כל מה שחשוב ויפה
הונג קונג מיקסטייפ. פסטיבל אפוס
הונג קונג מיקסטייפ. פסטיבל אפוס

הונג קונג מיקסטייפ: השאלה מהו ״קו אדום״ נשארת תמיד להכרעה של השלטון

סרטה של הבמאית סאן סאן פ. יונג, שיוקרן בפסטיבל אפוס, מתעד אמנים שמתנגדים למשטר בהונג קונג. ככל שהמשטר מגביר לחץ, השאלה אם להמשיך ליצור ולחיות בעיר, האם יש סיכוי למאבק, הופכת להיות יותר מורכבת

״אני מניחה שיש הרבה סיבות לקחת מצלמה. כשקיבלתי את הראשונה שלי צילמתי את המשפחה שלי. אבל כשאיבדתי שלושה מהם, התחלתי לצלם במקום זה את העיר שלי. להחזיק במה שהוא חלק מהבית שלי. אבל בו זמנית כולם מסביב התחילו להרגיש שהם מאבדים את הונג קונג. כעיר שעשתה אותנו מי שאנחנו היא מתחילה לחמוק מאיתנו״.

לאורך הסרט ״הונג קונג מיקסטייפ״, הבמאית, סאן סאן פ. יונג, מצלמת את העיר שלה. היא מצלמת אמנים, משפחה, הפגנות, מסיבות, אנשים קרובים לה. השאלה למה לקחת מצלמה היא שאלה כמעט קיומית. האם מצלמים רק מתוך אהבה, איזה חיפוש של יופי, או שהמצלמה מחזיקה בתוכה גם אפשרויות אחרות. 

כשהסרט נפתח, על גג של בניין, מישהו עומד ומצלם את העיר. אני כותבת מישהו כי זהותו מוסתרת לכל אורך הסצנה. חלק מהזמן הפנים שלו במכוון מחוץ למצלמה, חלק מהזמן הן מטושטשות. למה הוא מצלם? הוא מספר לבמאית כי זה גורם לו להרגיש חופשי. בו־זמנית היכולת לתעד או לחשוף את המחשבות שקשורות בחופש הזה היא מוגבלת. הוא מספר שבגלל דברים שאמר (לבמאית או מחוץ לסרט) הוא יכול לשבת שנים רבות בכלא.

ובכל זאת, היא מתעדת אותו מבלי לחשוף את זהותו. הוא שואל אותה אם היא מתכוונת להוציא את הסרט הזה. היא אכן מתכוונת. הוא מוודא איתה שהיא מבינה שזו הפעם האחרונה שתוכל להיכנס להונג קונג. לשניהם ברור הסיכון שבפרסום הסרט הזה. למה היא עושה את זה? זה חשוב לה, היא מאמינה שהם צריכים לספר את הסיפור שלהם.

הסרט מתעד אמנים שמתנגדים למשטר בהונג קונג. יונג, הבמאית, נולדה וגדלה בהונג קונג. דור הסבים שלה הגיע לשם מסין, ובשבילם הונג קונג היתה מפלט. עם הזמן סבה הופך לעורך עיתון, והעיר שהיתה עבורם מקום שקט ופשוט וזול, הופכת במקביל לעיר מודרנית גדולה, עם אפשרויות של השכלה ותעסוקה.

הסיפור של הונג קונג, שאלת העצמאות שלה, הכפיפות למשטר הסיני, המאבק לדמוקרטיה, הוא סיפור רחב ומורכב. הבמאית מספרת אותו במרומז, לב הסרט הוא המאבק לדמוקרטיה שמתנהל בו בשנים האחרונות, מאבק שמתנהל במקביל לחקיקה שמגבילה יותר ויותר את חופש הביטוי, רדיפה של מתנגדי שלטון, וכפיפות הולכת וגוברת לשלטון בסין.

יונג מספרת שלמרות שבני דורה הרגישו שייכים למקום, שהאפשרויות שלהם להשכלה ועבודה היו פתוחות, היא תמיד רצתה לעזוב. כשבנתה את חייה באנגליה היא הרגישה רחוקה יותר ויותר. כשסבתה נפטרה ב־2014 היא חוזרת להונג קונג. התביעה להפרדות מסין בשיאה, והרחובות מלאים בצעירים אופטימיים ושמחים, שמאמינים שהעתיד של העיר הוא דמוקרטיה וחופש. גם אם המשטרה מנסה לעצור את ההפגנות, הם מוצאים דרכים להתנגד ולהאמין בעתיד טוב יותר. ברחובות יש מיצבים של התנגדות, אמנים, מוזיקאים, כוריאוגרפים, צעירים, כולם פועלים למען העתיד.

בשבילה החזרה הזו, בשנים מלאות האופטימיות האלה, היא חזרה הביתה. ״מצאתי את השייכות שהיתה לי עם המשפחה שלי שוב, בעיר של חולמים״. היא מתחילה לתעד. לצופה היא מספרת מראש כי החלומות הללו נהרסו.

בימים רגילים הייתי כותבת בוודאי שהסרט הזה מעורר השראה. יש בו אמנים ואזרחים שנאבקים בדרכים יצירתיות על חרותם. אבל בו־זמנית הוא סרט שבחלקים ממנו הרגשתי שאני צופה במין תמונת מראה

ככל שהממשלה והמשטר הסיני מגבירים לחץ, ככל שהמשטרה יותר אלימה כלפיהם, הנשק של האמנים כלפיהם נהיה יותר ויותר יצירתי. משחקי וידאו, מוזיקה, קעקועים, אמנות, הכל מלא באנרגיה יצירתית ומלאת תעוזה. 

היא מתעדת אמנים, למשל את luna, מוזיקאית שלא חלמה על קריירה פוליטית; את Danzmocracy, קבוצת רקדנים שמשתמשת בכוריאוגרפיה שלה בתנועות שנאסרו על ידי השלטון; את Kacey Wong, אמן נפלא, שעושה מיצגים גם ברחובות הסוערים. היא פוגשת אותם בסטודיו, מתעדת הופעות, מראיינת, ויחד איתם חולמת על מקום טוב יותר

ב־2020 נחקק בהונג קונג חוק הבטחון הלאומי, והופך את הכל כמעט ללא חוקי. מילים מסוימות, תנועות גוף, ובוודאי רעיונות, כל אלו נהפכים לאסורים. השאלה מה מותר ומה אסור לא לגמרי ברורה, ואולי מעורפלת בכוונה. השאלה מהו ״קו אדום״ נשארת תמיד להכרעה של השלטון.

האמנים בשלב הזה לא מוותרים. הרחובות מתמלאים מצלמות של תיעוד משטרתי, והיא ממשיכה לצלם. למה היא לוקחת מצלמה? השאלה הופכת מורכבת יותר ויותר. האם היא תאפשר לה להחזיר את העבר או רק לאסוף זכרונות?

קייסי וונג, אמן שעושה בין השאר מיצגי רחוב, אומר לה בביקור בסטודיו ש״אף אחד מאיתנו לא נולד אמיץ, זה לוקח הרבה אימונים. לעמוד מול הפחד״. המגבלות של חוק הבטחון הלאומי, הוא אומר לה, מחייבות יצירתיות; ההליכה אל האבסטרקט היא למשל אחת האפשרויות.

גי׳רף, אמן אחר שהיא מתעדת, מסמן באמצעות מסקינטייפ כתובות גרפיטי שהממשלה מחקה, אמנות שהורדה מהקירות, וגם את הכתובות הבודדות שנשארו (שלטים שאוסרים על עישון למשל). לא ידעתי, היא אומרת, שסליל של דבק יכול להרגיש כמו תקווה.

אבל הסרט לא מסתפק בלספר את המאבק. ככל שהזמן מתקדם, ככל שהשלטון יותר אכזרי, השאלות הופכות להיות נוקבות יותר. השאלה אם להמשיך ליצור ולחיות בעיר, האם יש סיכוי למאבק, הופכת להיות יותר מורכבת. רבים (לא רק אמנים כמובן) עוזבים. כשהיא מתעדת את קייסי וונג אורז את הסטודיו שלו כשהוא לקראת מעבר לטייוואן, הוא אומר לה: ״אני מרגיש שאני מכין את הלוויה הסודית שלי״.

birds

גם יונג עצמה צריכה להכריע בשאלה אם תרצה לשמור את האפשרות לחזור ולבקר בהונג קונג, אם יש טעם במאבק, והאם אפשר לנהל אותו מתוך העיר, או בהכרח רק מי שיעזוב ויצא למקומות אחרים, דמוקרטיים, יוכל להמשיך לספר משם את הספור, להיאבק משם כנגד הרדיפה, הצנזורה, החקיקה הדרקונית. האם יש סיכוי למאבק מבחוץ?

בימים רגילים הייתי כותבת בוודאי שהסרט הזה מעורר השראה. יש בו אמנים ואזרחים שנאבקים בדרכים יצירתיות על חרותם. אבל בו־זמנית הוא סרט שבחלקים ממנו הרגשתי שאני צופה במין תמונת מראה. מיצגים, מטריות, מסקינטייפ, נאומים, וחוקים, עוד ועוד חוקים של בטחון ולאום. את הסרט הזה לא יקרינו כנראה בהונג קונג; מה זה אומר על האפשרות להיאבק, להשפיע על העתיד או ההווה?


הונג קונג מיקסטייפ
סאן סאן פ.יונג
בריטניה, 2023, 85 דקות
4 כוכבים
פסטיבל אפוס

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden