״תיק שחור״ מחזיר את האמון בסטיבן סודרברג

מה רבו מעשיך השם: שני סרטים של סטיבן סודרברג בשנה אחת ובטווח זמן של חודשיים האחד מהשני. האחד, מושא ביקורת זו, ״תיק שחור״, והשני…, נו, אה כן! ״נוכחות״, סרט אימה על טבעי עלק, שנשכח כלעומת שבא. בעוד האחרון הוא אחד הסרטים המיותרים והמעייפים של השנים האחרונות ושל סודרברג בכלל, דווקא ״תיק שחור״ הוא זה שמחזיר את האמונה בליבם של הצופים שאולי עוד לא נס לחו של הבמאי.

ב״תיק שחור״ אנחנו פוגשים חבורת מרגלים ואנשי סוד שפועלים מטעם ארגון סודי כלשהו ועלום שם (למה זה תמיד המצב?). בראש הקבוצה עומד ג׳ורג׳ וודהאוס (מייקל פסבנדר), סוכן חשאי שמחייך אחת לחודש, בעל מראה של מייקל קיין בשנות ה־60. ג׳ורג׳י בוי הוא ספץ באמנות הריגול וידוע בכישרונו כפוליגרף אנושי.

חוץ מזה, הוא גם נשוי לעבודה – מטאפורית ומילולית – אשתו קת׳רין (קייט בלאנשט) עובדת לצדו בסוכנות. כשעולה חשד לגבי חפרפרת בתוך הארגון, ג׳ורג׳ מחבר את חלקי הפאזל וחושד שדווקא אשתו היא זו שפועלת כסוכנת כפולה. יחד עם גלריית דמויות משניות חביבות, שני בני הזוג חייבים להחליט – האם הצלחת הנישואים שלהם עדיפה על פני שמירה על המולדת.

כשמגיעים לסרט סטייל ״תיק שחור״ ללא ציפיות, הוא עוד עלול להפתיע. כי בשונה מ״נוכחות״ המטופש, הניסיוני, המצולם באופן שעושה מיגרנות והמוליך שולל, ״תיק שחור״ יודע בדיוק איזה סרט הוא רוצה להיות. הדרך שלו היא אפקטיבית לגמרי ודי מוצלחת, אם כי אפשר היה להגביר טיפה את הקצב, אדון סודרברג. אבל תיכף התלונה הזו תורחב לכדי פסקה.

הכימיה בין פסבנדר לקייט בלאנשט רותחת, מבעבעת ומשחקת תפקיד חשוב בעלילה. הפינג פונג הטקסטואלי והפיזי ביניהם, כמו גם מערכות היחסים שלהם עם שאר הדמויות, נבנות בתסריט בנוי היטב

אם התגעגעתם לסרטי ריגול אולד פאשן ואולד סקול, כאלו שהאקשן בהם דל עד לא קיים – אז ״תיק שחור״ עונה בדיוק על ההגדרה הזו. משחקי מוחות, הולכות שולל, טוויסטים עלילתיים קטנים ובעיקר משחק משובח של מייקל פסבנדר – הופכים את המותחן הסקסי הזה לאחד שהצפייה בו מהנה ומספקת.

הכימיה בין פסבנדר לקייט בלאנשט רותחת, מבעבעת ומשחקת תפקיד חשוב בעלילה. הפינג פונג הטקסטואלי והפיזי ביניהם, כמו גם מערכות היחסים שלהם עם שאר הדמויות החשודות במשחק ״הרמז״ למבוגרים הזה, נבנות בתסריט בנוי היטב. אף על פי ש״תיק שחור״ איטי להחריד בניחוח וינטג׳ – הוא ראוי לצפייה. אבל לא בהכרח על המסך הגדול.

והנה הפסקה המובטחת: אחד החסרונות הבולטים של ״תיק שחור״ הוא חוסר הקצב המשווע שלו, ולא מדובר בשינויי קצב או בהבדלי סצנות מהותיים. ל״תיק שחור״ אין קצב. בכלל. זאת אומרת, יש לו – אבל הוא איטי יותר מצב יבשה מצוי. 93 הדקות שלו (במונחים של היום מדובר בסרט קצר), מרגישות כמו סרט של שעתיים או יותר. טכנית, עריכה קצבית יותר (וגם פסקול מרענן) הייתה מעניקה לסרט נופך אחר בסגנון מודרני משולב עם רטרו.

חובבי מותחני ריגול אדוקים ומכורים כבר הספיקו לצפות במייקל פסבנדר מגלם איש צללים אפרורי שחי חיים אפרוריים בסדרה ״הסוכנות״. ב״תיק שחור״ הוא עושה (כמעט) את אותו התפקיד, אבל עם הרבה יותר סקס אפיל שרמנטי ואלגנטי, עניין וסוואג לפרצוף (איזה משקפיים אדירים).

״תיק שחור״ לא גדול מספיק כדי להיות סרט הריגול של השנה, ולא קטן מספיק כדי להיקבר במחשכי חדרי ההקרנות. בסך הכל מדובר בקולנוע מפתיע לטובה בטעם של פעם, כמו הסרטים האהובים משנות ה־60 וה־70, מותחני ריגול פשוטים אבל אפקטיביים. וזה בדיוק מה שהוא – אפקטיבי ברמות, מבוים היטב ומשחק בצורה יפה בציפיות של הקהל.

סטיבן סודרברג המאכזב (סורי, ״נוכחות״ זו אכזבה אדירה), מצליח להחזיר את האמון עם הסרט הנ״ל. עם שרביט הבימוי הוא מתזמר יופי על הקאסט, שחוץ מפסבנדר ובלאנשט כולל גם את פירס ברוסנן כמנהל האופרציה בארגון, טום ברק החביב (פיוריוסה), מריסה אבלה (Back to Black: סיפורה של איימי ויינהאוס) ונעמי האריס (״ספקטר״). תכלס, קשה לומר על מישהו מהרשימה הזו שהוא מפיל את הסרט. להיפך, האנסמבל המצומצם הזה מתפקד היטב תחת שרביטו של סודרברג המנוסה בניהול אנסמבלים עתירי אגו (עיינו ערך סרטי ״אושן״).

אפשר לסכם את ״תיק שחור״ כסרט לא בלתי נשכח, אבל מאוד מוצלח. סודרברג עובר את הטסט עם שרטוט קווי מתאר של מותחן ריגול פשוט אבל מפתיע בחמידותו, בבימויו ובתסריטו. מייקל פסבנדר מראה (שוב) את גדולתו כשחקן ונראה שהוא מצא נישה קולנועית, שבדומה לחליפות שהוא מחליף בסרט – תפורה על מידותיו. האם יש לנו מייקל קיין חדש? וואלה יש מצב. בשורה התחתונה, ״תיק שחור״ הוא חביב וראוי לצפייה, רק למען השם – איפה הקצב, קצב ועוד קצב???

---

תיק שחור
בימוי: סטיבן סודרברג
93 דקות; ארצות הברית, 2025
3.5 כוכבים