אוסקר 2025: אצבע בעין לקהילה הקולנועית

הלם, אכזבה וצרחות של ״מה לעזאזל?!״. עיניים טרוטות ואדומות מבכי. על השולחן עטיפות של ממתקים וחטיפים מלוחים. המקרר ריק. האכילה הרגשית גנבה את הכבוד העצמי.

זה לא תסריט לסרט חדש של דארן ארונופסקי – זה אני בשעות הבוקר המוקדמות של יום שני, ה־2 במרץ, 2025. פה ושם אני מרגיש תחושת הקלה מהולה בעצב כש״חולית״ או ״כאב אמיתי״ גורפים איזה פרס משני, יושב כמו קבצן עם כוס חד־פעמית שזרקו לו שקל או שניים כדי להגיע לבאר שבע.

ההרגשה הזו ליוותה אותי גם מאוחר יותר, כשהערתי את הילדים בצעקות, כשצחצחתי את השיניים עד דימום, כשישבתי באוטו, הקשבתי לבלדות של סלין דיון ובהיתי בהגה בעיניים שורפות מדמעות עד שנזכרתי להתניע. התחלתי לתהות למה אכפת לי? מה זה משנה בכלל אם גרסה עכשווית, פרוגרסיבית, סמי־פורנוגרפית ומוחצנת לאישה יפה גרף חמישה פרסי אוסקר – שרק המועמדות של שלושה מתוכם מופרכת – רוצה לומר מגוחכת, בפני עצמה. 

הסיפור של טקס האוסקר המשעמם הזה משקף מגמה, ולא רק באקדמיה המורמת מעל, אלא גם בקרב עולמם הקטן של שוחרי הקולנוע – אמנותי, מסחרי, אינדי, פרינג׳י או פורנוגרפי. זכייתו (הצפויה) של עם הזרם למשל, סרט האנימציה הלטבי שנוצר בתקציב של ארבעה מיליון דולר, פלוס מינוס, על ידי צוות מצומצם, היא רק דוגמה אחת. הפער ברמת האיכות הטכנית בינו לבין סרט כמו רוז הרובוטית; או היצירתיות באנימציית הסטופ מושן ב״זיכרונות של חילזון״ – שמיים וארץ. איפה הוא ואיפה הבומבסטיות של פיקסאר (על אף הבינוניות הבינונית של ״הקול בראש 2״).

הרי הוליווד, כמו טיקטוק, אוהבת טרנדים, ודרכם היא מוצאת הצדקות בלתי מוצדקות בעליל לחלק פרסים לסרטים, שבתקופות אחרות היו במקרה הטוב נדחקים לקטגוריות שוליות ובמקרה הטוב יותר – לא מועמדים כלל. ״נער החידות ממומבאיי״, לדוגמה: סרט נפלא, מקסים וכובש. אבל ראבק, זכייתו בפרס האוסקר היא כבר הגזמה פרועה חברים.

תוסיפו לקלחת גם את ״הספר הירוק״ שרכב על טרנד הדו־קיום, ואם אתם מתעקשים, אני רק כאן להזכיר ש״מטען הכאב״ של קתרין ביגלו זכה בפרס האוסקר לשנת 2008 וניצח את ״ממזרים חסרי כבוד״, סרט יצירתי ממנו בכל קנה מידה, שקיבל עצם בדמות שחקן משנה לכריסטוף וולץ. תודה רבה על לא דבר. אין על טרנדים.

מה זה משנה בכלל אם גרסה עכשווית, פרוגרסיבית, סמי־פורנוגרפית ומוחצנת לאישה יפה גרף חמישה פרסי אוסקר – שרק המועמדות של שלושה מתוכם מופרכת – רוצה לומר מגוחכת, בפני עצמה

״עם הזרם״ הוא רק דוגמה אחת לטרנד השנתי: דוד מול גוליית – ומומלץ שהג׳ינג׳י הקטן עם הרוגטקה גם ינצח (אלא אם הוא יהודי, מה שעשוי להטות את הדעה לצד גוליית). זה הסלוגן הסמוי שמתנוסס מעל חלוקת הפרסים האחרונה. קשה להתעלם מהעובדה הפשוטה וההוכחות בשטח שזה הקו המנחה.

אנשי תעשייה מהמעגלים הקרובים וגם מבקרי קולנוע ממעגלים רחוקים יותר מסכימים פה אחד ובאופן לא רשמי שהאנדרדוגים הם הכוכבים האמיתיים השנה. ״כפרה, עשית סרט ב־4 מיליון דולר? נסיך של אמא אתה. עכשיו בוא קבל פרס מוזהב וכבד שיהיה לך יפה ככה על המדף״. מה לא ככה? 

ומה זה חשוב בכלל אם התמה משומשת והעלילה חזרתית באופן מתיש, ועוד לא הוזכרה כאן דלות האנימציה הכעורה של ״עם הזרם״. חברים וחברות, סרטים עתירי תקציב עם מניירות ספילברגיות שאפתניות? – ובכן, הכל חוזר אליך וקקה בידיך. כן, זו הרמה והווייבים שטקס האוסקר שידר נון סטופ בליל ה־2 במרץ; או כמו שאני קורא לו, ״ליל המעטפות״.

אבל זה לא מספיק שהסרט יהיה אנדרדוג, לא די שהוא יהיה סרט שוליים המופק בתקציב זעום. זה צריך להיות בשוליים של השוליים עם התקציב הכי זעום. דוגמה? קל: הברוטליסט.

תקציב: עשרה מיליון דולר. הפקה: עצמאית אול דה ווי. אממה, הבמאי בריידי קורבט נשאר עם השטרונגול ביד. ליטרלי. הסרט אמנם זכה בפרסי המוזיקה המקורית והצילום. זה אחלה, באמת. אבל עד שהתחיל האפטר פארטי אף אחד לא כבר זכר שנוספרטו (דניאל בלומברג) עלה לקבל את הפרס.

וממבנים אדריכליים בניחוח ציוני נעבור לאיברים הפנימיים של מרגרט קוואלי ביופי מסוכן (הרבה זמן עבר מאז ועדיין מדובר בתרגום נוראי). זה לא סרט אוסקר קלאסי, אבל היי, סרט אימה, בודי הורור זוועתי ויפהפה שמועמד בקטגוריות הנחשקות זה כבר השג! וקוראלי פראז׳ה כפרה עליה – במאית מצויינת, מחוייבת ומטורללת. מה יש? נותנים פרסים לנשים רק איפה שנוח ומתאים? איפה האשטאג #אני_בעד_קוראלי כשצריך אותו.

אך השנה כאמור זו שנת הטרנדים. לא שנת הגיוון האתני ובטח שלא שנת השיוויון לנשים. כי אם השיח הדומיננטי השנה בגלגל המזל של התיקונים הפוליטיים היה עוצר על ״פמיניזם״, אז ״יופי מסוכן״ היה עושה סוויפ לפנתיאון ובייקר החמוד היה מקבל קלוז אפ אוסקרי טיפוסי, מוחא כפיים, מקלל בלב ומחייך במבוכה יחד עם כל הקהל.

במקום, האקדמיה העלק פרוגרסיבית ניסתה להראות שסקס, לא רק שהוא מוכר, הוא גם רצוי. אנורה, סרט חביב וראוי בהחלט, הוא סרט עם המון, המון סקס. אפקטיבי לדעתי, ועבור רבים – מיותר. אבל בואו נודה באמת לגבי הפרסים: עריכה – בדיחה; בימוי – כלבתא במטותא; תסריט – לא להיט; הסרט הטוב ביותר – פה חשדתי! 

חברי אקדמיה יקרים וחביבים, אתם השמנה והסלתה, לא ארחי פרחי משדרות סאנסט. אני שואל ברצינות: האם העריכה של ״אנורה״ באמת יוצאת דופן? האם לדעתכם שון בייקר (המתוק והמוכשר באמת) הציג כאן טכניקה מופלאה בתכנת פרימייר שאפילו אדובי הגדולה לא ידעה עליה? בדוק שלא.

״אנורה״ הוא סרט קטן וצנוע, ללא שאיפות גדולות. וזה לגיטימי. אבל זו לא סיבה מספקת לחלק לו פרסים כמו שחברי הכנסת שלנו מחלקים ג׳ובים: בעיניים עצומות ובלי רגולציה.

וכאן אני חוזר אל ״הברוטליסט״ העמוק, העשיר ברבדים ובתמות. המזל הוא שאדריאן ברודי זכה ובצדק בפרס השחקן הטוב ביותר, אבל בשאר הקטגוריות, ״הברוטליסט״ יצא מקופח. למה? כי מדובר בסרט יומרני ושאפתני או שהאקדמיה פשוט נהנית להניף אצבע משולשת לכל עבר בכל שנת אוסקר מעוברת.

והשנה היה זה ״הברוטליסט״ שנפל קורבן למעשים המגונים האלה. ובואו, אפילו לא הזכרתי כאן את ההתעלמות הפושעת מדני וילנב ואדוארד ברגר בקטגוריית הבימוי. ״לכו תזדיינו!״ קראה האקדמיה והעדיפה לחבק יוצרים צנועים יותר. אפוסים זה לא כאן, זה בדלת השנייה. 

בסופו של דבר טקס האוסקר נגמר, חלף עבר לו ויש מצב גדול מאוד שעד שקראתם את הטור הזועם הזה עד סופו, כבר הספקתם לשכוח ש״אנורה״ זכה גם בקטגוריית הסרט הטוב ביותר (כמו שייקספיר מאוהב, זוכרים? לא נורא, גם גווינית׳ לא).

אבל ניחא. הסיפור הגדול באמת בטקס המחפיר הזה הוא דמי מור. לא מספיק שב״יופי מסוכן״ סו גנבה לאליזבת׳ ספרקל את המעמד, היופי והפרסטיז׳, מייקי מדיסון באה בדילוגים וברגליים פשוקות ועשתה לה ״וידוא הריגה״ אמנותי. והפנים של דמי באותם הרגעים כבר אמרו הכל. שום גלובוס מוזהב, כלבה מכוערת או צ׳יפס פריך ינחמו אותה. האוסקר הגיע לה. 

עם כל החמה והזעם, הדם היזע והדמעות, הרצון של האקדמיה להביא לקדמת הבמה סרטים קטנים וצנועים הוא מבורך לחלוטין, אבל טקס האוסקר ה־97 היה כל כולו אצבע בעין לקהילה הקולנועית. טוב, לפחות קיראן קאלקין זכה בפרס שחקן המשנה ולא יורה בוריסוב. אחרת המועדון כבר מזמן היה נשרף כליל.

גוד נייט הוליווד, ניפגש בשנה הבאה. דיר בלאק.