לי ינור עושה וידאו ארט מהידיים של פינה באוש וממעבדות המוח במכון וייצמן

חגית: שלום לי, מה שלומך בימים אלה? נראה שכבר שנה אנחנו מהססים לשאול, ובינתיים החיים בכל זאת נמשכים…

לי: הי חגית, אני אומרת ששלומי טוב בימים קשים כאלו, גם כשהשגרה הפכה לענן מועקה שהולך כל הזמן איתנו. ואני מאמינה שמכל הנורא יצא משהו חדש עם תיקון. בין כיכר החטופים וקפלן אני מוצאת מפלט, הנאה ונחמה בסטודיו ושומרת לא להתייאש

חגית: אני ממש מקווה, כמוך. אנחנו מתכנסות כאן לדבר על שלוש עבודות שאת מציגה במקביל: במוזיאון ישראל בירושלים, בגלריה האוניברסיטאית באוניברסיטת תל אביב והאחרונה שהצטרפה לרשימה – במוזיאון ארץ ישראל (מוז״א). למעשה מדובר בשלושה מיצבים מורכבים שכוללים וידאו ארט, פיסול ותנועה

לי: נכון, שלושה מיצבים שונים והכל מתחבר להכל…

חגית: אולי נתחיל מהקרוב לרחוק – העבודה שאצרה דרורית גור אריה במוזיאון ארץ ישראל – COME ABOUT – שם את משלבת מופע חי שיתקיים בסוף השבוע הקרוב (שבת, 7.12), בשיתוף עם להקת ענבל

לי: העבודה COME ABOUT היא מסע פתוח שנרקם לו מזה שלוש שנים. דרורית מלווה אותי בתהליך ובטרנספורמציות, דרך רזידנס במכון ויצמן והמיפגש עם רפי מלאך, מדען וחוקר מוח. יצרנו דיאלוג מרחיב אופקים סביב זיכרון ותנועה של נוירונים המתפוצצים בעוצמות־על במוח ויש להם קולות של יריות. התרגשתי מהספונטניות ומהיכולת של התודעה לנוע ״בלי שליטה״, תנועה פנימית.

לי: בעבודה זו העזתי ״לשבור״ אפשרתי לעצמי להרעיד דפוסים מוכרים ולפתוח את עצמי למה שיקרה. היא מורכבת משני סרטים מסונכרנים, שמשתקפים זה מול זה כמו שני אקורדים הנותנים צליל בו זמני. ההשתקפות עבורי יוצרת מקום חדש, מעין אגם או פארק, מקום להיזכר.

את החלל הציעה רז סמירה, האוצרת הראשית של המוזיאון, והוא מתאים כדי לחוות ולצלול פנימה. עבדתי עם עורכי וידאו נפלאים (סשה פרנקלין, יפעת תדמור ומריאנה בוסירה) ובתמיכת המכון הצרפתי הגיעו מריאנה והמוסיקאי ג׳אן לואי נורסק מפריס לערוך יחד בסטודיו ביפו LIVE סאונד ואימג׳. שילוב שהוסיף לב פועם לתוך העבודה

הרעיון לאירוע פרפורמנס חד פעמי בחלל נראה לי חלק מהמסע ומהקסם שבשילוב שני מדיומים, שהופכים לרגע ליצירה שלישית. הכוריאוגרף אייל דדון יגיע עם רקדני להקת ענבל ליצירה חדשה מיוחדת לחלל

חגית: מה יקרה שם באירוע בשבת?

לי: הרעיון לאירוע פרפורמנס חד פעמי בחלל נראה לי חלק מהמסע ומהקסם שבשילוב שני מדיומים, שהופכים לרגע ליצירה שלישית. הכוריאוגרף אייל דדון יגיע עם רקדני להקת ענבל ליצירה חדשה מיוחדת לחלל, הם יופיעו בשני סבבים בשבת, 7.12 (בשעה 11:00 ו־12:30)

חגית: מאיפה צמח עולם הדימויים של העבודה? איך מתרגמת תנועה פנימית לעולם החיצון?

לי: אני מצטטת כאן מפרולוג שכתבתי לעצמי בזמן העבודה, כקריאת כוון פנימית: ״בהליכת הבוקר שלי, כשאני מגיעה לטיילת, מצד שמאל נפתח אליי קו האופק בין הים והשמיים שרואים מיפו. החלל הגדול שואב את המבט שלי בנשימה רחבה ל׳שם׳ כל פעם מחדש.

״חשבתי על אבא שלי, שהפליג במשך שנים, רב חובל שחי על פני כל כך הרבה ימים עם אופקים מכל צד בתוך מסע לקראת משהו, לקראת קו שתמיד נשאר רחוק. המחשבות האלה מציפות אצלי תמונות כמו זרמי תודעה, כמו הבלחות, ללא רצף של יום, לילה, עבר ועתיד. הים הפך לשדה, למסע, לנופים, לסוסים שמושכים בתנופה לבלתי נודע״

חגית: את חושפת פה טפח מילדותך. תרשי לי להימשך לשם, בעקבות המבט שלך – איזו ילדות הייתה לך? איפה גדלת? היו תקופות ארוכות של פרידה מאביך? נדדתם יחד איתו? אני זוכרת שעשית מעברים ושילובים בין מחול לאמנות (צילום ווידאו ארט). תחברי לי את הנקודות…

לי: גדלתי בחיפה, באשדוד ואחר כך חזרנו לחיפה, סביב ים ונמלים. הפלגנו יחד בילדותי, ואבי ירד לחוף והקים חברת אניות. כשאבי נפטר והפרידה היתה כמו דיזולב אינסופי גיליתי כמה ים ומים מתחברים וזורמים בכל הצילומים והעבודות שלי.

הקשר לריקוד החל מאמי שרקדה ב־The Place בלונדון והמשיכה את דרכה כציירת ופסלת. גם אני רקדתי 15 שנים, עד שהרגשתי שזה לא הייעוד שלי ופניתי לעולם הצילום. בשנות ה־90 חייתי כמעט עשור בפריז ובאותן שנים כוריאוגרפים רבים עבדו בשיתופי פעולה מפתיעים עם אמנים פלסטיים. וכך הכרתי עולם ומלואו שהביא אותי ליצור עם אמנים מופלאים כמו ברנרדו מונטה, קטרין דיוורס, פרנצ׳סקה לטטואדה, פאקו דצ׳נה ועוד… והדיאלוג המרגש וארוך שנים עם פינה באוש שממנו נולד הסרט שלי ״קפה עם פינה״.

ראיתי תנועה כשרידי גוף, כעקבות גוף, כרעיון להחליף את הגוף הראשון ״האמיתי״ בגוף השני לתוך דימוי, לתוך בד, לתוך חומר, במרחב, בזיכרון. מסע אל תוך התת־מודע והרגשות. הקשרים הבלתי נתפסים בין חוץ לפנים

קפה עם פינה וסולו ידיים

חגית: כל זה מוביל אותנו גם לעבר שתי העבודות האחרות – סולו ידיים לפינה באוש במוזיאון ישראל (אוצר: גלעד רייך) והעבודה Suspended בתערוכה בנוגע לאמפתיה, בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב. הן כולן מהזמן האחרון?

לי: כשפגשתי את פינה לצילומי הסרט המשותף (2002) לא היה תסריט או סיפור. עבדתי כצלמת סטילס, בתמונות תמונות, שאותן ליקטתי וצילמתי בצורה אינטואיטיבית ״קשובה ללבי״.

ביקשתי מפינה לצלם סולו לידיים שלה. ניסיתי להסביר שאני רואה בעיני רוחי תנועות שאינן ריקוד ואינן דיבור, ג׳סטות פשוטות, היוצרות דיאלוג אינטימי, שקט, ללא התחלה וללא סוף. רגע קטן מהידיים פותח את הסרט ״קפה עם פינה״.

