ליאנה ברקוביץ׳: ״מאדרלנד״ זה שם נפלא ללונה פארק אינטנסיבי

יובל: הי ליאנה, בוקר טוב. מה שלומך בתוך כל הכאוס מסביב?

ליאנה: עוד לא פתחתי חדשות הבוקר, משתדלת כמה שפחות. תקופה מציפה, עושה מה שאפשר בזה

יובל: כן, מציפה באנדרסטייטמנט. ואנחנו פה לדבר על התערוכה של רות פתיר במוזיאון תל אביב, שגם עליה אפשר להגיד מציפה, ועל כל מה שהתערוכה הזו עברה בשנה וחצי האחרונות, ולהתמקד בחלק שלך בפרויקט האדיר הזה, שבקטלוג התערוכה מוגדר כ״הפקת אפקטים חזותיים וניהול סטודיו״, שזה 5 מילים שמכילות בתוכן עולם שלם

ליאנה: נכון נכון, חד משמעית. בדיעבד אני מבינה ש״מאדרלנד״ זה גם שם נפלא לסוג של לונה פארק אינטנסיבי שהיה בניית הפרויקט הזה שהוא באמת עולם שלם; כזה עם המון הבטים של תוכן, צורה, אנימציה, וידיאו, דוקו, עלילתי, אתר, קטלוג והחיבורים בינהם

יובל: אז רגע לפני שנצלול לתוך מה זה אומר התפקיד הזה, איך נוצר הקשר בינך ובין רות?

ליאנה: הקשר ביני ובין רות נוצר דרך יונתן וסרמן, איש, אגדה ואנימטור מדהים. פגשתי את יונתן דרך סטודיו ״דה הייב״ של עמית גיצלטר, ובהמשך עבדנו יחד עצמאית על כמה פרויקטים שאני חושבת שהבולט בניהם זה ״סוד מוחלט בהחלט״ של אבי ויסבלאי, דוקו על יגאל מוסינזון. יונתן, שעזר לי עם סצנות תלת־ממד, הוא שותף במשך שנים בפרויקטים של רות, לכן כמובן ששמעתי עליה הרבה ממנו וראיתי עבודות קודמות שלה. אני זוכרת כמה אבא שלי בענן ריגש אותי

ליאנה: רות הייתה צריכה עזרה בניהול הפרויקט של הבינאלה, זה פרויקט בסדר גודל אחר. יונתן המליץ לה עלי בגלל הניסיון שאני מביאה בבימוי והפקה של פרויקטי אנימציה והגישה לדוקו אנימציה. היא ומיכי גוב פנו אלי למשרה הזו של ניהול ההפקה של הפרויקט. נפגשנו בהתחלה לזום כזה רשמי ואז בקפה הראשון שלנו היה לנו קליק עם ניצוץ

יובל: ואז את שומעת על הפרויקט ומה את חושבת לעצמך? את ישר מתחברת? מבינה את ההקף והאתגר?

ליאנה: התפקיד הזה באמת אומר הרבה. בהתחלה זה לנהל את הצוות, לבנות רואד־מאפס לכל תהליכי ההפקה השונים שמתקיימים בתוכו, להבין איך לייצר מרחבים לאמנות ספונטנית לעומת איך יוצרים את תהליך העומק של הסרטים השונים – כלומר זמן לטסטים, עריכות, מחשבות על מה מוותרים ובמה מעמיקים – גם ברמת התוכן וגם ברמה הטכנית ושכל האירוע הזה יקרה ב־6-7 חודשים. 

אני מתחברת מאוד מהר כי זה בדיוק המקום שממנו אני באה: אתגרים רעיוניים שצריכים פיצוח ויזואלי חכם, מקורי, חדש, אחר, ותענוג גדול שזה קורה במשבצת הזו שבין דוקו־אמנות־קולנוע, ולא בעולם העלילתי מסורתי או בעולם האנימציה המסורתי או בעולם האמנות המסורתי. בחיבורים האלה אני מאוד מוצאת את עצמי

זה בדיוק המקום שממנו אני באה: אתגרים רעיוניים שצריכים פיצוח ויזואלי חכם, מקורי, חדש, אחר, ותענוג גדול שזה קורה במשבצת הזו שבין דוקו־אמנות־קולנוע, ולא בעולם העלילתי מסורתי או בעולם האנימציה המסורתי או בעולם האמנות המסורתי

יובל: אז מאיפה מתחילים בכלל? מה את יכולה לספר על התהליך?

ליאנה: שאלה יפה. בוא נתחיל מהשורה התחתונה כדי לסבר את האוזן – בפרויקט נוצרו מעל 120 דקות אנימציה (שהן יותר מפיצ׳ר אנימציה!) בכחצי שנה. חוץ מזה יש לנו קטלוג ואת האתר של רות, ואלו היו במסגרת האחריות שלי. בנוסף כמובן יש את ההבט של התערוכה עצמה, שם היו האוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית, אורן שגיב ואנשי הביתן בונציה. אז זה הכי במאקרו

יובל: ובמיקרו?

ליאנה: אני אביא קודם כל את עבודות הווידיאו. כשהגעתי לפרויקט רות עבדה עם נעה (שמחיוף שחף) על מיון וקטלוג כל החומרים שהוקלטו, גם בסאונד וגם במושן קאפצ׳ר, גם בווידיאו, גם מהנוטס שלה באייפון… כמעט כל הבט מדיומלי תיעודי שאתה יכול לחשוב עליו.

מהצד השני עם דניאל שמאותה (ופיטר פילטוב – סטודיו ״3 אחיות״) ויונתן, שהתחילו לבנות עבודות וידיאו ואנימציה. האחת, זו שרואים בכניסה לתערוכה, עם הרופאים ששואלים את רות על הרקע הרפואי שלה ועל תהליך שימור הפוריות; השנייה, שינוי־שדרוג העבודה השנייה שרואים בחלל, שבמקור היא העבודה ״פתח תקווה״ (הצלמיות הממתינות בחדר ההמתנה עם מסכי החדשות)

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Leanna Berkovitch (@leanna.ber)

יובל: אם כך, מה היה החלק שלך בכל סרטי הווידאו? לא בטוח שהבנתי

ליאנה: נתחיל מזה שהיה המון בלאגן וממש מעט זמן עד הפתיחה, והתפקיד שלי היה לבנות רואד־מאפ, לייצר סדר עדיפויות ולפתור בעיות שעולות בדרך: איך פותרים בעיות טכניות שמגיעות מעצם הטכניקה, והן שאלות שעולות מהתוכן כמו בכל יצירה.

חשוב לציין שלכל הצוות היה חלק בזה. כבר מהפגישה הראשונה של הצוות רות הגדירה את המרחב של העבודה ככזה שכל אחד יכול להביא רעיונות, פתרונות יצירתיים שנוכל לפתח אותם ושנדבר אותם ונחשוב עליהם. בסטודיו היו ספרים גם על ארכיאולוגיה, פמיניזם וטכנולוגיה, והיה המון שיחה סביב המנגנון של העבודה בין כולם. 

רות מאוד יודעת מה היא רוצה גם ברגעים של שאלות כבדות בתוך העשייה. ידענו מה מעניין אותנו לחקור, מה מעניין אותנו לנסות, אז התפקיד שלי היה להבין איך יהיה הכי נכון ופרודקטיבי לעשות את זה

יובל: שזה אומר?

ליאנה: כדי שהכל יתקדם היה הכי חשוב קודם כל להבין איך לעשות סדר בכמות האדירה של כל החומר התיעודי שהיה לנו; להבין איך למפות אותו לצורך עריכה אפקטיבית. אז קודם כל בניתי תשתית לשגרת עריכות: עד תאריך מסויים הכל ממופה מספיק טוב כדי להיות מסוגל לתפקד כמו חומר גלם שניתן לעבוד איתו בצורה אפקטיבית. זה לא מובן מאליו שעל טיים־ליין יושבת מצד אחד הקלטת מושן קאפצ׳ר ומצד שני סאונד. זה סינק אחר.

ומהצד השני בניית תהליכי הפקה שמגיעים מתוך התוכן/הדימוי עצמו שרות רוצה לייצר קדימה. לדוגמה – יד שוברת צלמית, טינדר צלמיות, צלמית נכנסת ל־MRI ורואים את הסריקות של החזה שלה במחשבים מחדר הבקרה. שם התהליך מתחיל מהדימוי יותר דומה לאנימציה: הקלטה, סטוריבורד, עיצוב, אנימציה פריים ביי פריים וקומפוזיטינג.

לתהליכים האלו הגדרנו זמן בהפקה שאם עולים בתוכם רעיונות ספונטניים יותר אז אנחנו בודקים אותם בתוך ימים מרוכזים של ״ספרינט״, שם שאנחנו משתוללים עם הוויז׳ואל והעריכה והעיצוב ועושים מה שעולה

ליאנה: באופן כללי חשוב אולי להדגיש שלרוב וידיאו ואנימציה זה קלאש ברמת הפרודקשן. וידיאו עורכים. מביאים הרבה חומר גלם ובוחרים מתוכו את הסיפור. באנימציה זה הפוך: כל דבר יוצרים יש מאין. זה האתגר ההפקתי פה. מאד עזרה הטכניקה שרות בחרה לעבוד איתה מראש: חליפות המושן קאפצ׳ר שתופסות גם את התיעוד אבל גם מאפשרות עבודה מהירה לתוך שלב העריכה

יובל: מה עוד היה על הפרק חוץ מעבודות הווידאו?

ליאנה: חוץ מהווידיאו היה לי חלק גם בקטלוג (שעיצבו סטודיו Field Day) ובבניית האתר (שבנינו עם וויקס אייג׳נסי). גם בהם יש אלמנטים שחושפים את המנגנון של הפורמט כיאה לעבודות של רות. 

הדפדוף בקטלוג, לדוגמה, מתפקד כמו מעבר על טיימליין של סרט. וגם האתר מכיל דימויים של אינדקס של כל הרפרנסים שהעשירו כל עבודה. לדוגמה, תמונה של דגם התלת־ממד של ה־MRI, או צילומים מתוך סטוריז של משפיעניות מספרות על שימור הפוריות שלהן, וכדומה

יובל: כלומר זה כל כל הזמן נע בין שני החלקים, הפקת האפקטים וניהול הסטודיו, והכל צריך להיות מוכן לפתיחה של הביתן בוונציה שלא ברור שתתקיים, ובדיעבד גם לא קרתה. איפה את מוצאת את עצמך בתוך ההחלטה הזו?

היה קשה, בכל מובן. היה לי כאב ענק על עשייה מטורפת שלא תוצג שם. אין איך ליפות את זה. אבל אני גם מבינה את ההחלטה לא לפתוח. מאוד. צריך לזכור שכל העשייה הייתה בצל מציאות הזויה לחלוטין

ליאנה: היה קשה, בכל מובן. היה לי כאב ענק על עשייה מטורפת שלא תוצג שם. אין איך ליפות את זה. אבל אני גם מבינה את ההחלטה לא לפתוח. מאוד. 

צריך לזכור שכל העשייה הייתה בצל מציאות הזויה לחלוטין. ביום הפתיחה של הביאנלה עוכבו לנו טיסות כי היו טילים מאיראן. אני ממש גאה בזה שלא המשכנו עסקים כרגיל; שלא נפלנו לאדישות. העבודה, גם כשהייתה נעולה, הגיבה למצב דרך חלון הביתן ויצרה שיח עמוק ולא פופליסטי. 

אבל באמת עכשיו שסוף־סוף יש קהל שרואה את העבודה ומגיב לה וחווה אותה. וואו, חיכיתי לזה כל כך. זה ממש מרפא

יובל: כן. אז שאלה אחרונה, כשאת מסתכלת עכשיו על כל הפרויקט הזה, על הקשר שלו לעבודות אחרות שלך, על פרויקטים עתידיים שאת עובדת עליהם, מה למדת מזה? את מסוגלת לתת איזה מבט רטרוספקטיבי על הפרויקט ועל העשייה, עכשיו שהוא מוצג לקהל?

ליאנה: זו שאלה מהממת וטובה. לא יאמן כמה הפרויקט הזה לימד אותי. הרגשתי שאני מגיעה כבר די מבושלת על חיבור בין עולמות בין תוכן וצורה, בין וידיאו לאנימציה, אבל רות ממש פתחה לי את המחשבה בהבט האמנותי – מחשבה על מדיום, תיעוד יוצא דופן ובכלל על תערוכה!

לא עשיתי תערוכה לפני. עשיתי קולנוע ודיגיטל. דניאל שמאותה הכניס אותי לעולם המושן קאפצ׳ר, והביא איתו כל כך הרבה פתרונות טכניים יצירתיים שיצרו לנו עולם חדש לחלוטין ליצור בתוכו ואיתו. יובל כץ הקפיץ את ההבט העיצובי בעבודה. הצוות לימד אותי המון. אני ממש מקווה להמשיך ליצור ממש ככה. 

עכשיו שהעבודה מוצגת לקהל אני ממש שמחה לשמוע על איך היא מחדשת, כמה מעניין המפגש הזה בין האישי של רות לציבורי ולמקום הזה, וגאה שהעבודה גם דיברה את זה בכל המרכיבים שלה לאורך כל הדרך

---

רות פתיר | ארץ אם
אוצרות: מירה לפידות, תמר מרגלית
מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27
נעילה 13.9