כל מה שחשוב ויפה
Back to Black. צילומים: טוליפ אנטרטיינמנט
Back to Black. צילומים: טוליפ אנטרטיינמנט

איימי ויינהאוס נכנסה למועדון ה־27 וכל מה שקיבלה הוא ביופיק חיוור ואנמי

הביופיק החדש אודות חייה הסוערים של הזמרת איימי ויינהאוס, Back to Black, נופל איפה שהרבה סרטים מהז׳אנר נופלים, ולא מצליח להציג אותה בצורה שמגיעה לדמות מיתולוגית וסוערת כמוה

בדרך כלל אמורה לבוא כאן שורת פתיחה על כמות בלתי נתפסת של סרטי ביוגרפיה מוזיקליים ששוטפים אותנו בשנים האחרונות, אבל האמת היא שזה כבר מעייף לדבר על זה. זה פשוט קורה, ואם אתם נמנים על אלו שהז׳אנר הזה הוא הגילטי פלז׳ר שלהם, שיבושם לכם. האינפלציה הזאת יצאה מכל פרופורציה וחובה פה נגיד הוליוודי שיוריד את הריבית, כי נחנקנו.

בחזרה לעניין: Back to Black – הסרט שבמרכז הביקורת הזו. המוות של איימי ויינהאוס, דווקא בשיא הצלחתה, הוא זה שהפך אותה למיתולוגית. אין ספק שוויינהאוס הייתה מוכשרת ואי אפשר לערער על האימפקט שיש למוזיקה ולסטייל שלה על התרבות הפופולרית. אבל האם הסיפור של הזמרת היהודיה־אנגלייה בעלת הקריירה הקצרה ראוי לסרט באורך של שעתיים? התשובה היא כן – אבל בתנאי שמבצעים אותו בצורה נכונה ואותנטית. ואם לשפוט לפי התוצר הסופי – אז התשובה היא לא.

במהלך שמונה שנות פעילותה הוציאה איימי ויינהאוס שני אלבומים. ״פרנק״ יצא בשנת 2003 והיה להצלחה גדולה באי הבריטי, מסחרית וביקורתית. היא פינקה אותנו בזמנו במוזיקה חדשה ומרעננת אזניים עם קול עמוק ונגיעות של וינטג׳, ברט בכרך, אלה פיצג׳רלד וטוני בנט. כל הכישרון הזה הגיע לשיא באלבום ״בחזרה לשחור״ שיצא בשנת 2006, הטיס את הקריירה שלה לשמיים, נמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם וזיכה אותה בחמישה פרסי גראמי.

מחוץ לבמות, החיים האישיים של ויינהאוס היו כל מה שהצהובונים הבריטים חיים עליו: התמכרות לאלכוהול וסמים, התנהגות בעייתית, הפרעות אכילה וזוגיות שהגיעה לכדי חתונה עם גבר דוש ופרובלמטי. הקריירה והחיים של ויינהאוס הסתיימו כשהיא נפטרה מהרעלת אלכוהול חמורה. 13 שנים מאוחר יותר – וההשפעה של ויינהאוס עדיין פועמת.

ג׳ונסון חוטאת בחטא ההערצה שהרבה יוצרי סרטים ביוגרפיים חוטאים בו. אין בשום דקה, שום פריים ושום סצנה בסרט ניסיון להראות לנו מי באמת הייתה איימי ויינהאוס

את כל הפסקה הקודמת מנסה הבמאית סם טיילור ג׳ונסון (״50 גוונים של אפור״) למתוח על פני 122 דקות, שנועדו ברובן לעשות נעימי וקיצי בגב למעריצים של ויינהאוס. אבל סורי נוט סורי – זה פשוט ביופיק שעשוי בצורה לא טובה (בואכה כושלת). ג׳ונסון חוטאת בחטא ההערצה שהרבה יוצרי סרטים ביוגרפיים חוטאים בו.

אין בשום דקה, שום פריים ושום סצנה בסרט ניסיון להראות לנו מי באמת הייתה איימי ויינהאוס. זאת אומרת, יש כאן את מריסה אבלה בתפקיד הראשי והיא עושה מאמצים כבירים לחקות את ויינהאוס ככל האפשר, כולל תנועות הראש והאטיטיוד הבלתי מתנצל, אבל אי אפשר לקנות אותה בתור איימי ויינהאוס, במיוחד עם פלייבק נוראי.

אהבה נכזבת ותו לא

התסריט של מאט גרינהאלג מציג את ויינהאוס כאישה חזקה, לפחות בתחילת הסרט, אבל כזו שהכוח שלה נובע מהעובדה שכל הגברים סביבה עושים לה רע, מורידים אותה ואין לה ברירה אלא להתנגד. נשמות, ככה לא מראים עוצמה נשית. זה לא חדש שסרטים מהסוג של Back to Black מעגלים פינות, מסלפים עובדות ומדלגים על אירועים חשובים בחיי הדמות שבמרכזם. גם בקטגוריה הזו הסרט מפספס ובגדול. מכיוון שהוא סובב סביב חייה האישיים של ויינהאוס, ובפרט סביב מערכת היחסים ההרסנית שלה עם בלייק פילדר סיביל, הסיפור של הקריירה המוזיקלית שלה נדחק הצידה.

ההיעדרות של המפיק מארק רונסון מהסרט צורמת. האיש היה אחד האחראים להצלחה של ויינהאוס וחוץ מאזכור בודד של שמו, הוא לא נוכח כאן. גם מערכת היחסים של איימי ואביה מקבלת כאן התייחסות רופפת וקלילה, בזמן שבחיים האמיתיים נוכחותו של מיץ׳ בחייה של בתו הייתה הרבה יותר משמעותית ובעלת השפעה על מהלכים בקריירה שלה.

הדבר החיובי כאן הוא ניסיונות ההימנעות של ג׳ונסון לרדת לפרטים צהובים מדי ולהפוך את הסרט למגזין רכילותי. מצד שני, זה היה יכול לתרום לאותנטיות של הסרט ולא לגרום לצופים לחשוב שמדובר בסיפור של אהבה נכזבת ותו לא.

birds

ואכן, סיפור האהבה של ויינהאוס ופילדר תופס כאן את מירב הנפח. מערכת היחסים החולה הזו מתוארת באמצעות דיאלוגים סבירים ורגעים שוברי לב. אבל העוגן האמיתי של הסרט הוא דווקא היחסים הקרובים של איימי וסבתה, שנפטרה לאחר שחלתה בסרטן הריאות.

הדרמה לאורך הסרט חלשה ושטוחה יחסית, והוא סובל באופן כללי מכתיבה בינונית ובימוי עוד יותר. זה סרט מאכזב, ומזל שלא היו הרבה ציפיות שהוא היה אמור לעמוד בהן. יש לו תסמינים בולטים שהמון סרטי ביופיק מוזיקליים סובלים מהם. הוא מציג דמות ראשית (כמעט) חסרת פגמים ונטולת חולשות, ומטיל את האחריות למצבה על גורמים חיצוניים.

וכאילו זה לא מספיק, הוא גם משמיט פרטים חשובים במהלך הקריירה שלה וקופץ מהר מדי מאירוע לאירוע. קטע יפה ונוגע ללב בסרט הוא מונטאז׳ מרגש של איימי מגלה את ניו יורק כשברקע מתנגן השיר ״בחזרה לשחור״, אבל זו טיפה בים. איימי ויינהאוס הצטרפה למועדון ה־27 הידוע לשמצה – וקיבלה בתמורה סרט ביוגרפי חלש, חיוור ואנמי.


Back to Black
בימוי: סם טיילור ג׳ונסון
122 דקות; בריטניה, 2024
2 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden