״זה לא ייגמר בטוב״: נאן גולדין העדיפה סערה פוליטית על שיח אמנות בברלין 

״עמימות והימנעות בזמנים של ג׳נוסייד״ – כך בחרה קבוצת האקטיביסטים הגרמנית Strike Germany  להציג בחשבון האינסטגרם שלה את הכנס ״אמנות ואקטיביזם בזמנים של קיטוב״, שנערך ביום ראשון השבוע (24.11) בספריה בברלין (Staatsbibliothek). את הכנס יזמה הגלריה הלאומית החדשה בברלין (Neue Nationalgalerie), ועל אוצרות הכנס הופקד זוג האקדמאים סבא־נור צ׳ימה ומרון מנדל – היא גרמניה ממוצא פקיסטני, הוא גרמני־ישראלי.

בני הזוג שמשקיעים את רוב מרצם כדי לקדם שיח יהודי־מוסלמי, הם אולי השמות הבולטים ביותר בגרמניה כיום בכל הנוגע לדיונים סביב מלחמת ישראל־עזה. אל הכנס הוזמנו שלל דמויות מפתח בשדה האמנות הברלינאי: האמנית והאקטיביסטית היטו שטיירל, האדריכל אייל וייצמן (אדריכלות פורנזית) והאמנים לאון קהנה ורות פתיר (נציגת ישראל לביאנלה בוונציה, שננעלה אף היא ביום ראשון האחרון). אך כשבוע לפני הכנס, החל גל של ביטולים וחרמות. 

הכנס תוכנן כאירוע נלווה לפתיחת התערוכה This Will Not End Well (זה לא יגמר טוב) – הרטרוספקטיבה המתוקשרת מאוד של האמנית האמריקאית נאן גולדין בגלריה הלאומית, שהתקיימה יומיים קודם לכן. גולדין עצמה הוזמנה להשתתף בכנס, אך סירבה.

גולדין היא אקטיביסטית רבת השפעה, ולא רק סביב המלחמה הנוכחית. לפני כן היה זה המאבק במשפחת סאקלר, יצרנית התרופות שהואשמה שגרמה במכוון להתמכרות שבבסיס מגיפת האופיואידים בארצות הברית. גולדין הייתה בין הלוחמים הבולטים שהובילו להסרת שם המשפחה ממוזיאונים וגופי תרבות, שלהם תרמו מיליוני דולרים לאורך עשרות שנים. 

מתחילת דרכה עבודותיה של גולדין נשאו אופי אקטיביסטי מובהק. בשנות ה־80 תיעדה את מגפת האיידס ואת חיי קהילת הלהט״ב, שנדחקו אז חזק לשוליים. היא לא נרתעה מתיעוד ההתמכרויות לסמים שלה ושל חבריה, ואת האלימות, האומללות והמוות, שנלוו לסגנון החיים שלהם. 

בשנה האחרונה היא נמצאת בחזית המחאה נגד המלחמה בעזה ובעד שחרור פלסטין. שמה של גולדין כיכב ברשימת 8,000 האמנים שחתמו על המכתב הידוע לשמצה שהתפרסם בארטפורום באוקטובר 2023, והיא אף נעצרה במהלך הפגנה של הארגון האמריקאי Jewish Voice of Peace.

מפגן כוח ואמנות טוטאלית

בערב פתיחת התערוכה של גולדין הופיעו רבים מהמבקרים עם כאפיות ודגלי פלסטין. במקביל התקיימה מחוץ לגלריה הפגנת תמיכה בפלסטין. את נאומה פתחה גולדין בארבע דקות דומיה לזכר קורבנות המלחמה, ובהמשך האשימה את גרמניה בהתעלמות מאיסלאמופוביה ובסירוב להתייחס אל המלחמה כרצח־עם. 

התערוכה שלה בברלין היא מפגן כוח של אמנית טוטאלית, שנושאת דגלים אידאולוגיים באותו להט שמניע את האמנות שלה, מה שגם מושך קהל וסיקור תקשורתי. עם זאת חשוב לציין שהתערוכה והעבודות בה לא עוסקות במלחמה; זו רטרוספקטיבה שנודדת כעת בין כמה בירות אירופאיות. 

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Candice Breitz (@candicebreitz)

פתיחת התערוכה בסוף השבוע סחפה את עולם האמנות הברלינאי, ובעוד שחלק מהשבחים התייחסו לעבודות האמנות, היו גם רבים שהיללו את האומץ שלה, לנקוט עמדה פוליטית בלתי מתפשרת. ביום הכנס – כאמור יומיים לאחר הפתיחה – זמן ההמתנה בכניסה לתערוכה עמד על שעתיים.

