עדי קשת // ללמוד מחדש

אני עדי קשת, בת 28 מתל אביב, במקור ממושב ניר צבי, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. במהלך הלימודים יצרתי ועיצבתי עבודות רבות, שהתנקזו לנקודת השיא של פרויקט הגמר. הספר ״ללמוד מחדש״ שכתבתי ואיירתי הוא הצצה מרגשת ואמיתית לחייהם של פצועים שעולמם התהפך ברגע ולמרות האתגרים – הם מצאו את אהבתם.

השנה האחרונה בלימודים הייתה מאתגרת במיוחד. המלחמה שפרצה טרפה את כל הקלפים, והסמסטר החל בערפל של חוסר ודאות. יותר מכל היה קשה חוסר הוודאות לגבי מה שקרה עם חברתי לשכבה ענבר היימן, שיצאה לחגוג במסיבת נובה, נחטפה לעזה ונרצחה שם. אנחנו עדיין מייחלים לשובה לקבורה ראויה בישראל ולשובם של כל שאר החטופים. עם השכול והמלחמה ברקע, נאלצנו להתחיל ללמוד, ולנסות למצוא את הכוח להתחיל את השנה האחרונה בלימודים.

כשניגשתי לפרויקט הגמר, ידעתי שאני רוצה לעסוק באיור, אבל התעקשתי לבחור נושא. באותה תקופה הייתי אחרי פרידה ורציתי לעסוק בנושא שקשור באהבה. זרקתי המון רעיונות לאוויר, אבל אף אחד מהם לא הרגיש מדויק.

גיל לי אלון קוריאל, המרצה (המושלמת!) שליוותה אותי בפרויקט, חזרה והציעה לי להישאר עם הנושא של ספר ילדים שאיירתי בסמסטר הראשון – ״אבא מתגלגל״, שמספר את הסיפור האישי שלי על החוויה של לגדול עם אבא על כיסא גלגלים. פתאום הבנתי שהנושא נמצא כל כך קרוב אליי: הסיפור של ההורים שלי, שמשלב את שני הנושאים יחד.

כילדה שגדלה עם אבא על כיסא גלגלים, זו הייתה המציאות שלי. רק כשהתבגרתי התחלתי להבין את המורכבות, את המלחמה היומיומית שעבר עד שהגיע לקבלה עצמית, עד שמצא את מקומו בעולם מחדש

כשאבא שלי היה בצבא, הוא עבר תאונה שהפכה אותו למשותק ומרותק לכיסא גלגלים. הוא הכיר את אמא שלי כמה שנים לאחר מכן, ועניין אותי מה הביא אותם לבחור זה בזו. כילדה שגדלה עם אבא על כיסא גלגלים, זו הייתה המציאות שלי. לא ראיתי בו משהו ״אחר״ או יוצא דופן. רק כשהתבגרתי התחלתי להבין את המורכבות, את המלחמה היומיומית שעבר עד שהגיע לקבלה עצמית, עד שמצא את מקומו בעולם מחדש.

במהלך המלחמה הנוכחית נפצעו אנשים רבים שעולמם התהפך, ורבים מהם הצטרפו למעגל הנפגעים. פתאום אלה לא היו רק סיפורים רחוקים, אלא אנשים צעירים, בני גילי, שחוו פציעות קשות ששינו את חייהם ברגע. חשבתי על ההורים שלי – ועל האהבה שלהם. הבנתי שאני רוצה לספר את הסיפור הזה.

כשהתחלתי לעבוד על הפרויקט, תהיתי אלו אנשים אני רוצה לראיין. האם להתמקד רק בהורים שלי, או גם בזוגות נוספים? התחלתי עם ההורים שלי. הסיפור שלהם ריגש אותי מאוד, ורציתי להביא עוד סיפורים כאלה. הסתקרנתי לשמוע איך נולדו אהבות נוספות, איך זוגות אחרים הכירו, ואיך הם בנו זוגיות חזקה למרות האתגרים.

יצרתי קשר עם זוגות נוספים, ולשמחתי הם הסכימו לחלוק איתי את סיפורם בלב פתוח. ראיינתי כל אחד מבני הזוג בנפרד, ולראשונה זכיתי לשמוע את הפרטים הקטנים, את הפרפרים של ההתחלה, את החששות ואת הרגעים שהפכו אותם לזוג.

לאחר הראיונות תמללתי את הסיפורים והצלבתי ביניהם כדי ליצור תמונה שלמה. אחרי כל ראיון נשארתי נפעמת ומרוגשת, לשמוע אנשים מספרים בכנות על האהבה שלהם, על הכאב והאתגרים שהם עברו. עבורי זו הייתה חוויה עוצמתית ומרגשת.

תוך כדי הראיונות, התחלתי לבנות שפה גרפית לאיורים ולספר עצמו. חיפשתי דרך ויזואלית שמתאימה לסיפורים ולרגשות שהם מעוררים. היה לי ברור שאני רוצה לעבוד עם איור ידני, והתחלתי עם ריבועים שחורים בלורד ועט לבן. משהו בטכניקה הזו אפשר לי להוציא דברים חדשים ועמוקים יותר. לצד האיורים, שילבתי משפטים שתפסו אותי במיוחד – כאלה שנתנו לי בוקס בבטן או חיוך של תקווה.

הפרויקט הזה הפך למסע אישי ומרגש, הרבה מעבר למה שציפיתי. גיליתי סיפורי אהבה יוצאי דופן, שנתנו לי להאמין שוב באהבה ובזוגיות. חיברתי בין אמנות, עיצוב ורגש בצורה הכי עמוקה שאפשר. בסופו של דבר, זה היה הרבה יותר מפרויקט גמר – זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם הכאב שכולנו חווים, במיוחד בתקופה זו, ולמצוא בו גם קצת תקווה ונחמה.

בימים האלה הספר מושק במסגרת קמפיין מימון המונים ואני מקווה ש״ללמוד מחדש״ יגיע לכמה שיותר אנשים כדי שישפוך אור ותקווה לכל מי שהנושא קרוב לליבו.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו