״זיכרונות של חילזון״: יומן מסע מבאס טילים, ונהדר

טקס האוסקר האחרון התאפיין בחלוקת פרסים סיטונאית וטרנדית לסרטים עצמאיים. הברוטליסט (הכי מוצדק), עם הזרם (ווטפ?) וכמובן אנורה, שכבר אזלו המילים בז׳רגון העיתונאי לתאר ולהלל את זכייתו ותרומתו הכבירה להכרה בסרטים שכמותו.

אבל גבירותיי ורבותיי, קוראים וקוראות, יש עוד סרט אחד קטנטן, שקיבל עד כה ביקורות טובות עד מצויינות, שיחות ברזייה במסדרונות שהם מסתובבים חובבי אנימציה נישתית – אבל שום דבר מאלו לא תורגם לפרס גדול במיוחד (מעבר לזכייתו בפרס בפסטיבל אנסי לאנימציה).

ההתעלמות האקדמית מ״זכרונות של חילזון״ היא מטרידה, מכעיסה ומרגיזה, שכן מדובר בסרט אנימציה כואב, דואב ו־byfar הרבה יותר מרשים ואמיץ מסרט מרונדר ברמה מרושלת שבמרכזו חתול מעצבן שטובע שוב ושוב ושוב. וחוץ מזה, ניק קייב מנדב כאן את קולו לתפקיד קטן – אז זה כבר כוכב אחד במינימום בציון.

סרט האנימציה למבוגרים צולם ונוצר בטכניקת הסטופ־מושן – טכניקה מרשימה, סיזיפית וכל מי שעוסק בה ראוי לכפיים ופרס בלי קשר. מי שאחראי על כתיבת התסריט, הבימוי והפקת הסרט (שנמשכה לא פחות משמונה שנים) הוא אדם אליוט (״מארי ומקס״).

המנפיש האוסטרלי מוכר לחובבי האנימציה הסטופ־מושנית העצמאית בזכות אפיון דמויות ברור, קוהרנטי וכן – מלנכולי. הדמויות והסרטים של אליוט ארוזים במינימליזם ראוי להערכה, אבל גם כזה שמייצר אימפקט דרמטי נהדר. במילים אחרות, מעט חומר (או חימר במקרה הזה) והרבה מאוד רגש.

״זכרונות של חילזון״ הוא דאונר מוסמך שמתבונן על החיים בפריזמה עכורה. הכל חרא בחיים של גרייסי, מה שמביא את הצופה הממוצע להסתכל רגע פנימה, אל תוך עצמו וחייו ולחשוב, לתהות – מה היה קורה אם?

ב״זכרונות של חילזון״ אנחנו פוגשים את גרייסי פודל (שרה סנוק) בדיוק ברגע שחברתה הטובה והקשישה פינקי מוסרת את נשמתה לבורא. גרייסי היא אישה נמוכת קומה, בודדה, עם מבט קבוע ברצפה וכובע צמר מסוגנן כחילזון. ולא בכדי. היא חולקת רגשות אהבה עזים במיוחד לרכיכות הללו, ומספרת על עצמה שהיא מנהיגת עדר חלזונות. כשהיא יושבת לצד הקבר של פינקי, גרייסי מגוללת את סיפור חייה לחלזונות המחמד שלה, החברים היחידים שלה בחייה הדיכאוניים.

היא נולדה עם שפה שסועה, ספגה בריונות בבית הספר, הוריה נפטרו ואחיה התאום גילברט הופרד ממנה ונשלח למשפחת אומנה. בקיצור, החיים של גרייסי תמיד היו בזבל. אבל עם כל הדיכאון, העצב, המכות והמלנכוליה, אדם אליוט מלמד בסרט שלו שיש שביב של אור בחיים המחורבנים האלה. והסיפור של גרייסי, עם כל השיט שיש בו, הוא גם מצחיק ומשעשע ובעיקר – עשוי בצורה מעוררת השראה.

״זכרונות של חילזון״ הוא לא סרט אנימציה קליל ולכן גם לא מיועד לכל אחד. במיוחד לא לחובבי צבעוניות מתפרצת, שירים ושמחת חיים – או בקיצור: סרטי נסיכות של דיסני. בואו, מה אפשר עוד לבקש מסרט שניק קייב מדבב בו? ״זכרונות של חילזון״ הוא דאונר מוסמך שמתבונן על החיים בפריזמה עכורה. הכל חרא בחיים של גרייסי, מה שמביא את הצופה הממוצע להסתכל רגע פנימה, אל תוך עצמו וחייו ולחשוב, לתהות – מה היה קורה אם? הכל עניין של פרופורציות כנראה.

מבחינה תמטית־רעיונית, הסרט לא פורץ דרך, אבל התסריט של אדם אליוט, יחד עם הרמה הטכנית הגבוהה, נוגע בנפש פנימה ובנוי נהדר. יש כאן סיפור אוטוביוגרפי על דמות שרחוקה שנות אור מהאדם הממוצע, ובכל זאת – היא מעוררת הזדהות עמוקה באופן מרשים. ככה עושים סרט אנימציה.

ברמה הטכנית, הפקת סרט סטופ־מושן היא כנראה סיוט מתמשך וגיהנום של כל האנימטורים על פני האדמה. אבל המזל הוא שיש יוצרים כמו אדם אליוט שמוכנים לקפוץ אל תוך האש, ועבודה של שמונה שנים מתנקזת לכדי 94 דקות מעולות.

המימיקות של הדמויות מצוינות, האנימציה מחוספסת בקטע טוב, עם ניחוח אייטיזי (העלילה מתרחשת בשנות ה־70), פילטרים כתומים־שחורים וצבעוניות מדכאת. בשונה מ״עם הזרם״, שלא הבין אם הוא סרט טבע, פנטזיה או ריאליזם משובש, ״זכרונות של חילזון״ יודע בדיוק מה הוא רוצה להיות: יומן מסע שחור משחור ומבאס טילים של אישה עלובה, שהמזל לא קפץ לביקור בחיים שלה, ובכל זאת – היא לא ויתרה עליהם.

אחרי טקס האוסקר המשמים והזוועתי, צפייה ב״זכרונות של חילזון״ היא בעיקר מכעיסה. לא בגלל הסרט עצמו, כי הוא באמת מצוין, אלא בגלל ההתעלמות הפושעת של חברי האקדמיה מנוכחותו. רמות ההשקעה בו ראויות לשבח, העלילה מצוינת והתסריט משובח. אז מה קשור עכשיו חתול שחור שטובע כל חמש דקות???

---

זכרונות של חילזון
בימוי: אדם אליוט
94 דקות; אוסטרליה, 2024
4 כוכבים