להיט בראש // שוברים

ב־1985, שבע שנים אחרי שפרץ לתודעה הציבורית עם סרטו המעולה ״הלהקה״, אבי נשר סטה בחדות מהכיוון האמנותי שאפיין אותו עד אז. במקום לכתוב עוד דרמה חברתית על פי כללים מוסכמים של הז׳אנר, הוא יצר את ״שוברים״ – הרפתקה קולנועית שבמבט לאחור מרגישה כמו סיפור הזוי שרק הקולנוע הישראלי יכול להפיק: סרט מוזיקלי אקספרימנטלי, כמעט מאולתר מתחילתו ועד סופו, שנכתב ונולד מתוך המוזיקה עצמה ולא להפך.

במבחן התוצאה ״שוברים״ היה פלופ, אבל עם השנים הוא הפך לקאלט וברי המזל שגילו אותו לא ישכחו אותו לעולם. לרגל 40 שנה ליציאתו של הסרט, החלטתי לחזור אל ״שוברים״, ההרפתקה הקולנועית הכי לא שגרתית של אבי נשר, שהולידה את אחד הפסקולים המדהימים של הקולנוע הישראלי ואיגדה בתוכה את מיטב הכישרונות של התרבות המקומית.

״זה התחיל משיתוף פעולה עם יזהר אשדות, מוזיקאי מבריק, אדם נפלא וחבר טוב״, מספר נשר. ״עבדתי איתו ועם רמי קליינשטיין על פס הקול של ׳זעם ותהילה׳. במהלך העבודה הפכתי לידיד קרוב של יזהר, והתחברנו לדני דותן, המנהיג והרוח של להקת הקליק. היה משהו מרתק בלראות את היוצרים המרכזיים של שתי הלהקות המובילות בישראל – תיסלם והקליק – משתפים פעולה״.

בנקודה הזו מתחיל הסיפור הגדול שעומד מאחורי ״שוברים״. בניגוד למקובל בתעשייה, הפסקול של הסרט נכתב לפני שהתסריט היה מוכן. ״השירים נכתבו סביב עלילה שהייתה הזויה בכוונה, כמעט לואיס קרולית. יזהר ודני יצרו שירים מרתקים. כל הסרט הזה היה אקספרימנט אחד גדול. אני אדם מתוכנן וקפדן, אבל כאן ניסיתי משהו אחר, לירות מהמותן בסרט כמעט מאולתר, שנבנה תוך כדי תנועה״.

אבי נשר: ״השירים נכתבו סביב עלילה שהייתה הזויה בכוונה, כמעט לואיס קרולית. כל הסרט הזה היה אקספרימנט אחד גדול. אני אדם מתוכנן וקפדן, אבל כאן ניסיתי משהו אחר, לירות מהמותן בסרט כמעט מאולתר, שנבנה תוך כדי תנועה״

התוצאה הייתה פסקול יוצא דופן, שהקדים את זמנו עם שילוב בין רוק, סינתיסייזרים וצלילים אלקטרוניים ומכניים. מתוך האולפן יצאו שירים שנשמעים מדהים גם היום, ביניהם ״שוברים״, ״זהב טהור״, ״תינוקת בוכה״ וכמובן ״שירו של שפשף״, שנולד באישון לילה עם לחן גאוני של מאיר בנאי ז״ל ומילים אייקוניות של יאיר ניצני שיבדל״א.

השירים המופלאים האלה הפכו עם השנים לקלאסיקות בקרב חובבי המוזיקה הישראלית של האייטיז (כמו כותב שורות אלו). כל אחד מהם שילב כלים שונים ומילים שנעו בין גרוטסקה פרובוקטיבית (״סיפוק״) לרגש ישיר ונקי (״זהב טהור״).

למרות שהעלילה של ״שוברים״ לא הייתה במרכז, היה לה גרעין ברור: קבוצה של שחקנים, מקצועיים וחובבנים כאחד, יורדים באוטובוס מרופט לדרום הארץ כדי לצלם סרט מוזיקלי שמבוסס בצורה משוחררת מאוד (מאוד) על הסיפור של דוד וגוליית. התקציב דל שבדלים, התנאים מאולתרים, והאווירה על הסט סוערת (קצת כמו הסיפור ב״הלהקה״).

