סיכום 2024 / נזיר אינטרנטי ופודקאסטר בן 23 נכנסים לאולפן הקלטות

אני לא יודע אם היצירה שבחרתי לספר עליה לפרויקט סיכום השנה של פורטפוליו מייצגת את רוח הזמן, שכן הזמנים שבהם נכתב הפיס הזה הם לא זמנים רגילים; לפחות לא בישראל של סוף 2024. היא כן מייצגת את רוח התקופה באינטרנט של 2025 שבו זה הגיוני לראות בלוגר אנונימי מתארח כאווטאר בפודקאסט של ילד בן 23 שיש לו מיליוני האזנות.

הסיפור שלנו מתחיל ב־13 בנובמבר 2024, כשגוורן בראנוון (Gwern Branwen) הגיע להתארח בפודקאסט של דווארקש פאטל. חוץ מזה שהשמות של השניים הנ״ל נשמעים כמו דמויות ממשחקי הכס, לכאורה לא קרה פה איזה משהו מיוחד. עוד גבר שמתארח בעוד פודקאסט של גבר אחר שבו הם מדברים על טכנולוגיה ופילוסופיה.

אבל כן קרה פה משהו מיוחד. קודם כל נתחיל מזה שפאטל הוא ילד בן 23 שבנה לעצמו במה אינטלקטואלית מהסוג שפעם הייתה שמורה רק לכמה יחידי סגולה שהיה אפשר למצוא רק בטלוויזיה או ברדיו. הפודקאסט שלו הפך די מהר למקום מפגש להיסטוריונים, פילוסופיים, יזמים וכו׳. בין האנשים שהוא הספיק לארח אפשר למצוא את טוני בלייר, מארק צוקרברג, פטריק קוליסון ודיוויד רייך, כשחלקם גם מאזינים לפודקאסט באופן קבוע.

נמשיך עם זה שבראנוון הוא שם פסבדונים של אחד הבלוגרים המוערכים באינטרנט, שהמאמרים שלו על אינטליגנציה מלאכותית, תרבות שוליים ופילוסופיה הפכו אותו לאגדה. הייתי ממליץ לך ללכת לקרוא חלק מהם, אבל באמת שמדובר במחילת ארנב אינסופית שכוללת מאמרים ארוכים (מאוד) עם רפרנסים על גבי רפרנסים.

בשביל להגן על הזהות שלו, פאטל והצוות שלו יצרו עבור בראנוון אווטאר תלת־ממדי וגם נתנו לבחור בשם כריס פיינטר, שהוא ממש לא במקרה השותף לדירה של פאטל, לדובב את האוואטר

במהלך השיטוט שלי במחילת הארנב ניסיתי ולא הצלחתי למצוא מידע לגבי כמות הא.נשים שיודעים את הזהות האמיתית שלו, אבל היא כנראה לא גדולה. וזה גם מוביל אותנו לרגע המיוחד הראשון בסיפור.

בשביל להגן על הזהות שלו, פאטל והצוות שלו יצרו עבור בראנוון אווטאר תלת־ממדי וגם נתנו לבחור בשם כריס פיינטר, שהוא ממש לא במקרה השותף לדירה של פאטל, לדובב את האוואטר. מדובר בחוויה שלדעתי היא הראשונה מסוגה אז אני מפציר בך להפסיק לקרוא את המילים האלה ולצפות בפרק המלא; או משהו קצת יותר סביר – לצפות בקליפ מתוך הפרק שבוגוורן מספר משתף קצת מהפרספקטיבה שלו על AI.

חזרת? איך היה? רגע אולי רק אני התלהבתי מכל הסיפור הזה? לא משנה, זה מאוד מגניב וגם מאוד מוזר, אבל זה לא החלק הכי מעניין בסיפור.

במהלך הפרק בראנוון מספר על זה שהוא הוא חי על פחות מ־12,000 דולר בשנה, אי שם באמריקה הכפרית. ההכנסה שלו מגיעה מתמיכה צנועה בפטראון, כסף שחסך במהלך השנים ומהשקעות מוקדמות בביטקוין; סוג של נזיר אינטרנטי שחי עם כמה שפחות הסחות דעת, וכמה שיותר זמן לקרוא, לכתוב ולחקור. פאטל שאל אותו על מעבר אופציונלי לסן פרנסיסקו, לכאורה מקום קצת יותר הולם בן אדם עם השפעה כל כך גדולה על אנשי הטכנולוגיה וה־AI.

זה מה שהוא אמר לו: ״כן, בעיקר הכסף עוצר אותי בשלב הזה. אני כנראה צריך פשוט לקפוץ למים ולעבור בכל מקרה. אבל אני קמצן בנשמה, ואני שונא לחשוב על כמה חודשים של כתיבה אצטרך לוותר בשביל כל חודש שאחיה בסן פרנסיסקו.

״אם מישהו היה רוצה לתת לי, אני לא יודע, 50–100 אלף דולר בשנה כדי לעבור לסן פרנסיסקו ולהמשיך לכתוב במשרה מלאה כמו שאני עושה עכשיו, הייתי לוקח את זה בשנייה. עד אז, אני עדיין מנסה לשכנע את עצמי לעבור״.

אחרי שהם הקליטו את הפרק פאטל שכנע אותו להרים לינק לתרומות דרך סטרייפ שיאפשר למאזינים לתמוך בעבודה שלו ישירות. צעד קטן שיכול להיות שישנה את החיים שלו לחלוטין, פשוט כי לפודקאסט יש מאות אלפי מאזינים ושעם חלקם נמנים כמה מהדמויות המובילות בעולם הטכנולוגיה (וכאלה עם לא מעט הכנסה פנויה). דמות אחת כזאת היא סוהיל דושי, מייסד חברת Mixpanel ו־PlaygroundAI שהפתיע את כולם עם הציוץ הבא. איזה מענטש.

המציאות הזאת כבר מתה, ואיתה גם המיינסטרים

בכתבת הסיכום של 2023 כתבתי על כלכלת הפסבדונים שבה (חלקנו) חיים היום, אותה הגדרתי כ״כלכלת הלא אכפת לנו מי את או מה אתה, אכפת לנו ממה שאת עושה״.

הפודקאסט של פאטל והבלוג של בראנוון הן שתי דוגמאות נהדרות לכך. אז אמנם אנחנו יודעים בוודאות מי זה דווארקש פאטל, אבל לא ממש אכפת לנו שמדובר על ילד בן 23 עם תואר ראשון במדעי המחשב, אכפת לנו בעיקר מהאיכויות שלו בתור פודקאסטר שמשקיע עשרות שעות במחקר לקראת כל פרק.

שלא נדבר על גוורן, שלצורך העניין אולי היא בכל סבתא בת 65 שגדלה בחווה כל חייה. למרות שהסיכוי לכך די נמוך. זה לא באמת משנה לעשרות אלפי האנשים שקוראים את הבלוג שלו.

אבל הכתבה השנה לא עוסקת בכלכלת הפסבדונים. אם כבר, היא עוסקת בכלכלת היוצרים.ות. לרוב נהוג להגדיר אותה כמערכת שבה יוצרים, כמו יוטיוברים, ניוזלטראים, פודקאסטרים ומשפיעני רשת, מייצרים הכנסה ישירה מהקהל שלהם באמצעות פלטפורמות דיגיטליות, תוכן ממומן, מנויים, תרומות ומכירת של מוצרים או שירותים דיגיטליים. אני דווקא מעדיף להגדיר אותה כ״כלכלת האין צורך לחכות שיבחרו בך או שמישהו יתן לך אישור״.

אפשר לטעון שכמעט כל בלוג/סרטון/שיר/פודקאסט שמתפרסם באינטרנט הוא כזה, אבל זה לא משהו שהיינו יכולות להגיד על המציאות של לפני 20-30 שנה. אם היית מוזיקאי מאוד מוכשר, היית צריך שחברת תקליטים או שדרן רדיו יבחרו בך בשביל שמישהו יאזין למוזיקה שלך.

אם היית אינטלקטואלית עם כישרון אמיתי לראיין א.נשים, היית צריכה (במקרה הטוב) להתחיל כתחקירנית או מתמחה באיזשהו ערוץ טלוויזיה בשביל שאולי יהיה לך הסיכוי להגיע לספת המראיין שעבורו את מכינה קפה וגם זה יהיה אחרי 20 שנה במערכת.

אם היית כותבת מוכשרת עם ספר שבוער לך לפרסם, היית תלויה בהוצאה לאור שתבחן את כתב היד שלך, תמצא אותו ״מסחרי מספיק״ ותחליט אם להשקיע בך. וגם אז, היית נאלצת להיאבק על מקום במדפים ובמדורי הספרות בעיתון.

אבל המציאות הזאת כבר מתה, ואיתה גם המיינסטרים. אנחנו חיים בעולם שבו לכל אחד ואחת מאיתנו יש גישה לא רק לאמצעי יצירה אלא גם לערוצי הפצה ומנגנוני הכנסה.

המציאות הזאת כבר מתה, ואיתה גם המיינסטרים. אנחנו חיים בעולם שבו לכל אחד ואחת מאיתנו יש גישה לא רק לאמצעי יצירה אלא גם לערוצי הפצה ומנגנוני הכנסה

אני לא מדבר רק על הכלים עצמם, אלא על הכוח שמרוכז בידיים שלנו. הפלטפורמות הדיגיטליות הפכו אותנו מיוצרים פאסיביים שתלויים בהחלטות של אחרים, לא.נשים שמנהלים את הקריירה שלהם. יותר מזה, הן מאפשרות לנו לחתוך את המתווך ולבנות מערכות יחסים ישירות עם הקהל שלנו. המאזינים, הצופים, והקוראים לא רק צורכים את התוכן שלנו – הם הופכים לתומכים, מנויים, ולפעמים גם חברים למסע.

אני חושב שאחד הדברים הקסומים באינטרנט זה שלא רק שאנחנו לא צריכים לחכות שיבחרו בנו, אנחנו גם חופשיים לקבל את הבחירות בעצמנו. יוצרים.ות יכולות לבחור את הקהל שלהן, את הדרך שבה הן פועלות, ואת הערכים שהן רוצות לקדם. הן לא חייבות להתאים את עצמן לקודים של המדיה המסורתית. להפך, הן יכולות לשבור אותם. אם פעם היית צריך להיראות או להתנהג בצורה מסוימת כדי להצליח, היום אנשים מתחברים לאותנטיות, למשהו שונה, למשהו שבאמת מרגיש אמיתי.

הפודקאסט של פאטל הוא תזכורת טובה לחזון המקורי של אנשי תרבות הנגד שהיו חלוצי האינטרנט. חזון שמדבר לא רק על טכנולוגיה, אלא על דמוקרטיה. פודקאסטים מאפשרים דיונים שנמנעים מהמגבלות המסחריות ומהלחצים הפוליטיים של ערוצי המדיה המסורתיים. הם מרחבים שבהם רעיונות יכולים להישמע לא בגלל שהם פופולריים, אלא בגלל שהם מעניינים, מאתגרים או חדשים. ובסופו של יום, בערוצי המדיה החדשים האלה נמצאת גם תשומת הלב. (לא סתם הבחירות האחרונות בארצות הברית כונו בחירות הפודקאסטים).

הסיפור הזה של בראנוון הוא לא רק סיפור של יוצר עצמאי שהצליח בזכות אינטליגנציה, מסירות והפלטפורמות הדיגיטליות הנכונות. הוא משמש מראה לעולם שמשנה את החוקים שלו בזמן אמת. הוא מייצג דור חדש של יוצרים שמבינים שהאינטרנט אינו רק כלי הפצה, אלא מערכת שלמה שמאפשרת חיים אלטרנטיביים.

די מדהים לחשוב שקווין קלי פרסם את מאמרו המפורסם 1,000 מעריצים אמיתיים ב־2008 כשפייסבוק ויוטיוב עוד היום בחיתולים. באותו מאמר מכונן הוא טען ש״אמן המחויב למטרה יוכל ליצור קהילה של 1,000 מעריצים אמיתיים ועל ידי התמיכה הישירה שלהם תוך שימוש בטכנולוגיה, יוכל לפרנס את עצמו בכבוד״.

הרבה מים ודולרים זרמו בצינורות האינטרנט מאז. ועדיין אנחנו רק בהתחלה. הכלכלה הזאת ממשיכה להתפתח ולהשתנות. פלטפורמות חדשות נפתחות, דרכים חדשות למונטיזציה צצות, והקהלים עצמם מתפתחים והופכים להיות יותר מודעים ומשמעותיים בתהליך.

הפודקאסט הזה, שהפך לאירוע קטן ומעורר השראה, הוא תזכורת לכל מה שיפה באינטרנט. אני לא מכיר עוד מקום אחד שבו לדבר כזה לקרות. וזה אולי הדבר הכי יפה בכל הסיפור הזה: אף אחד לא צריך לבחור בנו. אנחנו בוחרים בעצמנו. אנחנו קובעים את הכללים. אנחנו יוצרים את העולם שבו אנחנו רוצים לחיות.

ומה עלה בגורלו של בראנוון שאלת?