ב־1994 הייתה לי תערוכת יחיד במרכז פומפידו, דיאלוגים בצילום עם עולם המחול בפריז. הסוכן של פינה באוש ראה את התערוכה ופנה אליי. הוא היה נביא

ב־2018, לקראת התערוכה AND NOW בגלריה זימאק (באוצרותה של נטע אשל), הופיעו דימויים של ידיים נוספות. נטע החזירה אותי לידיים של פינה, וכך בהנאה גדולה חזרתי ופתחתי את כל חומרי הגלם והרכבתי סולו ידיים חדש, אחר, מזוכך, בניתי וערכתי אותו (עם העורכת יפעת תדמור) כחלקים מוסיקליים המתחברים ומראים את עצמם. כפי שהוא מוצג עכשיו במוזיאון ישראל הוא מרגיש ללא התחלה וללא סוף, מלא חמלה ועונג

חגית: סליחה על הקפיצה, אבל איך בכלל נוצר הקשר האישי שלך עם פינה באוש? אושיה וכוהנת עולמית של מחול פוסט מודרני…

לי: ב־1994 היתה לי תערוכת יחיד במרכז פומפידו סביב דימויים מתוך הדיאלוגים עם עולם המחול בפריז. Images De Danse, באוצרות של Michele Bargues. הסוכן של פינה באוש ראה את התערוכה ופנה אליי בהצעה להעביר לפינה צילומים שלי. הוא מצא שעולם הדימויים שלי יתחבר עם עולם הדימויים של פינה. הוא היה נביא.

כצלמת צעירה כל כך התרגשתי וכשפגשתי את פינה, רק ידעתי שאני רוצה לצלם משהו מיוחד. פינה הזמינה אותי לגרמניה לצפות ולצלם. ליוויתי אותה ביצירות רבות, היא אמרה שאנחנו צריכות ״זמן״ וכך המשכנו להיפגש בפריז ומקומות שונים באירופה. כשהתחלתי לעשות סרטים קצרים היא צפתה בכולם היו לה השגות שאני משתמשת ביותר מידי טקסט, ומספיקים האימגי׳ם (אבל באותה תקופה הייתי תחת השפעה צרפתית ולא יכולתי לעצור טקסט של מרגריט דוראס שמקריאה דלפין סריג…).

כשהסכימה שנצלם סרט אמרה לי שהיא מבקשת שהסרט יהיה כמו צילומי הסטילס והסרטים הקצרים. ושהיא כמובן צריכה לאהוב אותו. היא נתנה לי Carte Blanche ואני יכולה להגיד תודה ליוצרת ענקית שנתנה לי למצא את קולי

חגית: ממש! מרגש. נותרה לנו העבודה בתערוכה ״בנוגע לאמפתיה״, שאצרה תמר מאיר, וגם שם יש חיבור בין אמנים למדענים

לי: מיצב הווידאו SUSPENDED נוצר מתוך דיאלוג עם המדענית ד״ר ענבל בן־עמי ברטל, החוקרת אמפתיה, הטיות חברתיות והתנהגות פרו־חברתית. זו עבודה שמתמקדת בהיבטים של חיבור אנושי, זיכרון, ותהליכי נתינת וקבלת אמפתיה. בעבודה הזו אני אוספת מגוון דימויים של נופים, משולבים בדימויים של סריקות מוח, המוקרנים על בדי שיפון שקופים, שביניהם ניתן לטייל, עטופים בקול ובסאונד.

שתי העבודות SUSPENDED ו־COME ABOUT, קשורות זו לזו והן יוצגו בביאנלה בדרזדן (גרמניה) ביוני 2025, באוצרותה של דרורית גור אריה

חגית: דרורית גור אריה כתבה על העבודה SUSPENDED שאת מייצרת שוטטת פיזית, ובעיקר מטפיזית. ״על הצופה לחצות מסכי וילון רכים לבנים שעליהם היא מקרינה דימויי טבע שונים של חיטה, ודרכם עליו לעבור כהליכה בתוך פסל אורגני, מעין מעבר תודעתי אל דבר מה הקיים מעבר. כמו מנוע פנימי המניע התגלמויות של מהויות בזרימה ובהיעלמות, בהפשטה של המבט ובחותם הנשימה; פרפטום מובילה של טבע, מוח ולב הפועמים כולם יחדיו

חגית: הדימויים עומדים יחד על היחסים העדינים שבין תנועה להשהיה של הזמן, שבין תמונה לצופה. רגעי השהיה אלו מעלים שאלה רחבה יותר על אודות כוחו של הדימוי לחקור את תודעת הזיכרון… זירה המזמנת בליל צורות, תווים וסימנים מופשטים. לתוכם נשזרים בשתי וערב משפטים קולנועיים, ג׳אז, צפצופים ותיפופים, מלווים בצעדי ריצה ובספירת צעדי מחול, המבליחים כולם כפזמון חוזר במסע הזיכרון של ינור״

אני יכולה לספר זיכרון קטן משלי: נדמה לי שהעבודה הראשונה שלך שראיתי הייתה עבודת וידאו בכמה מסכים, של דוב קוטב שוחה בבריכה מתחת למים. הוא עבר ממסך למסך, באופן שמצד אחד הדגיש את התנועה, ומצד שני את העובדה שהוא לכוד במיכל סגור ולא בים הפתוח

לי: וואו, CLOUD-9. ותראי איך הכל מתקשר להכל

חגית: בדיוק! איכשהו, כל זה מתחבר במחשבתי, המחול והשחייה של הדב, הים והמעברים שלך ממקום למקום. מעניין שבעבודות המאוחרות יש ביטוי גם לגוף, גם למרחב הפתוח – טבע, שוטטות בנוף – וגם למהלכים פנימיים, אפילו פיזיולוגיים ונוירולוגיים

לי: זו היתה העבודה שעשיתי אחרי הסרט עם פינה באוש. לא יכולתי לעזוב את הדימוי הנע. יצרתי אותה לתערוכת יחיד במוזיאון לאמנויות יפות בטייפיי, טייוואן, לפי גודל החלל, ב־9 מסכים אינסטליישן ראשון שיצרתי בחיים, הצילה אותי התחושה לעבוד כתמונות תמונות ולא לחפש סרט

חגית: איך עליתי עלייך, בלי לדעת אפילו

לי: זה באמת מרגש. אני עובדת עם העורכת תמרה אברמוביץ׳ על ספר אמנית, והיא כתבה בהקשר לעבודות האחרונות: ״…בתוך הפוליפוניה של הדימויים והצלילים קשה לראות את התנועה, אך בהחלט ניתן להרגיש אותה. לחוש את תנועת השיבולים מצד לצד, לנוע עם הירח לאורכם של השמיים. להרגיש את מי הים. את הדם הזורם. את כיווצי הידיים. להיכנס אל תוך הסוס. להיות הסוס״

חגית: שאלה לסיום – עכשיו כשהעבודות מוצגות, ויש להן אפילו אופק של הצגה בחו״ל – מה את מאחלת / מייחלת לעצמך? לנו?

לי: אני מייחלת בתוך עולם שמתפרק ופורצים בתוכו כוחות רעים ואלימים, שהאמנות תאפשר לדברים אחרים, נעלים, גבוהים ואדירים לצמוח. אמנות שתאפשר להכיל את הכאב, האבדן והאבל ותיתן השראה בתנועה גדולה לגילוי ולהארה קדימה

---

לי ינור | COME ABOUT
אוצרת: דרורית גור אריה, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.
מופע מחול חי בתערוכה, שבת 7.12, בשעות 11:00, 12:00
העבודה Hands Solo מוצגת במוזיאון ישראל
העבודה SUSPENDED מוצגת בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב