״רוז הרובוטית״: נתראה באוסקר?

רשימת המועמדים לאוסקר לשנת 2024 עוד רחוקה מלהתגבש, אבל זה לא מופרך לומר שהפייבוריט לניצחון בקטגוריית סרטי האנימציה הוא ״הקול בראש 2״. הצעידה של יוצרי הסרט על הבמה לעבר הפסלון היוקרתי תהיה ככל הנראה כמו כזו שעושים בפארק. אבל! בזמן שהפיקסארים מצחצחים את הנעליים ומכינים את הגרונות לנאום הזכייה, יש להם סרט אחד (אולי) לדאוג בגללו.

דרימוורקס, ענקית האנימציה מהזן האחר והכל כך לא דיסני, פורצת החודש למגרש ונותנת בעיטת וולה מרשימה עם ״רוז הרובוטית״ (The Wild Robot). צריך רק להמתין ולראות אם הוא יזכה למעמד של סרט אייקוני או יסתיים בדרדלה עצוב של ״יש כאן יותר באזז מאשר סרט״.

הביקורות המשתפכות מעבר לים כבר מנבאות לרוז זכייה באוסקר. חלקן מתארות את הסרט כ״אי.טי המונפש״. וזו וואחד אמירה. צפייה בסרט מגלה שוואלה, יש פה מתחרה ראוי לשמחה, עצב, גועל וחבריהן לראש של ריילי. אבל האם יש לרוזיטה המכנית הענקית את כל הנתונים שמצדיקים זכייה בפסלון הנכסף? למה לשאול אם אפשר להמשיך לקרוא ולגלות.

״רוז הרובוטית״ מתרחש בעתיד הרחוק. במרכז העלילה שלו ניצבת רובוטית ענקית בשם רוז, קיצור לרוזום (בדיבובה של לופיטה ניונגו). כשמשלוח שלם של רובוטים נופל בטעות אל הים, הארגז של רוז נסחף אל אי בודד מלא בחיות פרא שונות. מכיוון שתפקידה של רוז הוא למלא את המשימות המוטלות עליה, היא מחפשת מישהו שיטיל עליה אחת כזו בעולם החדש שנגלה בפניה.

חטיבת האנימציה של דרימוורקס תמיד הייתה מוכשרת מספיק לספק בידור קליל לזאטוטים ובד בבד להנגיש ולהפעיל את המבוגרים באולם הקולנוע, עם הומור מתוחכם ולפעמים גם אפלולי ושחור

אבל החיות, כך מסתבר, אינן מדברות, ולמרות זאת הן עדיין רואות בה איום שמבקש לחסל אותן. היא הופכת למוקצה ומחפשת דרך להגיע בחזרה למפעל הרובוטים. בעקבות תאונה מצערת שנגרמת כתולדה של אותו הפחד, רוז מוצאת אווז גוזל, מעניקה לו את השם ברייטביל, ועל הדרך גם מוצאת לעצמה תכלית לחיים בדמות משימה – לגדל אותו לתלפיות עד שיוכל לעוף בעצמו ולנדוד יחד עם שאר האווזים. היא גם מתיידדת עם שועל ערמומי ודחוי חברתית בשם פינק (פדרו פסקל), והשלושה הופכים למשפחה הכי לא נורמטיבית שיש, עם כל הר הרגשות שהטייטל הזה מביא איתו.

לטס טוק דוגרי: ״רוז הרובוטית״ הוא סרט טוב מאוד ובמיוחד במונחים של סרטי ילדים שקורצים למבוגרים. זו הזירה העיקרית שדרימוורקס אוהבת לשחק בה. חטיבת האנימציה שלה תמיד הייתה מוכשרת מספיק לספק בידור קליל לזאטוטים ובד בבד להנגיש ולהפעיל את המבוגרים באולם הקולנוע, עם הומור מתוחכם ולפעמים גם אפלולי ושחור. רוז עושה בדיוק את אותו הדבר.

אמנם לא ברמות המתוחכמות של ״שרק״ או ״מדגסקר״ (גם לא בטוח שהיא תגיע לרמת האייקוניות שלהם), אבל זה שם וזה הכי דרימוורקס שבעולם. הסגנון האנימטיבי החדש שאפיין את ״החתול של שרק 2: משאלה אחת ודי״ נוכח גם הוא כאן, אבל בצורה מעודנת יותר מבחינה צבעונית, מחוספסת מעט מבחינת הגימור שלה.

סחיטת צינורות הדמעות

יוצרי הסרט ובראשם כריס סנדרס המוכשר (שאחראי על כתיבתם של כמה להיטי אנימציה לוהטים כמו ״לילו וסטיץ׳״, ״מולאן״ ו״הדרקון הראשון שלי״, אחד מהסרטים המוצלחים ביותר של דרימוורקס), שמו דגש נרחב על סיפור מרגש ועל סחיטת צינורות הדמעות. לפעמים זה נהדר ולפעמים זה קצת אובר דה טופ.

בסופו של דבר מתקבל כאן מוצר בידורי טוב ומשעשע, עם בדיחות מתוזמנות היטב וסצנות מרגשות בהתאם. המשפחה הא־נורמטיבית של הטריו רובוטית, שועל ואווז מקבלת משמעות שונה אצל צופים שונים, וזו הגדולה האמיתית של התסריט. היכולת לגעת בכל אחד ובכל אחת – בכל מין, גזע, דת או נטייה מינית. המסרים ברורים.

כוכב נוסף בציון מגיע לעבודת הדיבוב הטובה. מעל כולם זוהי לופיטה ניונגו שמאפיינת בקולה הרך רובוטית קרירה לכאורה, אך ככל שהזמן עובר היא מפתחת רגשות עזים כלפי הבייבי אווז שלה. זה מרגיש אמיתי, אותנטי ולא זר או תלוש. פדרו פסקל, שנמצא ליטרלי בכל מקום, בכל זמן ובכל סט בו זמנית, חביב גם הוא. עוד מאחורי המיקרופונים: מארק האמיל, ביל ניי וקתרין אוהרה. בטוטאל לוק של הדיבוב – אין תלונות.

אבל עם כל הטוב שבאמת לא חסר כאן, משהו ב״רוז הרובוטית״ (חוץ מהשם העברי המנוכר שנתנו לו) מקרטע. זה מתחיל בסיפור הבסיסי והלא ממש מחדש. הוא רץ חזק על הליין המוכר של ״יתום שמאומץ על ידי שני זרים ושלושתם הופכים בעל כורחם למשפחה ומתמודדים עם הקשיים של החיים״. גם העלילה לא לוקחת תפניות מפתיעות או מדהימות. בסוף זה אותו התמהיל המוכר של סיפור התבגרות והתפתחות רגשית, פיזית ומנטלית, פינת קבלת האחר והשונה.

הטיפול בדרמה לא אפוי מספיק, וסצנות שהיו יכולות להיות מעט יותר אינטנסיביות מבחינה רגשית והולמות בנפש ובלבב פנימה, מתפיידות בפזיזות. מערכת היחסים בין רוז לברייטביל לא מרגישה מורכבת או עמוקה מספיק כדי ״להכריח״ את הצופה להיות מושקע בה רגשית. כאמור, סנדרס נותן קיק סטארט על דוושת הרגש, אבל לא תמיד ברגעים הנכונים.

בחלק האחרון של הסרט משתרבבת עלילת צד קצרה ומאולצת שמערבת את כל החיות על האי. מכיוון שסנדרס כבר שרף כמעט טנק מלא של דלק סנטימנטלי הרבה לפני כן, הסיקוונס הזה לא מעניין כל כך.

רוז היא לא אי.טי. וגם לא ממש וול־אי. על אף שהסרט לוקח השראה ברורה מהסיפורים הללו, כולל ״ענק הברזל״ המופתי והחד פעמי, רוז היא רוז, לטובה ולרעה. מצד אחד מדובר באחד הסרטים היותר מקוריים שראינו השנה, שהייתה מלאה בהמשכים, חידושים, חיות וחיוכים (ועוד לא סיימנו איתה, רגע).

מצד שני, יש כאן סיפור שסופר לא פעם ומכיוונים שונים. האם זה יספיק לדרימוורקס כדי לגרוף את האוסקר? הנבואה בכל זאת ניתנה לשוטים. מצד שלישי, ״הקול בראש 2״ היה יותר סנסציוני בפער. מצד רביעי, גם הוא לא היה הכי מקורי והתבסס על הסרט הראשון בשינוי קל של אדרת. בקיצור, ניפגש כאן בפברואר אחרי הטקס?

---

רוז הרובוטית
בימוי: כריס סנדרס
101 דקות; ארצות הברית, 2024