בתוך המיקרוקוסמוס המתוח הזה צפים בלי הפסקה מאבקי אגו, קנאה וניסיון לחתור תחת הבמאי. בשיאו של המשבר, הניסיון להדיח את הבמאי כמעט ממוטט את ההפקה, עד שהקאסט מחליט לקחת אחריות ולהשלים את הצילומים בעצמו.

מעבר לניסוי המוזיקלי והצורני, ״שוברים״ הוא גם סאטירה פנימית על תעשיית הקולנוע עצמה: על האגו של אנשי המקצוע על הסט, המאבקים מאחורי הקלעים, השאיפות האמנותיות שנתונות ללחץ המפיקים, והאופן שבו לפעמים הסרטים עצמם הופכים לשלט חוצות ענק שעליו תולים פרסומות של כל המרבה במחיר.

נבחרת הכוכבים של תרבות הפופ הישראלית

יחד עם הפורמט הלא שגרתי הזה, בטח שלא בקולנוע הישראלי של שנות ה־80, התכנס על הסט קאסט שברבות השנים יהפוך לנבחרת המובחרת של תרבות הפופ הישראלית: מאיר סוויסה, נתן דטנר, מאיר בנאי ז״ל, יאיר ניצני, אייל גפן, יזהר אשדות, סי היימן, אלונה קמחי, גלי עטרי, אריק סיני ומשה איש כסית ז״ל. כולם נכנסו אחר כבוד לתוך העולם ההזוי שיצר נשר. החבורה הזו, בדיוק כמו הסרט, הפכה עם השנים לסוג של מיתולוגיה.

יזהר אשדות, מנושאי הבשורה הסינתיסייזרית הגדולים בישראל, הפך לשותף מוזיקלי מלא. ״כבר באלבום השני של תיסלם נכנסתי חזק לעולם הסינתיסייזרים״, הוא מספר. ״כשהגעתי ל׳שוברים׳, כבר הייתי עמוק בפנים. הסאונד הזה היה הטעם שלי וגם הדרך שלי ליצור״.

עבור אשדות, ההתחלה הייתה נטו מוזיקלית. ״אבי פנה אליי כדי לכתוב מוזיקה ולחבר שירים למחזמר. זה נשמע לי מגניב. בכלל לא דיברנו על לשיר או לשחק״. רק כשהפסקול כמעט הושלם, הציע לו נשר גם לשחק, ובסופו של דבר אשדות מצא את עצמו גם על המסך הגדול, לראשונה בחייו כשחקן.

גם סי היימן, שהשיקה לאחרונה את אלבומה החדש ״ילדה ברזל״, נזכרת איך הכל התחיל. בשנות ה־80 המוקדמות היא היתה חיילת משוחררת, אחרי לימודים בבית צבי, שניסתה את מזלה כמוזיקאית בדנמרק. ״אין לי מושג איך אבי הגיע אליי״, היא אומרת. ״פתאום מישהי פגשה אותי ברחוב ואמרה ש׳אבי נשר מחפש אותך לסרט׳״.

וכך, בטלפון ציבורי, היימן מצאה את עצמה משוחחת עם נשר. ״הוא אמר לי: ׳יש כבר שיר מוקלט, אנחנו לא יודעים אם הוא יתאים לך. את רוצה לנסות?׳״. היימן ענתה בחיוב ללא היסוס, חזרה לארץ ונחתה היישר באולפני הרולדס, שם המתינו לה יזהר אשדות ודני דותן.

״יזהר אמר: ׳זה שיר שמתחיל נמוך ועולה מאוד גבוה. לא פשוט׳. אמרתי להם: ׳תנו לי לנסות׳. שרתי והשאר היסטוריה. כולם מחאו כפיים ואמרו לי שאני הבן אדם המתאים לתפקיד.״ כך נולד ״זהב טהור״, אחד מהשירים הבולטים בפסקול הסרט, שאותו היימן החזירה לאחרונה לרפרטואר ההופעות שלה בעקבות בקשות חוזרות ונשנות מהקהל.

