איילה פרנקל: בחרתי להתעקש יותר מתמיד לעסוק במצב הפוליטי והחברתי

יובל: הי איילה, מה שלומך בתוך כל הכאוס של התקופה הזו שאנחנו נמצאים בה?

איילה: הי יובל, תקופה מטלטלת שמלווה בתחושות קשות וקריסה של הרבה מהמוכר… ובתוכה העשייה האמנותית היא עבורי מרחב לחפש בו יציבות, התבוננות על המציאות, והשפעה חזרה על המציאות שלנו

יובל: באיזה אופן השפעה חזרה על המציאות שלנו?

איילה: למשל, לתת במה ולקדם קולות שלא נשמעים מספיק, לייצר מרחבים של מורכבות ושל ריבוי קולות, ליצור מרחב שיש בו איכשהו גם וגם. המחול מבחינתי הוא פעולה אמנותית ובאותה נשימה גם פעולה חברתית ופוליטית.

המרחב האמנותי הוא מקום לעבד בו את המציאות, להתחזק, לאזור כוחות לצאת חזרה החוצה למרחב הציבורי, לתת מקום לספקות, למה שבשוליים לעיתים ולהיות בהקשבה

יובל: הכי מסכים. ואמרת מורכבות, שזו אולי המילה שהכי אין לה מקום בשנה וחצי האחרונות. לא שקודם העולם ידע להכיל יותר מדי מורכבות, אבל עכשיו בכלל זה כמעט ולא קיים

איילה: המצב בהחלט טעון וקשה מנשוא. ואיכשהו דווקא עכשיו, בבחירות האוצרותיות לפסטיבל כלים, בחרתי להתעקש יותר מתמיד לעסוק במצב הפוליטי, ובמצב החברתי. לדוגמה, אנחנו מציגות בפסטיבל יצירת מחול דוקומנטרית של אליק ניב שמבוססת על עדויות שאסף מנשים שהיו בשבעה באוקטובר בעוטף, ומתוך תהליך יצירה שאליק עשה איתן הוא יצר מופע שמאפשר להתבונן במציאות הזו שהן חוו, ממקום אחר, ממקום אמנותי־גופני־תודעתי שיש בו אמפתיה ואפשרות להכרה ועיבוד מסוים של מה שהתרחש.

ותחת המטרייה של אותו פסטיבל, נקיים אירוע שיח והקרנה של יצירות שנוצרו מתוך שיתוף פעולה בין האמנית טלשלום ס״ק לבין אמנים מעזה. זה פרויקט מחתרתי ויוצא דופן שפועל משנת 2019, וגם נקיים שיחת זום משותפת עם האמנים שנמצאים כרגע באירופה. הפרויקט נקרא ״סיכוי להפגש״

יובל: ויש גם את פרויקט ארבעים האמהות, שמעניין אותי איזה ביטוי יהיה לו על הבמה

בתוך המרחב של פסטיבל כלים, השאלה שאנחנו עוסקות בה היא מה המשמעות של הכנסת הפעולה האקטיביסטית לתוך עולם אמנות, לתוך המרחב הבימתי־כוריאוגרפי, שיש בו ערכים של האטה, הקשבה והתקרבות

איילה: נכון, זה עוד פרויקט שמאוד נובע מתוך המציאות וגם שואף להשפיע עליה חזרה. פרויקט ״ארבעים האמהות״ הוא יוזמה של האמנית והאקטיביסטית דניאל גליה קינד. מדובר בנאומים של 40 נשים מעוררות השראה, מנהיגות של שינוי, שמבקשות וקוראות לנסח חוזה חדש עם המדינה. הפרויקט קורה במרחב הציבורי־הפוליטי בחודשיים האחרונים.

בתוך המרחב של פסטיבל כלים, השאלה שאנחנו עוסקות בה היא מה המשמעות של הכנסת הפעולה האקטיביסטית לתוך עולם אמנות, לתוך המרחב הבימתי־כוריאוגרפי. הבחירה היא לשים את הגוף של אותן נשים־נואמות שאינן רקדניות, בתוך מרחב כזה, שיש בו זום־אין על הגוף, ועל מפגש בלתי אמצעי בין גופים.

זה מרחב שיש בו ערכים של האטה, הקשבה והתקרבות. אנחנו סקרניות לראות מה יניב המפגש הזה בין העולמות, וכיצד הכניסה לתוך עולם האמנות תזין את המשך הפרויקט ותשפיע על ההתפתחות שלו חזרה למרחבים הציבוריים

יובל: אז יש לי שאלה שקשורה ליצירה ולאמנות שמגיבה למצב, ואני יודע שאין פה איזו תשובת קסם או קריטריונים נורא ברורים, אבל איך מצליחות לא ליפול לבור של אמנות מטעם, דידקטית, פשטנית. כי אני מניח שגם את ראית לא מעט אמנות בשלל מדיומים ותחומים שמגיבים למצב פוסט 7.10 ולפעמים כל מה שבא לי זה לראות פשוט אמנות טובה ודווקא לא לחשוב על מה שקורה פה 🤔

איילה: זו שאלה מעולה! קודם כל אני אישית יכולה להעיד על עצמי שיש בי צורך לברוח למחוזות אסקפיסטים סטייל נטפליקס, וזה נראה לי לגיטימי בתוך המציאות הנוכחית הבלתי נסבלת לחפש מקומות של ניתוק ובריחה. יחד עם זאת, כשהלכתי בתקופה הזו לראות מופעים, שהם במובן מסוים טובים לכשעצמם אך לא נוגעים במציאות הנוכחית, זה היה לי מאוד קשה ומנותק.

אני לגמרי מסכימה איתך ויודעת שלפני הכל אנחנו מאמינות באמנות טובה, ושהמרחב האמנותי הוא מרחב שנדרש בו אינסוף דיוק, ידע, הכרות ורגישות. אני מאמינה שזה מרחב שיש בו המון יופי, ויצירה של דימויים שמתרחקים מהמציאות הפשטנית.

המציאות as is היא בלתי נסבלת; אז כשאנחנו מכניסות לתוכה ערכים של רוך, אסתטיקה, דימיון ומחשבה, אנחנו מוצאות בזה נחמה והתחזקות. מבחינתי זו יצירה ותרגול של מציאות אלטרנטיבית, אך לא מנותקת. וזה נראה לי הכרח בימים אלו.

המציאות as is היא בלתי נסבלת; אז כשאנחנו מכניסות לתוכה ערכים של רוך, אסתטיקה, דימיון ומחשבה, אנחנו מוצאות בזה נחמה והתחזקות. מבחינתי זו יצירה ותרגול של מציאות אלטרנטיבית, אך לא מנותקת. וזה נראה לי הכרח בימים אלו

למשל, היצירה של מיכל פרידלנדר גרובר היא דוגמה נהדרת לכך. נקודת המוצא ליצירה שלה היתה שהיא לא יכולה להכיל את המציאות כפי שהיא ולכן היא תייצר מציאות אחרת. והיא אכן יצרה – עולם קטן, מיניאטורי, שמורכב מאובייקטים זעירים, מפנס ומהקרנה של שקופיות.

זה עולם שיש בו המון יופי, והמון וירטואוזיות. מיכל היא פרופסורית למוזיקולוגיה והיא מחברת במופע בין מוסיקה חיה, שירה חיה וכוריאוגרפיה. היצירה שלה לכשעצמה יכולה להיקרא בדרכים רבות, אבל היא צמחה כתגובה אמנותית שלה למצב

יובל: סיקרנת! מה עוד יהיה בפסטיבל? אני מבין שזה לא רק מופעים (ואולי תגידי כמה מילים על כלים, לא בטוח שכולם מכירים)

 

איילה: פסטיבל כלים הוא הפסטיבל השנתי של מרכז כלים לכוריאוגרפיה. הוא מהווה מעין צומת של כל הפעילות השנתית, שכוללת תכניות לימוד בתחומי הכוריאוגרפיה, תכניות שהות לאמנים.ות וגם פרויקטים אמנותיים בשיתוף א.נשים עם מגוון יכולות (לדוגמה, אנשים.ות בגיל השלישי, א.נשים עם מוגבלות). 

בפסטיבל עצמו יש לצד הבכורות גם אירועי שיח עם אורחים מחו״ל, סדנאות, הקרנה של יצירות וידאו, מופע השתתפותי שבו הקהל קורא יחד ״מחזה מחול״ מאת עודד קוממי, מופעי מחול בשיתוף א.נשים עם מגבלה ועוד. אנחנו גם מקיימות מסורת של אירועי היפ־הופ מהממים בפסטיבל מדי שנה, זה אירוע ארצי שמחבר וחוצה ז׳אנרים שונים בתוך קהילת המחול.

התפיסה שאנחנו מקדמות היא של ״כוריאוגרפיה מורחבת״, שהיא אמנותית־אינקלוסיבית ושואפת להרחיב את השדה, לעשות פעולה משמעותית שמהדהדת בו זמנית לתוך שדה האמנות והחוצה לעולם

יובל: ואת המנהלת האמנותית של המרכז תכף ארבע שנים, נכון?

איילה: כן, אני בתפקיד המנהלת האמנותית של כלים כבר שנה רביעית. הזמן טס כשנהנות :)…. 

ובתוך זה בניהול של הפסטיבל שנה רביעית, ומדי שנה אני מזמינה לצידי שותפות לדרך. השנה ליווה אותי צוות של חושבים וחושבות מייעץ נפלא – רותי דירקטור, אורי שפיר, מורן בש דנון, נטלי צוקרמן וד״ר עידית סוסליק, שכולןם פועלות בכלים לאורך השנים הללו

יובל: אז אם את מסתכלת על ארבע השנים האלו, מה את יודעת היום על התפקיד שלך שלא ידעת אז? מה השתנה? או אולי נשאר אותו דבר ורק התחזק? מעניין אותי רגע אישזהו מבט עם פרספקטיבה על מחול, על מחול בישראל, ברגע הזה. וכן, אני יודע שזו שאלה מאוד גדולה, אבל אני לא מחפש תשובות גדולות בהכרח

איילה: בשנים האלו למדתי המון על קולגיאליות וצניעות. המחשבות אודות חיבורים בין מחול לבין קהילות שונות, חיבור בין מחול לאקטיביזם ולעשייה חברתית, אלו מחשבות שמלוות אותו מתחילת הדרך שלי כמנהלת אמנותית, כשיזמתי את פרויקט ׳נפגשות׳ ב־2017, פרויקט שמשלב בין מחול, קהילה ופמיניזם.

לצד כל המחשבות האלו, בפועל למדתי בשנים האלו בתפקיד בהובלה האמנותית של מרכז כלים, כמה חשוב לקיים את הערכים ״הגדולים״ האלו גם פנימה: בינינו האמנים.ות, המנהלים.ות האמנותיים.ות, בין המוסדות שפועלים בשדה; לנסות לקיים את הערכים האלו של הקשבה, ריבוי קולות והדדיות, לא רק בפעולה שלנו כלפי חוץ אלא גם פנימה.

אני שואלת את עצמי כיצד נוכל לעבוד יחד טוב יותר כקהילת המחול, קהילת האמנות. כיצד נוכל להכיר במגבלות שלנו, לצד הכרה ברצונות שלנו. להכיר בחשיבות שלנו להפגש ולחזק זו את זו, לצד החשיבות לצאת ולפגוש קהלים חדשים ולהכיר קולות נוספים

יובל: אמן. מה עוד? משהו חשוב להגיד לפני שנפרדות?

איילה: וואלה, קודם כל תודה על העשייה שלכןם שם בפורטפוליו, עשיה מרתקת וחשובה כל כך! וכמובן, מאחלת לכולנו שהמציאות תהיה קלה יותר, ואופטימית יותר. ונתראה בפסטיבל 🙂

---

פסטיבל כלים 2025: צומת
מנהלת אמנותית: איילה פרנקל
מרכז כלים לכוריאוגרפיה – בת ים
17-22.3