אולי בכל זאת עוד יהיה טוב: נאן גולדין בברלין

01

בסוף בסוף, אחרי כל המחאות, ההצהרות, ההפגנות, הנאומים, ההתנצחויות ברשתות החברתיות והפרסומים באמצעי התקשורת, אחרי כל אלו, יש אמנות. ויש אמנית. ויש תערוכה, שהחלה את דרכה בעידן אחר לפני שנתיים (אוקטובר 2022) בשטוקהולם, עברה לסטדליק באמסטרדם, נפתחה בחודש שעבר בגלריה הלאומית החדשה בברלין, תמשיך למילאנו באוקטובר, ותגיע ליעד האחרון שלה במרץ 2026 בגרנד פאלה בפריז.

נדמה שההתגלגלות הזו היא מקרה בוחן מעניין לשאלה הנצחית האם אפשר לנתק את היוצר מהיצירה. בשנה האחרונה נמצאת גולדין בחזית המחאה נגד המלחמה בעזה ובעד שחרור פלסטין. שמה כיכב ברשימת 8,000 האמנים שחתמו על המכתב הידוע לשמצה שהתפרסם בארטפורום באוקטובר 2023, והיא אף נעצרה במהלך הפגנה של הארגון האמריקאי Jewish Voice of Peace.

בחודש שעבר פתחה גולדין את התערוכה שלה בברלין בארבע דקות דומיה לזכר קורבנות המלחמה, ובהמשך האשימה את גרמניה בהתעלמות מאיסלאמופוביה ובסירוב להתייחס אל המלחמה כרצח־עם. אבל – בהתחשב בכך שהעבודה על התערוכה הושלמה לפני ה־7.10, היא, והעבודות בה, לא עוסקות במלחמה. או ליתר דיוק, לא במלחמה במזרח התיכון.

פורטפוליו לייב: נאן גולדין X רינקה דייקסטרה – הרצאה ב־14.1 במוזיאון תל אביב >>>

מבחינה כרונולוגית התערוכה מתחילה בהשפעה שהייתה להתאבדותה של אחותה של גולדין על חייה; ממשיכה דרך שנות ה־80 שבהן תיעדה את מגפת האיידס ואת חיי קהילת הלהט״ב, שנדחקו אז חזק לשוליים; ומלווה את המאבק של גולדין במשפחת סאקלר, יצרנית התרופות שהואשמה שגרמה במכוון להתמכרות שבבסיס מגיפת האופיואידים בארצות הברית.

02

ביקרתי בגלריה כמה ימים לפני הפתיחה, בשלבי ההקמה, כשעוד אי אפשר היה לצפות בעבודות, וניסיתי להבין איפה ואיך יתלו את העבודות. אם רק הייתי קורא את טקסט התערוכה, הייתי מבין שזו תערוכה מסוג אחר. ״רטרוספקטיבה זו היא התצוגה המקיפה הראשונה של עבודתה של נאן גולדין כיוצרת קולנוע ואמנית מולטימדיה״, נכתב במשפט הראשון. ואכן, מלבד כרזת התערוכה בכניסה, אין בה בכלל עבודות מודפסות.

מה כן מוצג? שש עבודות וידאו שמוקרנות בשישה מבנים ייחודיים, שתכננה האדריכלית הלה ורדה (Hala Wardé), שעובדת עם גולדין לעתים קרובות. המבנים הוקמו בקומת הכניסה של הגלריה, כל אחד תוכנן במיוחד בתגובה ליצירה הספציפית שמוצגת בו, ו״יחד המבנים מהווים כפר״ – כתוב בטקסט התערוכה. 

התחושה הראשונה שמייצר אוסף המבנים – ניגוד מוחלט לאדריכלות המודרניסטית והשקופה של לודוויג מיס ואן דה רו (ודיוויד צ׳יפרפילד, שתכנן את חידוש המבנה, בעשור האחרון) – היא תסכול. בלבול. איפה מתחילים? מה מוקרן בתוך כל חלל? גם ככה חלק גדול מתיאורי העבודות דומים זה לזה.

ואז אני נכנס לאחד מחללי ההקרנה בצורה אקראית: חושך, צפוף, לא תמיד יש מקום לשבת, ועל המסכים מוקרנת עבודה שאתה לא יודע מתי היא התחילה ומתי היא תסתיים. אורך העבודות נע בין 15 ל־42 דקות. משך התערוכה המלא הוא 149 דקות. נדמה שנעשה פה הכל כדי שלא יהיה לי נוח.

מצד שני, אולי זו הייתה הכוונה וזו חוויה משלימה, כי זה לא משנה איפה מתחילים, הכל בסוף זו עבודה אחת גדולה; גוף עבודות אחד שאי אפשר להפריד בין אלפי הרכיבים שלו, שחוזרים מדי פעם בין העבודות. כי מגיע הרגע שבו אתה אומר לעצמך, רגע, לא ראיתי את הצילום הזה לפני רגע בחלל הסמוך? (התשובה היא כן, ראית). והמוזיקה, Song for a Siren של דיס מורטל קויל, או Weeping Song קורע הלב של ניק קייב – זה מהעבודה שאני צופה בה עכשיו או שהסאונד מהחלל הסמוך חודר גם לפה? (והתשובה: מהחלל הסמוך).

התחושה הראשונה שמייצר אוסף המבנים היא תסכול. בלבול. חושך, צפוף, לא תמיד יש מקום לשבת, ועל המסכים מוקרנת עבודה שאתה לא יודע מתי היא התחילה ומתי היא תסתיים. נדמה שנעשה פה הכל כדי שלא יהיה לי נוח

והכל חשוך, והכל שחור, וזה חורף בברלין, שגם ככה לא משופעת באור שמש בתקופה הזו של השנה. אני מנסה לחשוב איך היה לראות את העבודה נניח בקיץ, באמסטרדם, רגע לפני ה־7.10, בלי כל המטענים שהתווספו מאז לגוף העבודות, שגם ככה לא פשוט לצפייה מרתונית בזו אחר זו. 

ואז עולה שוב השאלה הבלתי נמנעת, האם אני יכול לנתק את היוצר מהיצירה? האם זה אפשרי ככלל, וספציפית במקרה הזה? והאם צריך.

03

אני מוצא ספסל ומתיישב; מנסה לעכל את החוויה, את עומס הדימויים שמוקרן לפניי. אני נזכר בפעם הראשונה שראיתי את אופן התצוגה הזה של הקרנת שקופיות בזו אחר זו אצל גולדין. נדמה לי שזה היה בלונדון ב־2002, בווייטצ׳אפל גלרי, אבל אני לא בטוח.

אני זוכר דימויים גדולים שהודפסו ונתלו בחלל הכניסה של התערוכה, ואת ההשפעה הגדולה שהייתה להם עליי. אני ממש זוכר חלק מהצילומים שהפכו מאז (או כבר היו) איקוניים. אני זוכר את האור הכתום/צהוב. אני זוכר את הדמויות המהפנטות שנצרבו לי בזיכרון. את ניו יורק כמו שלא זכיתי לראות אותה באופן אישי ונגלית כאן לפניי.

אם אני לא טועה התערוכה התבססה על יצירתה המופתית הראשונה, The Ballad of Sexual Dependency, שתיעדה את החיים בפרובינסטאון, בלואר איסט סייד של ניו יורק, בברלין ובלונדון, החל משנות ה־70 וה־80. גולדין צילמה את המעגל הפרטי שלה, של חברים יצירתיים ובוהמיינים, לפעמים אבודים ולפעמים הרוסים; באינטימיות, ברוך, במאבק בין עצמאות לתלות.

ואני זוכר שבסוף התערוכה היה חלל שבו הוקרנו בזה אחר זה עבודות של גולדין ממקרן שקופיות. ״תמיד רציתי להיות יוצרת קולנוע. המצגות שלי הן סרטים המורכבים מסטילס״, היא מצוטטת בגדול בטקסט התערוכה בברלין. אבל מה שהיה אולי חדשני אז, וקל לצפייה לצד מדיומים ופורמטים אחרים של תצוגה, הופך לתובעני עד בלתי אפשרי בפורמט הנוכחי; ממש תפסת מרובה לא תפסת.

04

רגע לפני שאני מתייאש, הפתעה: בחלל האחרון מוקרנת העבודה Fire Leap, גיחה של גולדין לעולם הילדים; רגע של חסד, שנמשך כ־15 דקות. מסתבר שבשנים 1978-2014 צילמה גולדין את ילדי הסנדקות שלה ואת ילדי חבריה. וזה כולל גם את האמהות: תמונות של נשים בהריון, יולדות ומניקות.

גולדין צילמה את הילדים ממש כמו את מעגל חבריה, באופן אינטימי ובתנאים הטבעיים שלהם. היא חוקרת את מערכות היחסים שלהם עם מבוגרים, אבל הכי מתעניינת איך הם מתייחסים זה לזה.

״ילדים נולדים כשהם יודעים הכל, וכשהם הופכים לחלק מהחברה, הם שוכחים״, היא אומרת. היא עוקבת אחר הילדים כשהם מפתחים את הזהות שלהם, נשבית בחופש ובתמימות שהם מגלמים, חיים לפי הכללים שלהם. 

לאט לאט, תוך כדי צפייה בעבודה, אני מזהה חלק מהחברים מסרטים אחרים, מעבודות קודמות, ורואה כמה הילדים שלהם דומים להם. לאט לאט אפשר לזהות את השפה של גולדין גם כשהיא מצלמת ילדים: את המבט והתאורה; את הסיטואציות שהיא בוחרת לצלם; את העירום, את הלבוש, את תנועות הגוף.

ואז מגיעות גם הדמעות של ההתרגשות, וזה קורה בשיר האחרון שמסיים את העבודה. כפי שקורה לרוב ביצירתה של גולדין, בחירת המוזיקה והמילים לא מקרית ומעניקה גם פה נפח נוסף לעבודה. כל השירים שגולדין בחרה לעבודה הזו מושרים על ידי ילדים, ומסיימת את העבודה גרסת כיסוי מקסימה מעין כמוה ל־Space Oddity של דיוויד בואי מ־1969, בביצוע The Langley Schools Music Project.

השזאם שמוביל לחיפוש קצר בגוגל ובוויקיפדיה מגלה שמדובר באוסף הקלטות של מקהלות ילדים ששרות להיטי פופ. הם הוקלטו במקור בשנים 1976–1977, נמצאו והוצאו מחדש 25 שנים מאוחר יותר (ב־2001), והפכו ללהיט קאלט ולדוגמה מצליחה של מוזיקת ​​אאוטסיידרים.

הנס פנגר: ״לילדים הייתה הבנה של מה שהם אוהבים: רגש, דרמה ויצירת מוזיקה כקבוצה. הילדים האלה שנאו ׳חמוד׳. הם הוקירו שירים שעוררו בדידות ועצב״

הפרויקט נערך על ידי מורה למוזיקה מקנדה בשם הנס פנגר, עם תלמידים מארבעה בתי ספר יסודיים שונים בקולומביה הבריטית. ״לא ידעתי כמעט כלום על חינוך מוזיקלי קונבנציונלי, ולא ידעתי איך ללמד שירה״, הוא סיפר בראיון. ״מעל הכל, לא ידעתי דבר על מה אמורה להיות מוזיקה לילדים. אבל לילדים הייתה הבנה של מה שהם אוהבים: רגש, דרמה ויצירת מוזיקה כקבוצה.

״אם התוצאות היו טובות או רעות זה לא היה העניין. זו לא הייתה הדרך שבה לימדו מוזיקה באופן מסורתי. אבל אף פעם לא אהבתי ׳מוזיקת ​​ילדים׳ קונבנציונלית, שמתנשאת ומתעלמת ממציאות חייהם של ילדים, שעלולה להיות אפלה ומפחידה. הילדים האלה שנאו ׳חמוד׳. הם הוקירו שירים שעוררו בדידות ועצב״.

05

אני נשאר לסיבוב הקרנה נוסף, מוקסם מצילומי הילדים שלא הכרתי, וחושב על נאן גולדין ועל דיוויד בואי ועל הנס פנגר ועל מייג׳ור טום, האסטרונאוט שאבד בחלל (לשיר קיימת גם פרשנות המתקשרת לשימוש בסמים, אך בואי עצמו מתאר את השיר כסיפורו של אדם שמימש את חלומו ובדרך לשם איבד קשר עם כל מה שהיה חשוב ויקר לו לפני כן).

אני חושב לעצמי, איזה מזל שנכנסתי לעבודה עם הילדים בסוף הביקור בתערוכה, ולא בתחילתו (ואולי זה לא מזל, אולי זה מכוון). אני שומע את הילדים שרים וחושב על הילדים שאני רואה מולי, ולא מצליח להחליט אם זו עבודה אופטימית או לא. אם יש בה ממד מפוייס כלפי המציאות או שזה הכל חלק ממציאות אחת שיש בה לפעמים גם חלקים משמחים.

אופטימית, כי כל החיים לפניהם, הכל יכול לקרות, אולי ההורים שלהם יצליחו להבטיח להם עתיד טוב יותר ממה שהיה להם. אבל, לא מצליח להשתחרר מהתחושה הפסימית, שגם ההורים שלהם היו פעם ילדים, ונאן גולדין מוודאת טוב טוב שנדע איזה חיים היו להם.

ובעיקר אני חוזר לשם התערוכה, זה לא יגמר בטוב (This Will Not End Well). בטקסט התערוכה נכתב ש״בעוד שכותרת התערוכה עשויה להיראות אפלה ומבשרת רעות, היא גם מלאה בהומור אירוני ובחום. הכותרת היא אישור למה שפרדריק ליאו, אוצר הרטרוספקטיבה, מתאר כ׳שמחת החיים הבלתי מעורערת׳ של גולדין״.

לא יודע מה איתכם אבל אותי זה לא שכנע. נדמה לי שגולדין יודעת טוב מאוד למה היא מתכוונת כשהיא מצהירה שזה לא יגמר בטוב.

אז לא, אי אפשר לנתק את היוצר מהיצירה, אבל לאו דווקא מהסיבות שחשבתי עליהן לפני הביקור. ולמרות שהתערוכה עצבנה אותי (שוב, דווקא מהסיבות הלא צפויות), יצאתי ממנה מטולטל, עם דמעות של התרגשות ובהתרוממות נפש, כמו שרק חוויה אמנותית טובה יכולה לגרום.

---

פורטפוליו לייב: נאן גולדין X רינקה דייקסטרה
הרצאה ב־14.1 במוזיאון תל אביב >>>