״מישהי חכמה״ אמרה פעם לתמה קרודו ש״גן עדן זה תדר״

יובל: הי תמה, צהרים טובים, שנה טובה. נדמה שהאיחול הנפוץ של הימים האחרונים הוא שהלוואי שלכולנו תהיה שנה טובה יותר מזו שהסתיימה. איך את בתקופה המורכבת הזאת?

תמה: סנה חילווה. מה נשמע? אני בסדר גמור יחסית

יובל: מה זה אומר סנה חילווה?

תמה: שנה טובה

יובל: הבנתי. אז שנה טובה, ובואי נדבר על התערוכה שאצרת בבית הנסן, מסקנות מגן עדן. יש לי הרבה מה לשאול על המסקנות, אבל אולי נתחיל מהנחת היסוד של השם שיש בכלל גן עדן. האמנם?

תמה: יש גן עדן בסיפור הבריאה, אני לא מאמינה בו באופן כללי, אבל פעם מישהי חכמה אמרה לי שגן עדן זה תדר. הוא ללא ספק עוטף אותנו משני קצוות החיים (את הדתיים שביננו), בהיווצרות העולם וההבטחה לעולם הבא, אז היה נראה לי שזה נושא שווה לעסוק בו. הקריאה סתם ככה בסיפור הבריאה טלטלה אותי

יובל: וואלה? טלטלה אותך מהפעם הראשונה כשהיינו ילדים? מתי זה קרה ומה היה בזה מטלטל?

תמה: אז זהו, שכשהיינו ילדים לימדו אותנו את הסיפור שההגמוניה/ מוסדות הדת/הגברים בחרו ללמד אותנו. אבל אם אתה פותח את בראשית א׳ מתגלה לפנייך סיפור אחר. סיפור הבריאה הראשון, שם נבראו האישה והגבר במקביל: ״זכר ונקבה ברא אותם..״, ומיד אחרי הבריאה הזו ברך אותם אלוהים בברכת ה״פרו ורבו״. אז זו הייתה התחלה די יפה, לכו תהנו לכם בגן עדן, תעשו סקס. 

בבראשית ב׳ מגיע סיפור הבריאה השני שכולנו מכירים שהיא נוצרת לו מתוך הצלע

יובל: עכשיו הבנתי יותר. ואיך מזה מגיעה המחשבה לעשות תערוכה על גן עדן? או ליתר דיוק, על מסקנות מגן עדן?

תמה: כל הזמן דמיינתי את כל הדתות המונוטאיסטיות האלו, כמה הן הולכות שבי אחרי סיפור מיתולוגי. האישה הראשונה הזו שנעלמה מהסיפור, מה היא רצתה? להיות מקבילה לגבר (מדרשים מאוחרים טוענים שהיא רצתה להיות מעליו בזמן שעשו אהבה). מי זו?

העונשים האלו מהדהדים עד היום, וסיקרן אותי להראות מה התוצאות של הסיפור הזה. כי גם אם אין גן עדן, יש לו חתיכת תוצאות על החיים שלנו

לילית זה שמה התרבותי. וזה שיגע אותי, היא הרי מתבטאת בכל אחת מאתנו, ותמיד לאורך ההיסטוריה עוצרים אותנו בדיוק בזמן שמתחיל להיות שמח. גם את חווה עצרו, היא הגיעה אחרונה לסיפור הבריאה, המשפט הראשון שלה בתנ״ך – מפרי עץ הגן נאכל.

שנייה אחרי הסקרנות הטבעית הזו, היא כבר נענשת. וגם אדם. העונשים האלו מהדהדים עד היום, וסיקרן אותי להראות מה התוצאות של הסיפור הזה. כי גם אם אין גן עדן, יש לו חתיכת תוצאות על החיים שלנו

יובל: ואיך מזה את מגיעה לתערוכה? מאיפה את מתחילה?

תמה: עשיתי מיפוי של שני הנושאים שהכי בוערים מבחינתי בסיפור: מגדר וחקלאות; שזה בעצם נושאים המתממשים בעונשים של אדם וחווה. היא – בצער תלדי בנים, אל אישך תשוקתך. הוא – בזעת אפך תאכל לחם (קראתי את זה כסמן פואטי לתחילתה של מהפכת החקלאות). כי הרי בהתחלה גן עדן היה מרחב שופע כל צמח, היה להם הכל. אבל העונש הוא להתחיל לשבת במקום קבע, לגדל חיטה.

הבנתי שאני רוצה לייצר מרחב של גן עדן, שייראה מרהיב, זוהר, כמו הטבע. החלטתי לתת את השרביט לאמן אחד ושתי אמניות (כמו בסיפור), אבל אז התחילה המלחמה והאמן הוא בלגי, אז זה בוטל.

תוך כדי הבנתי שכדי שיהיה מרחב של צמחים וחיות אז כדאי שאדבר עם הגופים הרלוונטיים – כך הגעתי לאוספי הטבע הלאומיים ומכון וולקני. תוך כדי, ממש, מתוך החיים והחיפוש, מצאתי בעיקר אמניות, מהממות, שכל אחת מהן התחברה לעוד ועוד מסקנות שלי על השפעתו של סיפור הבריאה

יובל: אז מי בסוף מציג.ה בתערוכה ומה את יכולה לספר על העבודות?

תמה: וואו. יש הרבה. אגיד לפי סדר סיפור הבריאה שמיתרגם גם במבנה התערוכה.

אלה שיפין מתחילה בציורי שמן קלאסיים אירופאים צבעוניים וקטנים, היא מספרת את סיפור הבריאה לפני החטא, היא כמו אמנית עם יד של פעם, זה יפהיפה! לידה יעלה גצוב קליינר שעשתה קולאז׳ ענק וקסום של צמחיית הסהר הפורה, סייט ספסיפיק על קירות הגלריה. משקיפה עליהן, לילית מצויה, פוחלצית ממוזיאון בית גורדון. 

אחרי זה במרחב החטאים, נעה ארד יאירי, שעשתה איתי דרך ארוכה, היא הייתה האמנית הראשונה בתערוכה. היא עשתה לכבוד התערוכה את העבודה אם החיטה – פסל גבס של אישה (תבואו לראות היא כל כך יפה) ולידה אדנית גבס שהיא יצרה, שבתוכה גידלתי חיטה. זה זן שפיתחו מכון וולקני, הוא מתבסס על אם החיטה אבל טיפחו בו תכונות שמתאימות לחורף הישראלי שהולך ומתחמם. 

לידה אנדי ארנוביץ׳ שמציגה קופסאות אור, חתרניות ויפהפיות, ולידן העבודה ״מאורסת לארץ״ – שמלת כלה ששזורות בה למטה אבנים ירושלמיות. צמוד אליה, נמצא צילום גבר מופשט קצת, שרק רוצים להתעמק בו עוד, של הצלם דניאל צאל. ובחלל האחרון שרה בנינגה שמציגה את הדרמה, המאבק הפוליטי־פסיכולוגי־מיני של האנושות.

שם גם נמצאת אביגיל ריץ׳ שעשתה שלוש שרשראות מעצמות חיות משק שהשאילו לנו באוספי הטבע בגבעת גם. חלום שלי שישאילו את זה לאיזה תצוגת אופנה, זה יפה כל כך! שם גם נמצאות מקלעות החיטה של יונית קריסטל, ששחזרה אמנות מסורתית שהייתה נהוגה בכל העולם והשתמרה כאן בארץ על ידי פלאחיות פלסטיניות. כולן גם פמיניסטיות אחת אחת, היית מקימה איתן מדינה מחדש.

לבסוף! אלדד מנוחין, שתיעד את גיא בן הינום בירושלים, עבודה בשם ג׳הנום, שהוא צילם על פילם ישן, במצלמה בת 100 שנה. אריק פוטרמן עשה לזה עיבוד בוידאו. 

קיצר זה מין חדר פלאות כזה

יובל: נשמע ונראה לגמרי. עדיין לא ביקרתי בתערוכה אבל מהתמונות המאוד מפתות נראה שיש בתוצאה משהו מאוד חלומי, סוריאליסטי. אני צודק?

תמה: כן. זה היה מסע, שהתלוו אליו יוצרים מופלאים וחכמים. המעצב הגרפי רותם כהן סואיה, המעצבת נעה ריץ׳ והנגר שאול וייס, ידיי הזהב שבנה לי את כל התערוכה המורכבת הזו

יובל: אז אך מתבקש לשאול מה המסקנות מגן עדן? ומהתערוכה?

תמה: טוב דבר ראשון, ברור שזה שם קצת חוצפני. אבל בכל זאת, מסקנותי הן שגברים הורסים לנו את העולם הטוב שקיבלנו. חחח. שלקחנו את העונשים שלנו מאלוהים מאוד ברצינות, ברצינות יתר.

האלימות והשליטה בנשים היום היא בלתי נסבלת. יש כאלו שכבר אחרי זה, ויודעות קרוא וכתוב ומצליחות למשמע את פראי האדם שחיים לצדנו, אבל עדיין יש מלא אלימות מגדרית (תחשוב שנשים למדו לקרוא באופן מסודר רק לפני 150 שנה, ואנחנו חברה אוריינית כבר מעל 1,000 שנה. זה הכל החטא הזה שנתן להם לגיטימציה לשלוט בנו). 

ועניין החקלאות: זה דבר טוב חקלאות, אבל זה גם אינטנסיבי מידי היום. זה יותר מידי פוגע באדמה ונותן לנו תחושה שאנחנו יכולים להתרבות עוד ועוד כאילו אין מחר, כי תמיד יהיה מה לאכול ואיפה לגור. אבל זה לא ככה. 

יש גבול כמה אפשר לנצל את האדמה הזו. 96 אחוז מהיונקים בעולם זה אנחנו והחיות שאנחנו אוכלים! עשינו הרס, ואי אפשר שלא לחשוב על זה בעינים של פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמיים… 

בגדול הרבה מהתערוכה הזו נולדה מכעס על הדת

יובל: ואת חושבת/מקווה שזה עובר מהתערוכה?

תמה: כן. לאורך התערוכה יש ציטוטים קטנים, החל מהמשורר דנטה, דרך הסופרת קלריס ליספקטור ועד החוקרת פרופ׳ רחל אליאור חוקרת המקרא, שנותנים את הפרספקטיבה הזו כלפי סיפור הבריאה. הם מהווים את הקריאה הביקורתית שעשיתי בסיפור, ונותנים למבקרים פירורים בצד הדרך. זו תערוכה מורכבת, זו הייתה המטרה, שישהו בה, שהיא תהיה כמו מסע תודעתי

---

מסקנות מגן עדן
אוצרות: תמה קרודו
בהשתתפות: אביגיל ריץ׳, אלה שיפין, אלדד מנוחין, אנדי ארנוביץ, דניאל צאל, יונית קריסטל, יעלה גצוב קליינר, נעה ארד יאירי, שרה בנינגה
בית הנסן, רחוב גדליהו אלון 14, ירושלים
נעילה: 22.3