אנריאטה אליעזר ברונר: המוזיקה של הזכוכית

מרכיבי היסוד של זכוכית הם פשוטים וזמינים: סיליקה המצויה בחול ים, נתרן או אשלגן וסידן. הזכוכית התגלתה ונמצאת בשימוש האדם כבר אלפי שנים, ולמרות זאת, היא נתפשה לאורך תקופות ארוכות כחומר פלאי שנוצר במעשה אלכימאי: הפיכת חול רגיל לחומר שקוף ובוהק, הדומה לאבני חן. בעולם העתיק כלי בושם ותמרוקים, תכשיטים וקמעות מאותו חומר חידתי, שנוצר בחום הכבשן, נחשבו לחפצים יקרי ערך.

ביתן הזכוכית במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, שנבנה בסוף שנות ה־50 של המאה הקודמת, אוצר בחובו את אחד האוספים הנדירים והמקיפים בעולם של זכוכית עתיקה. האוסף התחיל מאוספיו האישיים של מייסד המוזיאון, ד״ר וולטר מוזס, ומוסיף לצמוח עד היום, הודות לתרומות ורכישות של פריטים בעלי איכות אמנותית ואסתטית נדירה או ערך היסטורי. תצוגת הקבע של ביתן הזכוכית מקיפה 3,000 שנות יצירה בזכוכית, ממקורותיה במזרח הקדום ועד ימינו.

לתוך תערוכת הקבע נשזרה התערוכה העכשווית ״בשפת הזכוכית״, המבוססת על רכישות ותרומות חדשות לאוסף מהעשור האחרון. חלק מהעבודות נכנסו לאוסף אחרי שהוצגו לראשונה בביאנלות של המוזיאון וחלקן הגיעו מאמנים או אספנים מהארץ ומהעולם.

״התערוכה מתחקה אחר כוחה האקספרסיבי של הזכוכית כמדיום אמנותי רבגוני, ויוצרת חיבורים חדשים בין חומר, צורה ותוכן״, אומרת אנריאטה אליעזר ברונר, אוצרת בכירה לאומנויות ואוצרת אוסף הזכוכית במוזיאון ארץ ישראל. ״הזכוכית משמשת כיום אמנים ומעצבים כחומר פיסולי, והם מרבים לעסוק בייצוגי הטבע והגוף האנושי, בתנועה בין חוזק לפגיעוּת, בין היכולת ׳לאלף׳ את החומר לבין מבע פואטי ומטאפורי״.

התערוכה החדשה מארגנת מחדש את תצוגת הקבע ומותחת את ציר הזמן עד ימינו. תירוץ מצוין לדבר על החומר המיוחד הזה, זכוכית 😊

״אני תמיד מוכנה לדבר על זכוכית. התערוכה נולדה קצת מתוך אילוצי התקופה. המלחמה והקושי לתכנן בזמן חירום הובילה למהלך של הסתכלות לתוך האוסף, להעלות מתוכו פריטים ולמצוא את חוט המחשבה והמוזיקה שנוצרת ביניהם״.

איך התחילה ההתמחות שלך בזכוכית?

״אפשר לומר שבחלקו לפחות זו הייתה יד המקרה. למדתי ארכיאולוגיה של המזרח הקדום וכשהגעתי למוזיאון – החלוקה המיוחדת מאוד של המוזיאון הזה, שמאפשרת התעמקות והתמחות במלאכות העתיקות, אפילו המבנה האדריכלי של הקמפוס, סייעו לבחירות שעשיתי.

״אז – בשנות ה־90 – גיליתי באוסף העתיק מהתקופה הרומית דברים מדהימים. יש פה את אחד האוספים החשובים בעולם בתחום הזכוכית, ולצד האוסף העתיק יש את האוסף ההיסטורי – מימי הביניים ועד המאות הקודמות לנו.

״במאה ה־20 בעולם קרו דברים בתחום הזכוכית שמאוד עניינו אותי – בקרב יוצרים הייתה התעוררות של תנועת הסטודיו גלאס (Studio Glass Movement). וכך עשיתי כמה תערוכות מאוד משמעותיות עם אמני זכוכית מובילים בעולם – בין היתר של האמן בלטיל ואליאן משוודיה – מהתערוכה שלו נתרמו מספר עבודות למוזיאון. ואליאן פיתח טכניקות לפיסול בזכוכית בממדים גדולים. הוא יצר פתאום שפה חדשה של זכוכית, שמותירה אותה מחוספסת ואפילו גסה״.

הפיתוח העיקרי של הסטודיו גלאס מובמנט,  באמריקה בשנות ה־60, היה הכבשן הקטן. במידות של סטודיו אישי, שבאמצעותו יצאו אומני הזכוכית מכבלי המפעלים התעשייתיים, ויכלו ליצור את האמנות האישית שלהם

בניגוד לקונבנציות המקובלות של זכוכית זכה וצלולה, איכויות של דקיקות ושקיפות.

״הזכוכית יכולה להיות שקופה, צבעונית, או אטומה. השקיפות הזו והדרגות השונות של עכירות מציעה את עצמה כחומר מייצג לזיכרון. גם בתערוכה הנוכחית אני שואפת לייצג את המנעד של ההתנהגויות של הזכוכית: העדינה והשברירית וגם הסולידית.

״זכוכית שימשה הן כחומר פונקציונלי לייצור כלים והן כחומר פיסולי. יש טכניקות כמו ניפוח, שפרחה דווקא באיזור שלנו בעולם העתיק, וזה היה פרופר עיצוב מוצר, פונקציונלי, אולי לעתים דקורטיבי.

״הפיתוח העיקרי של הסטודיו גלאס מובמנט – כחלק מתנועת הסטודיו קראפט שהתעוררה באמריקה בשנות ה־60 ומשם התפשטה בעולם – היה של הכבשן הקטן. כבשן במידות של סטודיו אישי ולא מפעל, שבאמצעותו יצאו אומני הזכוכית מכבלי המפעלים התעשייתיים, ויכלו ליצור את האמנות האישית שלהם״.

אז העידן החדש ביצירת זכוכית מדמה במידת מה את העידן העתיק – בין כלים לחפצי אמנות.

״בין האמנים היו את אלה שעסקו יותר בעיצוב כלים, והיו את אלה שהתפתחו בפיסול ויצירה אישית. בשני המקרים, השליטה בחומר מאוד משמעותית. גם במקומות עם מסורת עתיקת יומין, כמו במוראנו (ונציה) וכמו בצ׳כיה – יבואו אנשים שמחפשים את הדרך לחבר בין הטכניקה המסורתית של זכוכית לבין האמנות״.

במוראנו יש סטודיו ספציפי – סטודיו ברנגו – שכבר שני עשורים יוצר חיבורים ושיתופי פעולה עם אמנים בני זמננו, ומכניס אותם לעבודה עם זכוכית.

״הפרויקט של ברנגו כיום מזכיר במשהו את ׳סדנת המלאכים׳ של אג׳ידיו קוסטנטיני שפעל בוונציה בשנות ה־60. הוא זכה לתמיכתה של פגי גוגנהיים והצליח לקשור בין המעצבים, בעלי המלאכה והאמנים. כך נוצרה, בין היתר, סדרת הדמויות בזכוכית כחולה בעקבות רישומים של פיקאסו – שמוצגת בחלון אל מול התעלה הגדולה, בתצוגת הקבע של אוסף פגי גוגנהיים.

״הכותרת ׳שפת הזכוכית׳ מנסה להעביר תחושה שלי, שלזכוכית יש שפה ומוזיקה. אני מרגישה את המוזיקה של הדברים. הרבה זמן הרגשתי שהכול שמור בראש שלי – וכשהנחתי את העבודות זו לצד זו נוצרת הרמוניה. לפעמים אני נהנית מהקונספט הקאמרי, ולפעמים זו סימפוניה״.

זו הייתה עבורך הזדמנות לעבוד בצורה אינטואיטיבית?

״גם חקר וגם אסוציאציה, לא בהכרח תמטית, של הקשר בין הדברים, אני קשובה למוזיקה הזו.

״אוטופיה/דיסטופיה בין טופוגרפיית הגוף וטופוגרפיית המקום. יש דימויים שמזמן לנו הטבע ולמולם פרגמנטציה של הגוף האנושי. ולזה מתחברות עבודות נוספות שמשתלבות בין המוצגים בתצוגת הקבע – ההיסטורית והעתיקה״.

זה משהו שהתחלתם לעשות בביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון?

״זה משהו שתמיד היה. מוזיאונים מחפשים לא פעם את החיבור בין העכשווי להיסטורי, שמוסיף עוד רבדים ועוד קריאות שמשייכות את זה להווה. בביאנלה הגישה הזו קיבלה גושפנקה הצהרתית. ההתערבויות הללו נועדו להאיר ולהיות בדיאלוג עם תצוגת הקבע.

״העבודה ׳יופי נשי׳ של אולה ברנר למשל, שהוצגה בביאנלה לאומנויות ולעיצוב בביתן הקרמיקה, היא עבודה של טבע דומם: היא פיסלה פירות ופרחים מזכוכית, שכאילו עברו את שלב הבשלות. הפעם הכנסנו אותה לוויטרינה של קבוצה מאוד ׳יוקרתית׳ של בקבוקי בושם שמייצגים את תחילת הופעת הניפוח, לפני אלפיים שנה. הכנסנו את זר הוורדים הנבול של ליאור וגימה לצד כלים למי ורדים״.

המדיום האמנותי הוא לא רק האמצעי שעימו האמן מגיע למטרה שלו אלא הוא חלק מהותי מהמטרה עצמה. כמו שהטבע הוא ציור, כמו שהגוף נע, אני מחפשת את הסיבה, למה השתמשו בזכוכית

חומר חמקמק

״היה לי חשוב לחזור להתמקד בחומר, אחרי שתי ביאנלות, שיצאו מתוך הנחה שלא המדיום מגדיר את היצירה הקראפטית. ההתמקדות פירושה לשמוע את השפה הזו, ולהיות ערה שוב לניואנסים. זה מקור הכותרת של התערוכה ׳בשפת הזכוכית׳.

״ג׳ון דיואי כתב שהמדיום האמנותי הוא לא רק האמצעי שעימו האמן מגיע למטרה שלו אלא הוא חלק מהותי מהמטרה עצמה. כמו שהטבע הוא ציור, כמו שהגוף נע, אני מחפשת את הסיבה, למה השתמשו בזכוכית.

״יש בזכוכית פרדוקס פנימי – היא גם שבירה ופוצעת, וגם נוזלת כשהיא חמה ומוצקה כשהיא קרה, הסתירות הללו מספקות את הרובד המטאפורי של העבודות״

את יכולה לתת דוגמאות?

״לדוגמה – קטיה איזבל פילמוס מציגה עבודה שבה 38,000 יציקות של אצבעות של 121 פליטים ועקורים על פני מפת העולם. מתחת לטקסט התערוכה בכניסה יש דימוי שהוא למעשה היעדר – תשליל של זוג נעליים של רועי כרמלי, ומולו – סימונה קריסטני, עבודה שהוא יצר בתקופת רזידנסי שעשה בארץ ב־2015. יש עבודה של מרווין ליפופסקי, הוא מהנחשונים – שבנה את הכבשן הראשון בבצלאל.

״דפנה קפמן עם עבודות שבריריות – היא עובדת עם מוטות זכוכית דקיקים שהיא מגמישה אותם ונותנת להם צורה של צמחים וחרקים. אבל לצד הפיסול הריאליסטי שמושך מאוד את העין, צריך לדעת שהיא בוחרת בקפידה את הדימויים, בגלל הסמליות וההתנהגות ה׳חברתית׳ שלהם.

״בעבודה שהתחברה לסרקופג מאוסף המוזיאון היא מתחברת למנהג העתיק לשלוח עם המת כלים ומטבעות כמעין צידה לדרך, והיא מצמיחה כביכול עשבים שוטים, או קוצים, שנדבקים לקיר בנייר דבק, וטומנת בתיבת הסרקופג פסלי זכוכית של צרעות.

״ומהצד השני של האולם – ליזבט ביגר מציגה ענפי אפר: היא לוקחת את הטבע החי, ענפים חיים שהיא שופכת עליהם בתוך הכבשן את הזכוכית המותכת. בין־רגע הזכוכית הופכת למיכל שזוכר את צורת הענף ואוגר בתוכו את האפר של הענף שהתכלה״.

פעם הסברת לי שזכוכית לא נחשבת למוצק. איך זה יכול להיות?

״הזכוכית מוגדרת כחומר נוזלי מקורר (super-cool liquid). אנחנו יודעים שהזכוכית יכולה להתנהג כמוצק אבל הקומפוזיציה המולקולרית שלו לא מתנהגת כמוצק, היא מתארגנת באופן מולקולרי שונה. היום יש פיתוחים חומריים מדהימים בקונפיגורציות של סיבים, אבקות, ג׳ל, יש שימוש בזכוכית ברפואה. עולם האפשרויות של החומר מגיע לאלפי פורמולות של ׳חומרים זכוכיתיים׳ והרכב שונה של דברים שנראים אותו דבר.

״הבריף שיצרתי לעצמי לתערוכה כ׳תרגיל אוצרותי׳ היה לשרטט ולהציג את המנעד של היכולות המתעתעות של החומר. יש דברים שאנשים עומדים מולם ונדהמים, לא מאמינים. זה הקסם של החומר״.

זה באמת מעין אלכימיה – חומר אחד שעובר טרנספורמציה לחומר אחר.

״האלכימאים ראו בזכוכית את היסוד החמישי. יש את ארבעת היסודות המוכרים – אדמה, אש, אוויר, ומים. הזכוכית מוכיחה את היכולה לשינוי. והתגלית שהנשיפה האנושית יכולה לתת צורה בחומר האמורפי הייתה מסעירה. זה כוח שנותן חיים ויוצר חיבור בין החומר לנפש״.

---

בשפת הזכוכית
אוצרת: אנריאטה אליעזר ברונר
משתתפים: דפנה אלכסנדרוני, יוסי אלכסנדרוני, ליזבט ביגר, אולה ברנר, איתן הול, ברטיל ואליאן, שוודיה, ליאור וג׳ימה, עדן חברוני, נגה חדד, שקד כהן אילן, רועי כרמלי, היולי ליברמן, מרווין ליפופסקי (ארה״ב), יגאל מאיר, דבורה מורג, מעין פייגין, נעה פיין, קטיה איזבל פילמוס, רובין פנטופרו, נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן סטודיו Reddish, סטיב קליין (ארה״ב), דפנה קפמן, סימונה קרסטאני (איטליה), דפי רייס דורון, אדם שלוי, דניאלה שריה
מוזיאון ארץ ישראל, ביתן הזכוכית