים. אני יודע שיש שניים או שלושה סרטים מאוד נועזים, נקרא לזה פוליטיים, שנמצאים עכשיו בעריכה

נעמי: עדיין כן, יכול להיות שמחר־מחרתיים כבר לא

כתרי: ואני משמש נציג הציבור גם בתאגיד, ואני רואה שגם בדוקו, עדיין מוציאים סרטים נועזים. כרגע אם יש משהו זה רק מה שנקרא לו צנזורה עצמית. זו הסכנה הכי גדולה. 

תראי, אפילו כשעשינו את ״מאחורי הסורגים״, המהומות שהיו מסביב לזה אי אפשר לתאר. היתה אז מפלגת התחיה, גאולה כהן, היו מהומות, הפגנות בכניסות לבתי הקולנוע. הייתי המפיק בפועל של הסרט, והאמת שהחלפנו אז שלוש פעמים את מספרי הטלפון שלנו עוד לפני המצאת הנייד. זה היה סיפור. לא חשבנו שזה יהיה הצלחה כזאת, אתה אף פעם לא יודע. 

הוצאנו את ״הכלה הסורית״ ממש בסוף האינתיפאדה השנייה, ב־2002-3 לא חשבתי שאנחנו נהיה עם 100,000 איש שיבואו לראות סרט על דרוזים, דובר ערבית; אבל באו

נעמי: אנחנו כרגע נמצאים בתקופה מטורללת לגמרי, ועל הסף של נסיונות לסתימת פיות. אם זה יצליח זה יהיה חמור, מאוד מאוד חמור, אבל אנשים ימצאו דרך. תמיד ימצאו דרך

יעל: אתם יכולים לזכור סרט שהיה משמעותי לכם במיוחד?

כתרי: אחד הסרטים הראשונים שעבדתי עליהם כשהתחלתי בארץ היה סרט שקראו לו ״לעמוד על הרגליים״. גם אחרי עשרות רבות של סרטים, זה אחד הסרטים שמבחינתי האישית הכי מכוננים. בדיוק השתחררנו ממלחמת יום הכיפורים, אחרי ששה חודשים שהייתי במצריים, החווה הסינית ועוד, לא אלאה אותך עם הספור שלי.

עבדתי אז עם מיכה שגריר והצענו לשרות הסרטים הישראלי לעשות סרט שעוקב במשך שנה אחרי בחור שנפצע ממש קשה

יעל: כולכם הגעתם מהמלחמה?

כתרי: אלי כהן שהיה הבמאי ואני כן, ומיכה שגריר גם, דני שניאור שהיה הצלם היה פחות בעניין, אבל כולנו באנו שרוטים ומרוטים. זה היה מאוד קשה. נסענו לבתי חולים ומצאנו בשיבא את יואל שרון שהיה משותק, והלכנו איתו.

נעמי: אבל גם אותו זה עניין כי הוא למד אז קולנוע באנגליה, ועלה על מטוס ובא להילחם

כתרי: זה היה סרט חזק מאד, שזכה ב־75׳ בכל פרס אפשרי

כתרי שחורי: אני משמש נציג הציבור גם בתאגיד, ואני רואה שגם בדוקו, עדיין מוציאים סרטים נועזים. כרגע אם יש משהו זה רק מה שנקרא לו צנזורה עצמית. זו הסכנה הכי גדולה

יעל: הבנתם אז שהוא בפוסט טראומה?

כתרי: לא נכנסנו לזה. לא דברו אז על פוסט טראומה. עשינו אחר כך שני סרטים על פוסט טראומה. אחד מהם עם חומר נדיר על טיפול שעשו אז, זריקה שהביאו מאמריקה, מווייטנאם, עם חומר היפנוטי

יעל: השתמשו בזה?

כתרי: היה איזה ניסיון

נעמי: זה היה נורא

כתרי: זה סרט שלא הוצאנו בסוף, אבל יש לנו אותו

יעל: נעמי, יש לך סרט אחד שהוא בשבילך הדבר?

נעמי: זה סרט שלא אני ביימתי. ״הטיול הפנימי״ ו״שתיקת הארכיון״ שביימה יעל חרסונסקי.

אפרופו תפקיד של מפיק: יעל כבר היתה אז עורכת כמה שנים והיא באה לדבר איתי וסיפרה שהיא רוצה לעשות סרט על ארכיונים ועל ארכיונאים. טוב, זה מה שנקרא התחלה של אין־סוף שיחות: על מה בדיוק הסרט?

היא ידעה דבר אחד. היא תרגמה מאמר גדול מצרפתית שהיה סו־קולד ויכוח בין לנצמן לגודאר, אפרופו ארכיון שואה. לנצמן אמר, גם אם אני אמצא חומר על תאי הגזים אני זורק אותו, וגודאר בדיוק ההפך. היא תרגמה את זה וזה עורר אצלה את הרעיון. התחלנו לבדוק מה בדיוק היא רוצה.

לאט לאט התקדמנו. יום אחד היינו בדיוק אחרי העשייה של הסרטים ביד ושם, הבאתי לה שלושה סרטים שצולמו בוורשה בשנים ההן, ואמרתי לה קחי את ה־VHS, והיא חזרה ואמרה ״זה הסרט״. זה סרט שלה, אני לא רוצה לקחת כאן קרדיט בשום צורה, אבל ההובלה לזה היתה שלי.

וכשהגענו להקרנה של ראפ־קאט בקרן אמרו לנו ״אבל זה לא סרט על גטו ורשה״. אמרתי: ״אף פעם לא הבטחנו סרט על גטו ורשה״, זה סרט על האמינות של הזיכרון הוויזאולי, על זה הסרט. אז אני מאד קשורה לסרט הזה, וגם מאד קשורה לטיול הפנימי

יעל: יש משהו שאתם רוצים להגיד לכבוד המחווה הזו?

כתרי: אני תמיד אומר לתלמידים: ״אני באמת מאמין שאנחנו אנשים ברי מזל״. החיים גלגלו אותנו או אנחנו גלגלנו לזה שכל השנים יכולנו לעבוד במה שהוא התשוקה שלנו, האהבה הגדולה שלנו, ובמידה מסוימת גם התחביב שלנו. ואם גם אפשר לחיות ולהתפרנס קצת מהתחביב אז זה דבר ענק

נעמי: מבחינתי, יכולתי כל השנים האלה לעסוק בדברים שעניינו אותי; מה שלא עניין אותי לא עשיתי. ואני מתה על תחקיר: תני לי עוד לקרוא, ועוד לקרוא ועוד לקרוא


חיים בסרט – נעמי וכתריאל שחורי
טעימות מ־50 שנים של עשייה בקולנוע וטלוויזיה בישראל
סינמטק תל אביב
22-23.3

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden