כל מה שחשוב ויפה
חדר משלו. צילום: איתי ג׳משי / סרטי יונייטד קינג
חדר משלו. צילום: איתי ג׳משי / סרטי יונייטד קינג

חדר משלו: אנושיות וחמלה שאין להן גבול

ב״חדר משלו״, זוכה פרס התסריט בפסטיבל הקולנוע בירושלים, יש סירוב לגבול המדומיין שבין מבוגרים לנערים; משחק נהדר ותסריט חכם, מלא הומור עדינות ויופי

נער צעיר מתיישב אל מול המצלמה. יותר מדויק, הוא מתיישב אל מול מישהו או מישהי שמחוץ לפריים. מהשיחה אנחנו מבינים שמדובר בבגרות בעל פה באנגלית. המצלמה מתמקדת בנער, את הבוחנת אנחנו רק שומעים. היא שואלת שאלה גנרית, משהו על האופן שבו הוא רואה את העתיד שלו, אבל לנער יש דברים לגמרי לא גנריים לענות על השאלה הזו.

היא לכאורה מקשיבה למה שהוא אומר, אבל ההערות שלה מכוונות לאנגלית שלו, היא טובה מאד בעיניה. ככל שהשיחה מתקדמת התשובות של הנער (והנער עצמו) נהיות פחות ופחות גנריות. הוא מסביר לה למשל, שמה שמפריע לדור שלו (בניגוד לדורות קודמים) זה שההורים שלהם עדיין בחיים וזה לא מאפשר לבני הדור שלו להתפתח. הם (הדור של ההורים) גם נראים לו קצת מיותרים בעולם. 

הבוחנת נדרכת, היא אמנם אמורה להעיר רק על האנגלית, אבל הדברים שהוא אומר מוציאים אותה משלוותה, זה הרי מכוון גם אליה (היא מיותרת???!!!). ככל שהיא יותר נחרדת או נעלבת ככה השיחה הופכת להיות יותר מבריקה מצחיקה ואבסורדית. איך זה נגמר? כמו סצנות אחרות שכנראה יש לנער הזה בבית הספר, המורה שאליו הוא נשלח לשיחה בעקבות התקרית כבר יכול לדמיין מה היה שם גם בלי שהנער מספר לו. 

הפתיחה הזו של הסרט ״חדר משלו״ של מתן יאיר, שזכה בפרס התסריט בפסטיבל הקולנוע בירושלים, היא פתיחה נהדרת, שובת לב ומהפנטת, ובעיקר ממקמת את הסרט הזה של יאיר בסמיכות לסרטים קודמים שלו (בגרות, פיגומים והסדרה אחד על אחד). גם בסרט הזה כמו בקודמים יש נער ומורה (במשחק נהדר של דרור קרן), והורה שנעדר או נוכח באיזה אופן שקשה להכיל. בסרט הזה האבא עוזב את הבית, והנער נשאר לגור עם האם (במשחק שובר לב ומלא יופי של ירדן בר כוכבא) באותו חדר.

הנער המקסים הזה (גלעד לדרמן במשחק נוגע ללב) דומה לאותם נערים שעמדו בלב הסרטים הקודמים של יאיר, נער רגיש שהלב שלו נקי, שיש לו שאלות או אמירות שהן יותר מדי בשביל המבוגרים, ואיזה חוסר מודעות או סירוב לגבול המדומיין שבין מבוגרים לנערים. הסקרנות הבלתי נגמרת שלו נדמית יותר כמו תשוקה לאיזה דבר שמעבר למילים, ויש לו מין בגרות, כמעט זקנה, של ילד שבאיזה אופן מגדל את הוריו. 

הסיפור של ההורה שנשאר

הסרט הזה הוא כמובן לא סרט תיעודי, אבל כמו בסרטים האחרים של יאיר הוא עשוי ״מחומרי החיים״ שלו. הוא משתמש בהם לא רק כחומרים שהם השראה לסיפור, אלא לפעמים אפילו הוא משתמש באותן דמויות מחייו שלו עצמן. כך לדוגמה בפיגומים שחק את אשר לקס, הנער שעומד במרכז הסרט, אשר לקס עצמו, תלמיד בכתה שמתן יאיר למד בתיכון היובל. ובסרט בגרות יאיר עצמו משחק את המורה, ואילו אביו משחק את אביו.

לכל אלה מצטרף סרטו התעודי של יאיר ״רשום לי בתעודת הזהות שאני אבא שלך״, סרט נדיב ונוגע ללב שמספר את הסיפור שבין יאיר לאביו, שבילדותו של יאיר עזב את הבית, והשאיר הכל (גם את הבן) מאחור. כל הסרטים האלה של יאיר יוצרים יחד לא רק ספור שנע בין בדיון למציאות שמאפשר לפענח את האחד באמצעות השני, אלא גם שפה קולנועית כנה, עדינה, ומלאת נדיבות, שבה לבדיון, ליופי, וגם לקולנוע, יש כוח מרפא.

בתוך הסיפור שנפרש בין הסרטים האלה הסרט חדר משלו חוזר לכאורה לאותם אירועים של עזיבה או נטישה שעלו מסרטו התעודי, אבל הפעם, דרך הבדיון, הוא מספר גם את הסיפור של ההורה שנשאר, את מה שבין האם לבן. זה לא סיפור קל, יש בו איזו קרבה שעולה על גדותיה, ובו זמנית יש בו איזו אנושיות וחמלה שאין להן גבול.

יש איזו סצנה בסיסית שחוזרת כמה פעמים בסרט: חדר שינה, האם והבן במיטות האחד ליד השני, מחליפים ביניהם מילים קבועות שלפני הרדמות, לפעמים מישהו מהם קורא ספר, מדליק מנורת קריאה ונזהר שלא להעיר את השני. לוקח זמן להבין אם זה חדר השינה של האם שהבן בא לישון איתה, או אולי דווקא להפך. מה שמובן לגמרי זה שהוא כבר נער בוגר, והגבול בינו לבין אמו עדיין או שוב לא סומן.

ההישענות שלהם האחד על השני, הקרבה הזו, גם אם יש בהן איזו אי נוחות לצופה מהצד (או למשל לאחות), נדמה שיותר מכל יש בהן איזו אחדות גורל, איזו הגנה של קרבה בין אם לילד צעיר או בין בן לאם מבוגרת. הם העולם האחד של השני לא כי הם מסתפקים האחד בשני, אלא בעיקר כי העולם בחוץ פגע בהם, כי הם דואגים האחד לשני מפני הדבר שבחוץ.

ירדן בר כוכבא במשחק מלא שכבות היא גם אשה או אמא שכבר ראתה פחות או יותר הכל, וזה עושה אותה קצת מבחוץ לחיים, אבל גם באיזה אופן עדין אפשר לראות איך בתוך ההישרדות הזו היא מצליחה להרגיש גם את הילד שלה, ולפעמים אפילו לרצות להיות עוד קצת אשה.

birds

ויש את המורה. יש לא מעט ״סרטי מורים״ שמעמידים את המורה כדמות שגואלת או מצליחה בניגוד למבוגרים אחרים להציל ילדים ולבנות להם עתיד. יאיר, מורה בעצמו, נזהר בזה מאד. בכל הסרטים שלו המורה הוא אמנם מבוגר משמעותי שהילדים יקרים לו, אבל בו זמנית הוא עצמו גם שביר או חשוף, ובוודאי לא יכול להציל אף אחד מאף אחד.

כאן בסרט הזה המורה הוא מורה להתעמלות, ורכז שכבה או מחנך, שעושה ככל יכולתו ״ליישר את הנער״ או בעיקר ללמד אותו שכדי לשרוד לא צריך לעשות יותר מדי עניינים. דרור קרן במשחק נהדר הוא מורה שיש בו גם איזו אטימות חדורת מטרה ומובנית, אבל בו זמנית הלב שלו רחב באיזה אופן שאפשר כמעט לגור בו.

הוא מצליח להיות מין מורה שמבחוץ מדבר קלישאות על מסעות לאושוויץ והשרדות וגבורה, אבל מחוץ למילים הלאומיות האלה, ובמקביל לשמירה שלו על סדרים ונהלים, הוא לגמרי עשוי משכבות של רוך ורגש ונדיבות ומחויבות עמוקה נטולת תנאים לנער הזה. זה לא המורה המדומין שהופך עולמות ומציל ילדים מגורל או הורים, אלא מורה ממשי, שנמצא שם, ועושה מה שאפשר בדרכו הנדיבה האחרת.

זה סרט פשוט ומלא נדיבות שבין אנשים, משוחק נהדר, עם תסריט חכם, מלא הומור עדינות ויופי. 


חדר משלו
בימוי: מתן יאיר
ישראל, 2023, 81 דקות
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden