לי-אור אברבך: ״הציבור רוצה איכות ועומק, למרות שכביכול זה עידן הטיקטוק השטחי״

יובל: הי לי-אור, צהרים טובים ומה שלומך בתוך כל הכאוס והדרמה שמסביב?

לי-אור: אהלן יובל, שלומי בסדר גמור, תודה רבה. איך אתה?

יובל: מתרכז ביצירה, זה מה שמחזיק אותי שפוי בשנה האחרונה. אני מניח שגם אצלך, גם ככה זו תקופה לא סבירה, ועם כל מה שקורה סביב התאגיד, אני רק יכול לנחש איזו שנה עברה עליך

לי-אור: כן, זה כבר למעלה משנה שהחיים של כולנו קיבלו פרספקטיבה אחרת לחלוטין. גם ברמה האישית, הלאומית, וכמובן ברמה המקצועית – הבנו שאנחנו צריכים ליצור תוכן, באופן שלא נעשה עד כה; שהצורך של הקהל שלנו משתנה, בדיוק כמו שאנחנו אחרים.

תחנות הרדיו של חטיבת הרדיו, הן התחנות ״התרבותיות״. עיקר עיסוקנו הוא לא חדשות, אלא תחנות מוזיקה, תרבות, מורשת, הסכתים. מיד אחרי ה־7.10 התאמנו את התוכן ואת הגישה שלנו אליו, זאת בעוד גם אנחנו עובדי הרדיו, מתמודדים עם המציאות, כל אחד בדרכו

יובל: בוא רגע לפני שנמשיך נפתח טאב ונעשה סדר. אתה סמנכ״ל הרדיו של כאן, תאגיד השידור הישראלי – מה זה אומר? על איזה תחנות מדובר

לי-אור: תחנות המוזיקה – כאן גימל, כאן 88, כאן קול המוזיקה; כאן תרבות, כאן מורשת וכאן הסכתים – מערך הפודקאסטים שלנו

יובל: חתיכת מערך הסכתים יש לכם. לנו יש פודקאסט אחד, תיק עבודות, שאמנם ציין 4 שנים עם 200 פרקים לאחרונה, אז יש לנו לאן לשאוף… כמה פודקאסטים יש לכם היום?

לי-אור: בהחלט, מכיר את תיק עבודות המרתק. בפורטפוליו שלנו (הבנת מה עשיתי פה?) יש כבר כמה עשרות של כותרים שעלו בתשע השנים האחרונות. התחלנו לייצר פודקאסטים כשהתעשייה הייתה מאוד בתולית בארץ, לפני שהתאגיד עלה רשמית לשידור. אלפי שעות הסכתים, ומיליוני מאזינים בחודש

יובל: אהבתי

אז יש לי שאלה שלא אתה הכתובת אליה, כמו הרבה דברים שקורים בארץ לאחרונה, ובכל זאת. למה הממשלה רוצה לסגור אתכם? מה מפריע להם?

לי-אור: כפי שאמרת, באמת שצריך לשאול אותם. אבל הפרשנות שלי, היא שיש פה את חוסר היכולת המסורתי של פוליטיקאים להשלים עם גוף ציבורי, חופשי, מגוון שלא נתון לשליטתם, ולא כפוף להם; גוף תקשורת שנמצא פה עבור הציבור הישראלי, ולא משרת אינטרס פוליטי או אינטרס של בעלי הון שמתקרבים לפוליטיקאים לצרכיהם. התאגיד נתון למתקפות ולניסיון שליטה עליו עוד בטרם לידתו, ואני חושש שככל שנהיה דבקים יותר במשימתנו הציבורית, זה ישוב וילווה אותנו

יובל: אז בוא נדבר על השליחות הציבורית הזאת ואיך היא באה לידי ביטוי אצלך. אתה יכול לתת כמה דוגמאות לפרויקטים שיכולים לקרות רק במודל הזה של שידור ציבורי?

הפרשנות שלי, היא שיש פה את חוסר היכולת המסורתי של פוליטיקאים להשלים עם גוף ציבורי, חופשי, מגוון שלא נתון לשליטתם, ולא כפוף להם; גוף תקשורת שנמצא פה עבור הציבור הישראלי, ולא משרת אינטרס פוליטי או אינטרס של בעלי הון שמתקרבים לפוליטיקאים לצרכיהם

לי-אור: אני לא חושב שאף אחת מהתחנות שלנו, עם התפיסה הציבורית שלהן והחופש שבהן, הייתה יכולה להתקיים בספרה המסחרית. תחנות כמו כאן תרבות, שעוסקת בצורה מעמיקה, מאתגרת, ומגוונת בעולם התרבות הישראלי, ולא רק בהבט של פנאי; כאן מורשת, שהיא חפה משיוך מפלגתי צר ומייצגת ספקטרום דתי רחב; כאן 88, שהיא כל כולה מוזיקה טובה, מחכימה ואיכותית; כאן קול המוזיקה, התחנה הקלאסית היחידה בישראל; וכמובן כאן גימל, שיש לה מחויבות לא מתפשרת למוזיקה וליצירה הישראלית.

ההסכתים שלנו שהם מושקעים ומעמיקים, ויש להם שפה משלהם – החל מהסכת תחקירי מטלטל ״נחל עוז – המוצב שהופקר״ שהובילו קרן נויבך וצליל אברהם, תסכית דרמטי ״ששה באוקטובר״ שיצא השנה, ועד ההסכת ״שיר אחד״ שכל פרק שלו הוא בעל ערך ארכיוני ותרבותי אדיר

יובל: אז איך אתה מודד הצלחה? כי לא הכל יכול או צריך להימדד רק על מספרים

לי-אור: אכן לא הכל מספרים, ועם זאת המספרים מוכיחים שיש לציבור אמון הולך וגובר ברדיו ובהסכתים (טפו, טפו). יש לנו שיח בלתי פוסק עם הקהל שלנו, והמשימה שלנו היא בכל עת להרגיש אותו ולהבין מה הצורך הציבורי. כשיש אימפקט ו״אנרגיה״ של תנועה סביב תוכן מסוים, אנחנו מבינים שאנחנו עושים נכון.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, לא כל מה שיש לו ערך ציבורי הוא בהכרח שכוח אל ועזוב. כמי שעוסק בתרבות, אתה ודאי מבין זאת. ההצלחה של כאן עולה מכל סקר שמדבר על אמון הציבור שמראה שסומכים עלינו, שמוצאים בנו נחת, מרגוע ומקלט. הציבור רואה את הערך התרבותי הגדול בכל העשייה בתאגיד – ובסוף תחנות הרדיו שלנו וההסכתים שלנו מגיעים למיליוני אוזניים בשבוע.

הציבור רוצה איכות ועומק, למרות שזה כביכול עידן הטיקטוק השטחי

יובל: טוב אתה הכי מתפרץ פה לדלת פתוחה, אבל אני רוצה בכל זאת להקשות: תן דוגמאות לאימפקט, לאנרגיה, למה שכביכול נישתי אבל יש לו ערך

לי-אור: יש לנו המון דוגמאות מצוינות לזה. כאן קול המוזיקה היא דוגמה נהדרת לכך. זו תחנה ותיקה שמשדרת מוזיקה קלאסית ועברה שינוי בתפיסת השידור שלה, באופן שהסעיר את מאזיניה. ערכנו מפגשים עם מאזיני התחנה, הצגנו להם את שינוי הקו, ומאז אנחנו רואים עלייה הולכת וגדלה בהאזנה לתחנה.

אני מאמין שרבים מהמאזינים לה, לא מבינים בהכרח במוזיקה קלאסית, אבל רוצים את המרחב המוגן והנקי שהתחנה הזאת מציעה. צריך לתת קרדיט לעומר פרנקל, העורך הבכיר של התחנה בעניין הזה.

בכאן תרבות תוכנית יומית כמו של גואל פינטו מובילה מאבקים תרבותיים, כמעט לבדה – כמו לדוגמה העיסוק בכיסוח תקציב התרבות בחולון, או צנזורה של יצירות אמנות בחיפה באחרונה, חשיפה של התחנה. 

ראה כמה שיח מייצר דורי בן זאב בבוקר של 88, כמה מגיש הבוקר בתחנה האהובה הזאת, מעורר דיון ועניין. זאת התנועה שאני מדבר עליה

במלחמה אנשים הרגישו שהם יכולים לשים עלינו ראש, לסמוך עלינו. לתרבות ולתקשורת, דווקא כזאת שאינה חדשות, יש יכולת לומר לאדם ״הכל בסדר, החיים ממשיכים״, לתת לו פרספקטיבה על חייו

יובל: ואיפה אתה בתוך כל זה? איך אתה רואה את התפקיד שלך בתוך כל הדבר הזה? כמי שיש לו רקורד בעולם התקשורת? אתה אופטימי?

וכן, אני יודע שיש פה כמה שאלות…

לי-אור: אני מאוד אופטימי. כי אני רואה את הערך האדיר שהציבור הישראלי רואה בעשייה של התאגיד. ראיתי איך במלחמה אנשים הרגישו שהם יכולים לשים עלינו ראש, לסמוך עלינו. לתרבות ולתקשורת, דווקא כזאת שאינה חדשות, יש יכולת לומר לאדם ״הכל בסדר, החיים ממשיכים״, לתת לו פרספקטיבה על חייו.

זה התפקיד של השדרנים, העורכים וכל אנשי הצוות המצוינים בתחנות הרדיו שלנו – לתת לכל מי שמרגיש שהאדמה רועדת תחת רגליו, את האפשרות לפתוח את הרדיו, להתחבר להסכת, ולהבין שהוא לא לבד, ולראות את עצמו דרכנו. אפשר להבין את זה ולו רק מפתיחת מיקרופון בודדת של מגישה בכאן גימל אחרי שיש עוד ״הותר לפרסום״.

על אף האופטימיות, אני לא רגוע. אני רואה את המוטיבציות שיש לפגוע בעשייה הזאת, לשבור את הכלי השביר ויקר הערך הזה שאנחנו שומרים עליו מכל משמר, ואסור לנוח על זרי הדפנה, אלא להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים בצורה הטובה ביותר, כמו שגולן יוכפז, המנכ״ל של התאגיד, מזכיר כל הזמן

יובל: אמן. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

לי-אור: כן, יש לי צוות מנהלים נהדר בתחנות הרדיו – תומר מיכלזון שמנהל את כאן תרבות וכאן הסכתים, יהונתן שורק שמנהל את כאן מורשת וברק איצקוביץ שמנהל את תחנות המוזיקה. ברק נכנס לאחרונה לנעליו של איש יקר, עפרי גופר ז״ל, שניהל את התחנות עד שהלך לעולמו לפני מספר חודשים. הפרידה ממנו הייתה קשה ומטלטלת.

מגיע להם ולעשרות עובדי תחנות של רדיו כאן כל הקרדיט