סי היימן: ״לא ממש הבנתי שאני משחקת. אבי עשה חזרות כמו בתיאטרון, המון אילתורים, בלי להביך או לאלץ. הכל הרגיש טבעי. לא למדנו טקסטים בצורה טכנית. פשוט נכנסנו לזה״

אם השירה באה להיימן בקלות, המשחק היה עולם שהיא רק למדה להכיר. ״לא ממש הבנתי שאני משחקת. אבי עשה חזרות כמו בתיאטרון, המון אילתורים, בלי להביך או לאלץ. הכל הרגיש טבעי. לא למדנו טקסטים בצורה טכנית. פשוט נכנסנו לזה״.

הצילומים עצמם התקיימו בלוקיישן מבודד והפכו לסוג של קומונה קולנועית. ״חיינו שם יחד חודשיים, כמו משפחה אחת גדולה״, אומרת היימן. ״מאיר סוויסה, נתן דטנר, מאיר בנאי, יאיר ניצני, אייל גפן, יזהר. כולם היו שם. זה לא משהו שרואים היום.״

העבודה על הסט הייתה אינטנסיבית, כמעט צבאית. ״הצילומים נמשכו שעות על גבי שעות. אבי ניהל את החזרות בצורה כל כך רגישה. הוא תמיד ידע איך להוציא מכל אחד את המיטב. זה לא היה בית ספר למשחק, זה היה פשוט לחיות את הדמויות״.

מכישלון לקאלט על זמני

למרות הקסם שהיה על הסט, כש״שוברים״ יצא לבתי הקולנוע הוא נכשל בקופות. בסך הכל 28,000 צופים רכשו כרטיס לצפות בו בזמן אמת. הסרט הופק בתקציב זעום, וצולם כולו תוך שמונה ימי צילום בלבד – ריצה מטורפת גם במונחי קולנוע ישראלי של אותה תקופה. ״מבחינתי, הסרט היה מראש ניסיון לעשות משהו אחר ושונה ממה שעשיתי לפני כן״, אומר נשר. ״ידעתי שזה סרט ניסיוני, שנעשה בתנאים כמעט בלתי אפשריים. הוא לגמרי הקדים את זמנו״.

״עבורי הסרט לא הרגיש כמו כישלון בכלל״, מספרת היימן. ״התקשורת מאוד התעניינה בנו. הופעתי המון ברדיו, בטלוויזיה והתראיינתי בלי סוף. הייתה תחושה של התלהבות סביב מה שעשינו. רק בדיעבד דיברו על הכישלון בקופות, אבל בזמן אמת הופנתה אל הסרט תשומת לב רבה״.

אשדות מתבונן לאחור בפרספקטיבה שונה: ״אם לפני 40 שנה שמעתי רק ביקורות שליליות, היום אני שומע דעות הרבה יותר מורכבות לגבי ׳שוברים׳. זה סרט ששינה את החיים שלי. שם הכרתי את אלונה (קמחי). המשפחה שלי התחילה שם, על הסט״.

״עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה״, שר פעם דודו טסה, וקשה לחשוב על משפט שמתאר טוב יותר את המהות של ״שוברים״. סרט של במאי צעיר שהלך עם הלב ולא עם הכללים הידועים; עם הרגש ולא עם הנוסחה הקבועה.

נשר בחר להעז, לאתגר, לאלתר, וללכת נגד התבנית. הוא אסף סביבו חבורה של כישרונות נדירים, בונבוניירה של תרבות ישראלית טהורה, והימר על כל הקופה. בתחילה נכשל, אבל הזמן, כמו רופא מצוין, עשה רק טוב. ארבעה עשורים אחרי, היצירה הזו תפסה מקום ייחודי ויוצא דופן בספר הקולנוע הישראלי. המוזיקה, המילים, האנשים – הם הלב האמיתי של הסרט ושל תקופה שאפשר רק להתגעגע אליה ולהתרפק עליה.

---

שוברים
בימוי: אבי נשר
90 דקות; ישראל, 1985