״פינק ליידי״: כשהכל גלוי - משהו מהקסם מתפוגג

פינק ליידי, הסרט שכתבה מינדי ארליך, חרדית לשעבר וכוכבת חתונמי בהווה, וביים ניר ברגמן (״כנפיים שבורות״, ״הדקדוק הפנימי״), הוא סרט פורץ דרך במובנים רבים בכל מה שנוגע לייצוגים של חרדים, וזאת בשל העיסוק במיניות שעומד במרכזו.

בתיה (נור פיבק) ולייזר (אורי בלופרב) הם זוג חרדי קלאסי המשתייך לזרם החסידי וחי בתוככי השכונות החרדיות של ירושלים. מבחינת סימון גאוגרפי נדמה שמדובר על שכונה הסמוכה למאה שערים, ככל הנראה בית ישראל או בתי ורשה. גאולה כמחוז שוקק חיים המכסה על המציאות הכובלת אינה מופיעה בסרט. יש תחושה של סגירות מקטינה בלוקיישנים הצפופים שנבחרו, וגם בתאורה בעלת הגוונים החמים שמלווה את הסרט בתחושת בעירה חסרת מנוח.

לזוג ילדים משלהם. בתיה עובדת בדלפק הקבלה של המקווה השכונתי ולייזר עובד בנגריה. שיגרתם של השניים מופרת כשיום אחד בתיה מקבלת מעטפה ובה תמונות לא ראויות, שחושפות מידע פוגעני על בעלה. אותו מידע שאצל חילונים בימנו יתקבל כלא נורא כל כך, בתוככי החברה השמרנית והקיצונית נתפס כאיסור חמור שהעובר עליה – עונשו כרת.

לייזר שמכחיש בהתחלה, הולך ונכנע לאמת ככל שהמציאות סוגרת עליו. התוצאה היא תחושה של מותחן פשע אפלולי המתרחש במחוזות הנפש ופוגש מציאות המתקיימת במעטה של הדחקה והכחשה, המגיעה עד לכדי חפצון מיני עצמי.

הזוג עובר סחיטה ואיומים מהקנאים האלימים, אבל במקביל נחשף עולמם הפנימי, העגום והמודחק, ואיתו השבריריות והאהבה האנושית – שלמרות הכל קיימת ביניהם

מרגע הגילוי, מתחיל הדופק של הסרט לתת את אותותיו כשהעלילה מסתבכת, סודות נחשפים ועל בני הזוג להתמודד עם אלימות מצד קבוצת ״שומרים״ שכונתית, שאפשר אולי להקביל ל״משמרת הצניעות״ הידועה בבריונות ובזריעת פחד (בחברה הזו, שגדלה בנתק ממוסדות המדינה – על מי שפונה למשטרה חל דין מוסר והוא נידון לענישה, הוקעה וחרם).

בתווך נמצאים הילדים, שהרבה מהמתרחש בין ההורים עלול לחרוץ את גורלם. הזוג עובר סחיטה ואיומים מהקנאים האלימים, אבל במקביל נחשף עולמם הפנימי, העגום והמודחק, ואיתו השבריריות והאהבה האנושית – שלמרות הכל קיימת ביניהם.

כעת עליהם להתמודד עם המצב החדש, לנסות לישר את ה״עקום״ ולמצוא דרך להמציא את הזוגיות שלהם מחדש. האם יצליחו? ברקע הניסיונות עולה השאלה האם פורנו הוא תרופה אפשרית וניצבות גם האימהות הצדיקות של השניים, שהן נשים דעתניות שמנסות לתקן את המעוות בדרכים יצירתיות (על סקסולוגית חרדית, שמעתם?) שמהוות אפיזודות עם גוון קומי בתוך העלילה המעיקה.

מול השוקת השבורה שחווה הזוג ואחריה עוקב ברגמן ברגש ועדינות ראויים לכל שבח, מתעוררות שאלות של חירות מינית והגשמה אישית, גברית ונשית, כמו גם שאלות מוסר נוקבות. הצורך של האישה החרדית להיות נחשקת מול הצורך של הגבר החרדי לממש נטייה מינית אסורה. האם ייתכן שאהבה היא לא רק ביטוי פיזי או שהכרחי שתבוא לידי מגע? האם אפשר לשלוט ולנווט במשיכה מינית?

כשבתיה עוברת בהדרגה תהליך שנע מ״קדושה״ ל״לילית״, מטהרה לטומאה, כחלק מהמסע של מימוש רצונה של האישה הכבולה לייצוג המחייב לאני הפנימי, עולות שאלות של ניאוף וערכים שמתנגשים, כמו גם החפצת מיניותה של האישה כחובה וכ״תשמיש״ שמבטאים קול פמיניסטי.

הסגת הגבול נמצאת בפרטים הקטנים

לאורך העלילה גם ארליך וגם ברגמן לא חוסכים מאיתנו את היחס למיניות, שבסרטם – פנים רבות לה. מצד אחד המצווה של ה״פסק״ אחרי ימי הנידה, ובהמשך, ספירת שבעה נקיים של בתיה עם עדי בדיקה, וקיום עונתה שבה מחויב לייזר. אבל בתוך האינטימיות המאולצת ביניהם, ישנו גבר אבוד וכבוי שאינו חש משיכה, ואישה אבודה וכבויה שמיניותה חוללה ואינה חשה מושכת.

שרטוט הקו של המיניות והמשיכה בין הדמויות מקבל ביטויים נוספים ורבים לאורכו של הסרט עד לפורקנה של בתיה – הדמות ששמרה לאורך הסרט על איפוק, הכלה וחמלה. דרך מצוות הטבילה שאנחנו חווים עם בתיה, וגם באמצעות חילונית שנקלעת למקווה כי בן הזוג שלה ״מתחזק״ ובהליך תשובה, ומתנה את הטבילה כתנאי לקיום היחסים המיניים ביניהם (אותה חילונית קוראת לבתיה ״חוצצת״ ולמעשה מבטאת במילה אחת את כל מה שעומד לעיתים בפני האדם למאווייו הכמוסים ביותר. מחיצה שאין בה אלא כניעה) – אנחנו נחשפים להיבט הטכני וליחס למין בחברה החרדית.

אבל, למרות היותו של נושא המיניות של הגבר והאישה החרדיים נושא קולנועי חשוב ופורץ דרך כביטוי אמנותי, קיימת תחושה של עומס יתר בעיסוק בנושא בסרט, באופן שמעט מותיר טעם נפגם. מצד אחד יש ניסיון לבטא את מיניותה ואת השתוקקותה המינית של האישה החרדית, מצד שני העיסוק בהומוסקסואליות בעולם החרדי, מצד שלישי העיסוק במיניות ובטבילה של החילונית (שבהמשך יהיה לה תפקיד נוסף), ועוד.

זה כל כך עמוס במין, שזה כבר מאבד את העניין במין; וכשמין שאמור להסעיר (בגלל שכל יצירה בנויה על הרטוריקה של התסריט, הפואטיקה של הבמאי והארוטיקה המכשפת שפוגשת את הצופים), על אחת כמה וכמה בעולם החרדי – מתחיל להרגיש מאוס – זה אומר שהמינון גבוה, לא מוצדק, עודף.

העמסת המוטיבים המיניים בסרט ויחסה האלים של החברה הופכים אותו לסרט שהחרדים שעליהם הוא מספר, לא יכולים לצפות בו, לפחות לא בגלוי. אנחנו רגילים לסרטים על חרדים שחרדים לא יכולים ליצור (״עיניים פקוחות״, ״הסודות״), אבל סרטים שהצפייה בהם היא צו הרחקה לצופים שעליהם הוא מספר – זה קצת חריג. הסגת הגבול נמצאת בפרטים הקטנים והאינטימיים ביותר של האישה החרדית, שהפרהסיה הקולנועית הופכת ללעג במובנים מסוימים.

אמנות הקולנוע שאמורה לנווט אותנו לעולמות שעולים על כל דמיון, נהדפת ביצירה שנוטה לצהוב בגוון פורנוגרפי ולא אירוטי, כי כשהכל גלוי – משהו מהקסם מתפוגג. וכך, הבימוי שמצליח לתת ביטויים יפים לרגשות כמו אשמה, באמצעות תסריט שחלקו שנון ומצחיק ושחקנים מוכשרים – הופך את הסרט ליצירה קודרת כמו קפסולת מועקה שאותם אלו שאמורים לבלוע, ככל הנראה, לא יצפו בו, ולכן גם לא יבלעו לעולם.

אנחנו חושבים שאגדות נעצרו בסינדרלה או שלגיה. אבל אגדות כותבות את עצמן כל הזמן בממדים ריאליסטיים, ואנחנו אוהבים את הסינדרלות שבוקעות מהמציאות ומשנות את הכללים. מינדי ארליך היא במובנים רבים סינדרלה בת זמננו. אישה יפהפיה ואמיצה שקמה ועשתה מעשה, שרשמים ממנו נטבעו בתסריט הנועז שכתבה ובדמותה היפה של בתיה – הגיבורה שיצרה. החיבור שלה עם ברגמן כבמאי טעון בכוח ויש בו אמירה. ועם זאת, חבל שלא נותרו בסרט פורץ הדרך הזה פתחי אוורור מהעיסוק במין. חמצן, משהו לנשמה.

---

פינק ליידי
בימוי: ניר ברגמן
106 דקות; ישראל, 2024
4 כוכבים