האקלים הברלינאי סביב המלחמה ממשיך להתחמם ככל שמזג האוויר בעיר מתקרר. השמאל בברלין מחולק לתתי־קבוצות: אלו שתומכות בישראל אך מתנגדות לממשלת גרמניה; אלו שמתנגדות לישראל בלבד, ואלו שמתנגדות לכל. לאחרונה עברה בממשלת גרמניה הצעת החלטה שקודמה על ידי מפלגות המרכז וכותרתה ״לעולם לא עוד זה עכשיו״ – שתאפשר התערבות או צנזורה ממשלתית בפרוייקטים אמנותיים שייתמכו על ידי כספים ממשלתיים. 

מטרתה היא להגן על יהודים בגרמניה, על ידי התערבות בפרויקטים שיכולים להיתפס כאנטישמיים. לכאורה נשמע שכוונותיהם טובות, אך בפועל, לא ברור האם ההצעה אכן תבוא לטובת התדמית הישראלית־יהודית, וגם לא לטובת אמנים יהודיים שירצו לעסוק בביקורת כלפי ישראל וייחשבו בעצמם אנטישמיים.

לאחרונה עברה בממשלת גרמניה הצעת החלטה שקודמה על ידי מפלגות המרכז וכותרתה ״לעולם לא עוד זה עכשיו״ – שתאפשר התערבות או צנזורה ממשלתית בפרוייקטים אמנותיים שייתמכו על ידי כספים ממשלתיים

על רקע זה ניתן להבין מדוע הנהלת הגלריה הלאומית החדשה, כמוסד גרמני רשמי, לא יכלה לעבור בשתיקה על פתיחת תערוכה של אושייה כנאן גולדין, ולהותיר לה את הבמה כולה. הכנס תוכנן לשמש מעין תרופה שתקדים ביקורת פוטנציאלית או לפחות תעודד לנהל שיח – קשה אך הכרחי; יוזמה מבורכת בפני עצמה.

אבל אז פורסם הפוסט של Strike Germany, שבין היתר כינה את משתתפי הכנס ״ציונים מכחישי רצח־עם״ קיבל את הלייק המכריע מהחשבון של גולדין, ומשם באפקט דומינו הגיעו הביטולים של אמנים גרמנים, יהודים, מוסלמים ופלסטינים. 

עמימות והימנעות באמנות ואקטיביזם

אף על פי כן ולמרות הכל הכנס התקיים, כשהוא מדדה אל קו הסיום. ערב לפני, לא היה ברור מי ייקח בו חלק כשהאור יעלה. חששתי להגיע לספריה בבוקר ולגלות שהוא בוטל. כשהגעתי לרחבת הספריה, הקרובה לפוטסדאמר פלאץ, כבר השתרך תור ארוך שלא היה מבייש מועדון לילה בברלין, רק עם קהל קצת שונה. מדי פעם צעקו העובדים בכניסה ?Is anyone on the guestlist, אפילו חילקו לנו מדבקות לשים על המצלמה של הטלפון, ממש כמו במועדון. 

מהר מאוד הבדיחה התגלתה כאמת מכוערת: אבטחה כבדה מאוד שכוללת איסור להכניס אפילו בקבוק מים לאולם (אין מה לדבר על תיק), שתי ניידות משטרה בחוץ, ואף חתימה על מסמך שבו המבקרים מסכימים שלא יקליטו או יסריטו את הדוברים בכנס. זה לא דבר יוצא דופן, פעילות ״יהודית״ בגרמניה – ועכשיו גם פעילות שקשורה במלחמה – לרוב מלווה באבטחה. 

הכנס התנהל בגרמנית, אך קיבלתי אוזניות עם תרגום סימולטני לאנגלית. האולם שיכל להכיל כ־500 איש, היה ריק למחצה, ובקהל ישבו בעיקר גרמנים מבוגרים. ראשונים עלו הזוג צ׳ימה־מנדל לנאום הפתיחה שהיה שמור במקור לשטיירל, שביטלה את השתתפותה.

גישתם הייתה דיפלומטית והם היו זהירים מאוד במילותיהם. השניים ביקשו לא לנסות להגיע לקונצנזוס בכנס, מה שהיה נדמה מעט תמוה בעיניי – אין ולא היה קונצנזוס כשזה נוגע לסכסוך ולמלחמה. היה ניכר שהם הולכים בדרך הבטוחה, אולי הבטוחה מדי. הם בירכו את מנהלי הגלריה על ההחלטה לקיים את הכנס, וציינו שתכננו לקיים כנס סביב השערוריה האנטישמית הקודמת בעולם האמנות הגרמני, שהתרחשה בדוקומנטה 15 בקאסל (בקיץ 2022).

האבטחה הכבדה מאוד כללה איסור להכניס אפילו בקבוק מים לאולם (אין מה לדבר על תיק), שתי ניידות משטרה בחוץ, ואף חתימה על מסמך שבו המבקרים מסכימים שלא יקליטו או יסריטו את הדוברים בכנס

חוסר הקונצנזוס התגלה גם כחוסר במיקוד הדיון בין המשתתפים. במושב הראשון השתתפו האמנים אוסאמה זעתר ולאון קהנה, העיתונאי אנדראס פאניזאדה, וברגע האחרון הוזמנה גם מריה אינס פלאזה לזלו, עורכת המגזין Arts of the Working Class. הפאנל שנשא את הכותרת הרחבה: ״התפקיד של הקונפליקט במזרח התיכון בעולם האמנות והתרבות״, הרגיש מפוזר. כל משתתף דיבר את כאבו או כאבם של אחרים, ללא נקודת ייחוס משותפת. 

כל אחד ואחת בהתאם למקורותיהם ולעיסוקם, דיברו במונחיהם: קהנה, גרמני־יהודי דיבר על המשמעות של להיות צאצא של ניצולי שואה שגדל במזרח גרמניה. זעתר שיתף בביוגרפיה שלו שבעקבותיה נאלץ לעזוב עם אשתו את ישראל/פלסטין, ועל חרם – שלשיטתו היא האופציה היחידה שנותרה לפלסטינים כאמצעי התנגדות. הוא גם הזכיר שכפלסטיני ושמי, המושג ״אנטישמיות״ מדיר אותו.

לזלו, ששימשה כסמן המילניאלי, חשפה מימד מעט רעיל ביחס לאמירות של קהנה, ואף כינתה אותו ״מסגביר״ שלא לצורך (ולאחר מכן התנצלה). היה קשה להתרשם או לגבש דעה חותכת מהדברים שנאמרו, חוץ מ״צריך לנהל דיאלוג מעמיק יותר בעתיד״, וניכר שמלחמת ההמשגה שמשתוללת ברשתות החברתיות הצליחה לחדור לאולם, על אף שרשרת האבטחה.

למי מותר להשוות לשואה?

באחת מהשאלות מהקהל, תהה איש אקדמיה מתי נוכל לנהל שיח בגובה העיניים? כזה שאינו כולל המשגה כבדה ואת פוקו. הבעיה הייתה שאחד מהמושגים שבלטו באותו דיון היה ״אנטישמיות״. על כך ענה קהנה שהוא מבין את הרצון לנהל שיח בלי הגדרות, אך שלא ניתן לנתק את ההיסטוריה ממה שקורה עכשיו. אין לו את הפריווילגיה לבקש לא להשתמש במונח הזה כשזה נוגע למלחמה הנוכחית.

להפתעתי, חשתי הזדהות גדולה עם קהנה, על אף שלא גדלתי כמוהו כחלק מקבוצת מיעוט. הוא הביע תסכול מכך שאנשים בקהל לא מבינים את המשמעות של לגדול עם כובד ההיסטוריה על הכתפיים. 

בשלב הזה בכנס כבר החלה למלא אותי תחושת פחד, שהתעצמה עם נאומה של שרון און, שבא מיד אחר כך. און, קולנוענית ויוצרת תיאטרון שנמצאת בברלין קרוב ל־20 שנה, נשאה נאום ״אני מאשים״ קשה, מדם ליבה.

הפחד נשמע בקולה כשהיא סיפרה במשך דקות ארוכות על חבריה האמנים שלא מצליחים למצוא תעסוקה מאז ה־7.10, על כך שהם נתקלים בהטרדות על דיבור בעברית ברחוב, ושעל אף המצב הקשה בישראל הם שוקלים לחזור חזרה. און הציפה את השאלה ״האם היינו סובלים התנהגות כזו כלפי אדם שחור?״. היא גם השוותה את אותם המקרים שציינה לגרמניה של שנות ה־30. 

אכן קשה לשמוע אילו דברים מתרחשים על אדמת גרמניה, אך תהיתי האם נכונה וראויה ההשוואה לשואה? ובהמשך לכך, האם גם לגולדין מותר להשתמש בביוגרפיה של סביה היהודים (שעל הפוגרומים שמהם ברחו לאמריקה סיפרה בנאום הפתיחה של התערוכה) כשהיא מדברת על ג׳נוסייד בעזה? 

מה השוואה כזו מקדמת במקום בו השיח עסוק בעיקר בהמשגה; בניסיון להחליט אם מדובר בג׳נוסייד או לא? לאורך הכנס היה ברור שההמשגה באה על חשבון חשיבה משותפת על אמנות ואקטיביזם, שישרתו את מי שסובל מהמלחמה.

המושב השני בכנס עסק בחרם, בהנחיית מנדל. מעניין שדווקא תחת הכותרת של חרם, הדוברים לא עסקו במישרין במה שקורה בממשלת גרמניה, בתערוכה של נאן גולדין או בגזענות במדינה. השאלות של מנדל היו אנמיות.

הבולטת מבין הדוברות הייתה רות פתיר, שנשאלה כמובן האם התלבטה לגבי הצגת התערוכה שלה בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה, וענתה שוודאי שכן. לשאלה אם היא מחרימה מוצרים מהתנחלויות, העדיפה לא להתייחס לאופן שבו היא פועלת כאדם פרטי, אלא לחרם שהיא חווה כמרצה, כשאמנים מסרבים לדבר עם תלמידיה, שביניהם יושבים יהודים, מוסלמים ונוצרים.

פתיר הצליחה לצאת מהשיח המושגי, והצטיינה בדיבור ענייני: ״אפשר להצטרף לעומדים ביחד״, לדבריה, וכן: ״חרם תרבותי זו לא האופציה היחידה להתנגדות״. נדמה שמארגני הכנס שכחו שמדובר בשיח על עולם האמנות, שבו, מעבר לדעות פוליטיות, אמנים גם צריכים קהל, פרנסה ופרסום.

פתיר לא שכחה, ולראשונה ביום שלם באולם מחניק ללא יכולת לשתות מים, היא הציגה את אחת מעבודות הווידאו שיצרה עבור הביאנלה. בעבודה Keening (המקוננות) שאורכה כשתי דקות, נראות הצלמיות הידועות של פתיר צועדות יחד בהפגנה בקפלן וצועקות. צורחות. האמנית התרגשה עד דמעות וכך גם הקהל. 

לאחר הפינאלה המרגש, הרגישו צורך לעלות הדוברים מהמושבים הקודמים, ולהזכיר שהסבל נוכח גם בחייהם של האמנים פלסטינים, בדיוק כמו שהוא נוכח אצל ישראלים ויהודים. אין לי ספק בכך, אך קשה להשתחרר מהתחושה שהם לא בהכרח מדברים מכאבם שלהם, אלא מביאים דברים בשם אומרם, כאילו מדובר בתחרות; כאילו אין מספיק מקום לכאב של כולם. 

קשה גם להתעלם מההבנה שמלחמת הרשתות החברתיות המשיכה גם בכנס, עם שיח שממוקד בדעה האישית של חלק מהדוברים, ובעיקר עם מעט מאוד אמנות. ניצחון הרשתות החברתיות מאלץ אמנים מוכשרים ודוברים מעניינים לבטל השתתפות בכנס, או להיות עסוקים אך ורק באמירות וסיסמאות ריקות. דבר אחד ברור והוא שמלחמות ההמשגה נמשכות: מי ציוני ומי לא, מהו חרם ומהו ג׳נוסייד. 

קראו לזה איך שתרצו, זה צריך להיפסק. במצב שבו יהודים ופלסטינים כמעט לא מוצאים קרקע משותפת להידברות, מלחמות ההמשגה של עולם האמנות בהחלט לא עוזרות – גם לא לסיום הלחימה בעזה. מזל שלמרות כל אלה, הייתה מי שהצליחה להגיד ולעשות משהו אמיתי.

הייתה זו פתיר שעוררה בי תקווה שאפשר לעשות אמנות מתנגדת, להיות אקטיביסטית, ועדיין לגלות אכפתיות לכאב של כולם; בלי לבחור צד. אולי אפשר להתנחם במחשבה שאם כבר מחרימים אותך כלכלית ותרבותית, ואם לאף אחד לא אכפת ממך בכל מקרה, את כאמנית יכולה לעשות מה שאת רוצה. ולחופש הזה אין מחיר.

---

 נגה לילי גרזון היא יוצרת רב־תחומית, בוגרת התואר הראשון במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל