״להיות גודריץ״׳: כשגבר מתבגר בגיל 70+

ממרומי גיל 73, מייקל קיטון לא מראה סימנים של דעיכה או עצירה. כשרוב חבריו לאחוזון תולים את הנעליים או הופכים לגיבורי אקשן בשקל תשעים (נשבר הלב על ליאם ניסן), קיטון לא מהסס ללחוץ ולסחוט את דוושת הגז שהיא הקריירה שלו. עם החזרה לחליפת הלייטקס השחורה של באטמן ב״הפלאש״ (2022) והרנסנס שהוא עשה לביטלג׳וס האייקוני בסרט ההמשך, קיטון מפגין יכולות ורסטיליות כאילו היה שחקן צעיר, חדש ורעב שזה עתה הגיע לעיר החטאים.

הסרט התורן למפגן הרעננות המתפרץ הזה הוא ״להיות גודריץ׳״, שעלה החודש לאקרנים בישראל. בלי חליפות מפוספסות, בלי איפור שמסתיר את קמטי הזמן על פניו – קיטון משחק בתפקיד הראשי בדרמה משפחתית, שהיא קומדיית התבגרות במשקל נוצה על גבר מזדקן שלומד דברים חדשים על משפחתו ובעיקר על עצמו.

ב״להיות גודריץ׳״, קיטון מגלם את אנדי גודריץ׳, בעליה הגאה של גלריית אמנות בוטיקית ותיקה, אבל גם וורקוהוליק מדופלם. עד כדי כך שהוא אפילו לא שם לב שאשתו אישפזה את עצמה במרכז גמילה אחרי משכך כאבים אחד יותר מדי. זו נקודת הפתיחה של הסרט שמלמדת בכמה שורות על הדמות הראשית והאופי האגוצנטרי שלה.

בזמן שאשתו מתחייבת ל־90 יום של גמילה (ועל הדרך גם עוזבת את הבעל האנטיפת), אנדי נאלץ להישאר בבית ולדאוג לשני ילדיו התאומים בני התשע. במקביל, הוא מנסה לשמור על מערכת היחסים הרעועה שלו גם ככה עם גרייס (מילה קוניס), בתו מנישואיו הקודמים, שחוץ מתינוק, היא נושאת בבטן שלה הרבה משקעים על האבא שלא תמיד היה שם.

מייקל קיטון, עם כל הפרקים הכואבים, המפרצים והקמטוטים, סוחב את כל הפיצ׳ר הזה על הכתפיים. בגיל 73 זה בטח לא קל בכלל, אבל הוא מצליח. זאת אומרת, במישור הפרטני כשחקן

הסרט הזה משתייך לקטגוריית ה״סרטים שלא קורה בהם כמעט כלום אבל היי יש לנו שחקנים טובים אז זה בטח יהיה מוצלח״. ואכן, מייקל קיטון, עם כל הפרקים הכואבים, המפרצים והקמטוטים, סוחב את כל הפיצ׳ר הזה על הכתפיים. בגיל 73 זה בטח לא קל בכלל, אבל הוא מצליח. זאת אומרת, במישור הפרטני כשחקן.

במישור הקולנועי, ״להיות גודריץ׳״ הוא סרט נוסחתי על אבא וורקהוליק שלא תמיד היה שם עבור אשתו וילדיו ועכשיו, מכורח הנסיבות, החיים מאלצים אותו לגלות את עצמו ואת יכולותיו ההוריות מחדש. לצדו של קיטון שעושה באמת מאמץ עילאי כאן, מילה קוניס, מגלמת דמות פגועה, פגומה ולפעמים גם קצת מעצבנת, ומספקת את התמיכה הרצויה והקונטרה לדמות הראשית הפגומה עוד יותר ממנה.

המקרה של ״להיות גודריץ׳״ מזכיר מאוד את מה שקורה ב״הזמן שלנו״, שעלה למסכים באוקטובר והציף את האולמות בדמעות מלוחות של נשים ונערות. הסרט הנ״ל אמנם לא מביא לכדי התייפחויות ואין בו מלודרמה מתבכיינת של ״אוי אוי אוי״, אבל הוא נמצא על אותה הסקלה של סרטים שמסתמכים טו מאץ׳ על יכולותיהם השחקנים שלהם (טובים ככל שיהיו), מעל עלילה וסיפור מקוריים, מרתקים או חדשניים.

לא הרבה קורה ב״להיות גודריץ׳״. האירוע המחולל שמניע את העלילה מוגש לצופה כבר בפתיחת הסרט, ומשם והלאה זו השתלשלות איטית ביותר של אירועים רנדומליים, שאמנם מתחברים אחד לשני בצורה כזו או אחרת, אבל לא מתלכדים לכדי סיפור סוחף באמת.

״להיות גודריץ׳״ הוא סרט דרמה משפחתי קלאסי כמו בספרים, אבל בתכלס זה סרט התבגרות קומי על איש בן 70+. וזה היה יכול להיות מאוד משעשע ומספק אם התסריט היה עטוף בהרבה יותר הומור מהקיים. יש כאן רגעים מבדחים למדי (אבל *לא מדי*) או כאלה שנותנים נופך הרבה יותר מסוגנן ממה שמגיע לסרט. הנוסחה היא כזו: סיטואציה – דיאלוג ארוך (ארוך) – סיום. וכן הלאה. והלופ הזה נמשך עד לסיום הסרט שבסופו יוצאים ממנו כמו שנכנסים.

קשה להגדיר את ״להיות גודריץ׳״ בהגדרה מסכמת של סרט רע או אחלה. הוא פשוט פושר, תופס מקום טוב באמצע ומרגיש כמו פרק בסדרת דרמה שהתארך שלא לצורך. הדיאלוגים היו זקוקים לקיצוץ משמעותי, כמו גם האורך הבלתי רציונלי של שעה וחמישים דקות. ואלו המון דקות שהסרט צף בהן על מים שקטים, בלי לעשות גלים מיוחדים או במינימום אדוות.

זה לא הסרט שייכנס לפנתיאון של הסרטים המוצלחים בקריירה של מייקל קיטון. מנגד, גם לא לגרועים שבהם. ״להיות גודריץ׳״ הוא דרמה משפחתית מהסוג הישן עם השטיקים המוכרים וחוקי הז׳אנר שכולם מזהים. זה גם סרט שיושב בול על נטפליקס. כי לצפות במשך שעתיים באיש מזדקן ולא מתפקד באולם הקולנוע זה לא הבילוי הכי טוב שאפשר להשיג.

---

להיות גודריץ׳
בימוי: היילי מאיירס־שייר
110 דקות; ארצות הברית, 2024
2.5 כוכבים