״מין אנושי״: האם אנחנו מסוגלים להרחיב את הגבולות?

לקולנוע הנורווגי יש מעמד חשוב בסצנת הקולנוע האירופאית. החל מהמחזאי הנריק איבסן שהציף מערכת זוגית טעונה, דרך קולנוע ייחודי שעיצב את רוחו בשנות ה־60 ועד לתפנית הקולנועית הגדולה במאה ה־20 ושדרוג מעמדו בפסטיבלים נחשבים בעולם, עם במאים פורצי דרך כמו יואכים טרייר (האדם הגרוע בעולם).

גם בישראל מסתכלים על הקולנוע הנורווגי בכבוד וכל סרט חדש מעורר ציפייה משמחת. מדובר לרוב בקולנוע שעוסק בנושאים עכשווים באופן מרתק ועדין, מנסה לשלב בין המבע האמנותי לאסתטיקה היומיומית, להעמיד את הקולנוע כחלק מהחיים, כדרך לגיבוש השקפה על נושאים מהותיים. ורבים מאיתנו מגיעים לקולנוע ללמוד על החיים של אחרים – כדי לחשוב על החיים של עצמנו.

הסרט החדש ״מין אנושי״ (Sex) מוכיח שוב שלקולנוע הנורווגי מה להציע. יוצר הסרט דאג יוהאן האוגרוד ביסס בשנים האחרונות את מעמדו כאחד הבמאים הבולטים בנורווגיה, בעקבות הצלחתם של כמה מסרטיו הקודמים. ״מין אנושי״ הוא החלק הראשון בטרילוגיה החדשה של הבמאי, שלה הוא קורא ״סקס, חלומות, אהבה״. שלושת הסרטים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, סובבים סביב נושאים כמו תשוקה, זהות והרצון לחופש.

הסרט הראשון, שאורכו קרוב לשעתיים, מתחיל באופן כמעט דוקומנטרי: צילום אורבני של גגות ודהיית ציפורים, תמונה שנכנסת לפוקוס ומתמקדת במנקה ארובות אחד. סימון תרבותי, שגורם לתהות באילו מקומות אחרים בעולם קר כמו בנורווגיה מה שמצריך מנקי ארובות.

הגגות זורקים לוולט ויטמן, שבקפיצה מהגגות שלו לומדים שכדי לחוות את העולם צריך תשוקה לחיים, פליאה מיופי, אהבה ואמפתיה. ״יש משהו בקרבה לגברים ולנשים, בהסתכלות בהם, במגע איתם ובריחם, שמענג את הנפש מאוד״, כתב כשהוא מלביש את העיר המתועשת בחושניות, ״יצר ויצר ויצר, תמיד היצר הוא המפרה של העולם״.

שתי מערכות היחסים בסרט מסמלות את משבר אמצע החיים, שבו אנשים שואלים את עצמם: האם היו מספיק אמיצים להיות הם ולחיות את הזהות האמיתית שלהם?

הסרט גם הוא בוחן את תנאי החיים בערים הגדולות דרך האנושיות. או כפי שהעיד הבמאי ״הוא מראה כיצד הסביבה שלנו משפיעה על חיינו. אנחנו מנווטים אח חיינו לצד מגדלי מגורים ופקקי תנועה. חוויה שהיא גם מעייפת וגם קשה. אבל היא גם יכולה להיות מלאת יופי, כמו שאנחנו מנסים להראות בסרט הזה, כשאנחנו מתעדים את חיי היומיום בעיר״.

הסימון בפתיחת הסרט, שמאופיין בקצב ואווירה יומיומית, נשבר עם קפיצה למים בבריכת שחייה, במוזיקה מדויקת שמפיחה חיים ומזמינה אותנו לתרכובת המשונה של האדם – תרכובת סותרת שיש בה אש ומים, גובה ועומק וסכנה מתמדת. אולי כי בעיר של מנופים, אנחנו זקוקים למנוף פנימי שירים אותנו מעל היסודות המרכיבים את נשמתנו. זה פואטי וזה מחבר אותנו לעולם של הסרט עוד לפני שפגשנו את הגיבורים.

״אם יש לך כאדם את היכולת לזהות טוב ויופי, ולהתרגש מהם, לזהות אי צדק ולפעול לתקן אותו, אם יש לך היכולת לזהות רוע ולא לבוא איתו במגע״. באופן סהרורי ובהדרגה אנחנו עוקבים אחרי המילים על רקע העיר, כמו מרחפות מעליה, עד שנחשף הדובר, שמספר למישהו (בהמשך נבין למי) על חלום שגרם לו אי נוחות. למה? כי זה לא היה מה שנאמר – אלא איך שנאמר. משהו בתחושה שהייתה לא נעימה וקודרת.

הצופה לא יכול שלא לתהות על מה הוא מדבר, לעזאזל, ולמי? ולמה זה כל כך תלוש ובו זמנית מוכר והכרחי להאזין לו. ״בדרך כלל אני לא זוכר את החלומות שלי, אבל את החלום הזה אני זוכר לפרטי פרטים״, הוא אומר. ״הוא תקוע בגוף שלי ולא משתחרר״.

המבט משחרר מדאגות

בהמשך נבין שהחלום הוא על דייוויד בואי, זמר שהדובר ששר במקהלה ממש לא אוהב, אבל מביט בו, בחלומות שהולכים וחוזרים, כאישה. ״בהתחלה לא הבנתי שזה בואי, חשבתי שזה אלוהים״, הוא צוחק. בהמשך הוא מתאר איך המבט משחרר אותו מהדאגות, איך הוא מביט בו כאילו הוא מישהו אחר, מישהו שהוא לא מזהה בעיניו.

הדובר מודה שהוא מעולם לא חשב להחליף מגדר או נמשך לגברים. הפרטנר שלו לשיחה, מעמיק יותר בחלום ופוצח בווידוי משלו: הוא נמשך לגבר צעיר, על אף שאינו הומוסקסואל, ושכב איתו. הוא לא רואה בזה בגידה וגם סיפר לאשתו. שני הווידויים האלה יכניסו אותנו לשתי מערכות יחסים זוגיות רגילות – בית, הורות וחיי היומיום, בניסיון לעמת אותנו עם הגבולות שאנחנו מציבים לעצמנו בתוך הזוגיות.

הבחירות של הבמאי מתחקות אחרי מאפיינים נשיים וגבריים באופן מרתק ואינן יומרניות אלא אורגניות ואמינות, במידה מסוימת הבית הופך לטבע ויש בו הרמוניה וכאוס, קירבה וריחוק וחיפש משמעות לצד מחויבות.

שתי מערכות היחסים בסרט מסמלות את משבר אמצע החיים, שבו אנשים שואלים את עצמם: האם היו מספיק אמיצים להיות הם ולחיות את הזהות האמיתית שלהם? או שחיו בדחק רגשי, במוסר חברתי ודתי, בלי לחוות את קצה גבולו של האושר האמיתי, שחלקו מתבטא בחירות המינית? הסרט בוחן את הגבולות שאנחנו מציבים בחיים סביב מיניות ומגדר ובוחן אם אפשר להרחיב את הגבולות הללו במידה מספקת, שיכילו את כל מה שאנחנו ואת מה שאנחנו יכולים להיות.

יש תקופות שבהן צריך להתמודד עם הדחקה, שמבקשת לצאת החוצה אם במעשה או אם בחלום. כך, הסרט מעמיק במערכות יחסים בין שני הזוגות הנשואים, בצורה מפתיעה, בראש ובראשונה דרך מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, ודרך השאלה עד כמה המערכת הזוגית יציבה כשהמשבר סובב סביב זהות מינית או בגידה.

בראיון איתו אמר הבמאי שרצה להצביע בסרט על כך שמיניות וזהות מינית אינם תמיד אותו הדבר, כמו גם מיניות ותחושות אהבה. הסרט עוסק גם ביכולת להנות מחופש בדרך שאנחנו מבטאים את עצמנו באופן פיזי ורגשי, מבלי לפגוע באנשים החשובים לנו. ״רציתי גם להראות איך הרגשות שלנו יכולים לנוע במהירות״, הוא אמר, ״מהתלהבות, אקסטזה ושמחה – לבושה – כשמדברים על סקס. זה מטריד שגם בחברה המודרנית שאלות על מין ומיניות גורמות לחרדה ומשקל מוסרי״.

כך או כך, אנחנו מקדשים את הבלעדיות וקוראים אהבה גם למה שמגביל את חיינו, ואם נחזור לוויטמן, ״כל אחד מאיתנו בלתי נמנע, כל אחד מאיתנו חסר גבולות, כל אחד וזכותו שלו ושלה בעולם״. ומהי אהבה אם לא הענקת החירות והחופש לאהוב, לבחור בנו בכל יום מחדש.

---

מין אנושי
בימוי: דאג יוהאן האוגרוד
125 דקות; נורווגיה, 2024
4 כוכבים