כל מה שחשוב ויפה
אבי נשר, מילים להחלפה. צילום: יוני המנחם
אבי נשר, מילים להחלפה. צילום: יוני המנחם

אבי נשר: הבמאי שמספר את הסיפור הישראלי

הסרט הדוקומנטרי ״מילים להחלפה״ אודות אבי נשר מאפשר לנו להציץ אל הנפש השברירית שמאחורי הסרטים המצליחים, וגם להוות דיאלוג בין במאי ומבקר - יוצר הסרט יאיר רוה - שיושב כעת על כיסא הבמאי

למה הים.

מעולם לא חשבתי על הישראליות כמיתולוגיה. ״מילים להחלפה״ סרטו החדש של יאיר רוה המתמקד בבמאי אבי נשר ויצירתו, עורר בי את המחשבה הזאת לראשונה. הסרט, שיפתח את פסטיבל דוקאביב 2024, מעניק הזדמנות להסתכל על הסרטים של נשר באור לגמרי חדש, כשאחת השאלות שעולות מתוכו היא ״למה לכתוב?״. היא מקבילה בסרט לשאלה ״למה לחיות?״. שתי השאלות האלו, כמו אוחזות משני צידי הסרט את מהותו של הבמאי, שתפקידו תמיד קשה להגדרה אבל די ברור. כשמקשיבים לנשר, תפקידו מתגלה גם כפילוסוף, כמייצר מהויות וכמעצב תודעה. תכף נבין גם למה הים.

צילום: יוני המנחם

צילום: יוני המנחם

הסרט לופת את הדינמיקה שבין הכתיבה לחיים, כמעט באגביות, כשהוא דן בסרטיו של נשר במבט נוסטלגי ואסתטי מכונן הווה, באופן רפלקסיבי; ובצד זה בביוגרפיה של נשר כבן לניצולי שואה, שגדל בשנותיו המעצבות בניו יורק, שרת בסיירת מטכ״ל והתחיל לעשות קולנוע בגיל צעיר.

במקביל לזה ובהקשר לזה, מוצגת אפיזודת חיים נפרדת לכל סרט שיצר, להצלחות ולאכזבות, למפגש עם רעייתו האמנית איריס נשר, להולדת ילדיהם תום וארי, ועד לטרגדיה המשפחתית עם האובדן של ארי ז״ל בתאונת דרכים. הסרט מורכב מהחומר האנושי שהרכיב כל אחת מהתקופות של נשר, תקופות שבהן יצר סרטים שונים, ומשלב בין ראיונות עם משפחתו של נשר, האנשים שאיתם עבד והשחקנים שכיכבו בסרטיו.

120 הדקות התיעודיות שליקט רוה גדושות חומרים, עד כדי כך שנדמה שרצועת הזמן צפופה מדי. לכל סרט יש סיפור ולכל סיפור יש סרט, תמונות סטילס, קטעי ארכיון, סצנות אהובות, קאסטים מפעימים, אהבת קולנוע ואהבת האדם שמתפרצות מכל עבר, רומנטיקה, ותפיסות והגדרות שכמו מקבלות אדרנלין וחיים.

גדולתו של נשר היא בכך שהוא לא מתייאש. לא מסתנוור מההצלחה ולא נרפה מהכישלון. אם היצירה הכי חשובה של כל אדם היא הוא עצמו, נשר מתגלה כגיבור חייו, דמות מעוררת השראה, שגם כשהיא נופלת היא יודעת לקום

״מילים להחלפה״ הוא סרט מלא וגדוש שכמו זלג מסרטו הראשון של נשר ״הלהקה״ (״יש לך מילים להחלפה״?) עד לסרטו האחרון גן קופים, ונע בין הנינוח ללא הגיוני שמאחורי הצלחתו של נשר כבמאי. כך, לדוגמה, קושר הסרט בין פערי הדורות והגורל: מצד אחד ארי – הבן שנפטר בדמי ימיו; ומצד שני אימו היפה של נשר, ליל בת ה־100 – דמות מרשימה, מלאת אופטימיות ומעצימה. לרגע נדמה שמדובר בבמאי מצליח ולרגע הוא מתוודה: ״היה רגע שחשבתי שלא אביים יותר סרטים״.

משהו כמו מטוטלת מציב רף לא הגיוני, לא בחייו ולא בסרטיו של נשר. ושם, בין קורות חייו, מתגלים הסדקים שלוחשים סוד, שהם המעניינים והם הנחקקים בגמר הצפייה. מאחורי ההצלחה של אחד מבכירי במאי הקולנוע הישראלי יש נפש שברירית, שכמו תוהה על החמצה כפולה, החמצת הקשר של נשר עם אביו אריה, והחמצת הקשר עם בנו ארי, בעקבות מותו. מחסן של כאב שהולך ומתמלא עד אפס מקום, כשנדמה שאת מה שמתקשה נשר לומר במילים, אומרות ההבעות. מצד אחד הקהל מריע ומצד שני התעשייה לא מפרגנת. או כמו שמעיד יצחק צחייק, העורך שאיתו עבד נשר על כל סרטיו: ״אף אחד לא עזר לנו, להפך; הכשילו אותנו״.

גדולתו של נשר היא בכך שהוא לא מתייאש. לא מסתנוור מההצלחה ולא נרפה מהכישלון. אם היצירה הכי חשובה של כל אדם היא הוא עצמו, נשר מתגלה כגיבור חייו, דמות מעוררת השראה, שגם כשהיא נופלת היא יודעת לקום. לא רק לקום, לזנק. הוא מבין טוב מאוד את מה שרבים לא מבינים – שנשמתו של הקולנוע הוא הקהל.

מלאכת מחשבת של פרימה וחיבורים

אם נדמה שאפילו 120 הדקות הקצרות לא הצליחו ללכוד את רוחב סיפורו הארוך של נשר כבמאי וכאדם, הרי שהסיפור מסופר היטב ונשר מצטייר בסרט כ״הבמאי הדומיננטי, שמספר את הסיפור הישראלי״. אבל מהו הסיפור הישראלי, והאם באמת יש אחד כזה? נשר הופך את הקטבים לחיבורים, ומצליח לראות ולהראות בסרטיו את הקסם והיופי של מדינה בבנייה חברתית ולאומית. כמו סופר, הוא מאמין בכתיבה לקהל ולא משתעבד לנוסחאות. אצלו סרט מתחיל מכתיבה, ממילים: ״אני עושה קולנוע לצופים. בעיני כמעט כל הגדרה קולנועית מתחילה מצופה״.

מעבר להיותו סרט דוקומנטרי, הוא גם דיאלוג חשוב מאין כמותו בין במאי למבקר שיושב כעת על כיסא הבמאי. בכך אולי מבשר רוה, במאי הסרט, גל חדש ומבורך של מבקרי קולנוע שהם גם במאים. סרטו העשוי היטב חושף לא רק שליטה ובקיאות פילמוגרפית בסרטי נשר, אלא גם מלאכת מחשבת של פרימה וחיבורים, שמחברת את הסרטים לחיים עצמם – של נשר ושל הצופים. רוה עושה זאת כמבקר שיודע ומכיר את עינו הבוחנת של הקהל. בכך השניים מהווים דואט מושלם, היות ונשר מכוון תמיד למבטו של הקהל.

בעוד שנשר צובע את סיפור חייו בחיוכים ובצבעים פסטלים; ובעוד כל המרואיינים מתלהבים מהנחישות והחד פעמיות של נשר – רוה מבין בדיעבד את הקולנוע של אבי נשר ואת המנגנון שהוא הכי נמשך אליו

זה אולי המקום להזכיר שלאורך השנים בלטה המחלוקת בין מבקרי הקולנוע הישראלים בסוגיית סרטיו של אבי נשר. ביתר שיא המחיש זאת מבקר הקולנוע אורי קליין, בביקורת האחרונה והקשה שכתב לפני מותו בעיתון הארץ על סרטו של נשר תמונת הניצחון. קליין לא מוזכר בסרט כלל. פרשנים ומבקרים אחרים (נחמן אינגבר, שמוליק דובדבני, אבנר שביט ורוה עצמו) מופיעים בו וכמו שופכים אור על החד־פעמיות של נשר כתופעה קולנועית מקומית. האם חסרה בסרט הביקורת? זאת שאלה שבוודאי תעלה לחלק מהצופים בו.

בטקסט שכתב על הביקורת, כתב הפילוסוף והקולנוען האמריקאי נואל קרול, ש״מתן שיפוט על יצירות אמנות הוא הבט פחות משמעותי בתפקיד המבקר״. קרול טען שתפקידו של המבקר הוא הומניסטי ועליו להתמקד במה שהאמן השיג ביצירה או בביצוע שלה, ובכך לקבוע את הערך האמנותי שלה – כחלק הכרחי מדיאלוג. לטענתו, יותר מדי מבקרים מתרחקים מתפקידם האמיתי, משום שתפקידו של המבקר הוא לשפוט את היתכנות קבלת היצירה על ידי הצופים ולעזור לקהל להבין בצורה הטובה ביותר כיצד לפרש את היצירה ולהפיק ממנה את המירב.

אדיר מילר ושני כהן ב״גן קופים״. צילומים: סרטי יונייטד קינג

אדיר מילר ושני כהן ב״גן קופים״. צילום: סרטי יונייטד קינג

אבי נשר, תמונת הנצחון

תמונת הנצחון. צילום: עמית יסעור

קשה שלא לתהות מה היה חושב קליין על ״מילים להחלפה״, סרט שבו מיטיב המבקר להבין את הבמאי, הבנה שמבטאת אהבה קולנועית בשלמותה ומנמקת יותר מאלף ביקורות כתובות את הטיעון לאמנות במיטבה, באמצעי פשוט של ניהול דיאלוג כנה. בזכות הכנות והסרת המחיצות, רוה מצליח לזהות את נקודת החולשה הכואבת בסרטיו של נשר ובכך להעניק לסרטיו עומק ורובד נוסף.

בעוד שנשר צובע את סיפור חייו, כמו גם את טרגדיות חייו ואת סרטיו, בחיוכים ובצבעים פסטלים, משדר אופטימיות זחיחה וצומח מהקושי; ובעוד כל המרואיינים מתלהבים מהנחישות והחד פעמיות של נשר – רוה, אחרי הצפייה ב״סוף העולם שמאלה״, מבין בדיעבד את הקולנוע של אבי נשר ואת המנגנון שהוא הכי נמשך אליו: ״יש בו הומור ועצב ואיזושהי סוג של שמחה מזויפת. כי בסרטים של אבי בסופו של דבר יש כל הזמן איזושהי מלנכוליה״.

בקריינות הפותחת של הסרט, נדמה לי שזה קולו של נחמן אינגבר שאומר שם ש״היו כמה מושגים בתולדות הקולנוע הישראלי – מנחם גולן, גילה אלמגור, אסי דיין״, ומסכם – ״אבי נשר עומד שם״. אינגבר צודק ומיטיב בהמשך לתאר את ההיבדלות של נשר ואת בדידותו. במהלך הסרט, נשר מנפץ קונבנציות שקשורות למבנה התסריט, לעבודה עם שחקנים ומעבר להכל, לשיטת הבימוי. בזכות הנוכחות מלאת ההשראה של אבי נשר ב״מילים להחלפה״, אפשר לחשוב על דרך אחרת של תסריט ובימוי. אפשר לדבר אל הקהל, אפשר להנציח את הנעורים ובסופו של דבר להצליח גם כשנכשלים, וגם אם לא זוכים לחיבוק של האקדמיה לקולנוע.

birds

אבי נשר הוא אאוטסיידר כי הוא הולך עם האמת הקולנועית שלו, גם כשזו לא תמיד עולה בקנה מידה אחת עם המוסכמות שמלמדים בבתי ספר לקולנוע. לכן הוא חתום על מה שאולי אפשר לכנות אגדות קולנועיות ולכן הוא אולי אחד הבמאים שיודעים לצקת לפלא הקולנועי אלמנטים מוזיקליים, ספרותיים, היסטוריים, תיאטרליים ועוד, באופן ייחודי ומרגש ובלי לפחד. הקולנוע שלו הוא חווייתי, וככזה יש לו עוצמות ויזואליות יוצאות דופן.

כזה הוא גם ״מילים להחלפה״, שפותח את החלונות גם אל הפחדים והחששות וגם אל האהבות והתשוקות, וכמו מציב מראה לתקופות שעיצבו לא רק את אבי נשר ואת הקולנוע הישראלי – אלא גם אותנו כצופים.

ולמה הים? אולי כי גם הקולנוע הוא ים גדול של משמעויות שאפשר לצלול לתוכן. רגע אחד אתה משקיף עליו מהחלון וברגע אחר אתה רץ על קו הגבול שלו, ברגליים יחפות. רגע אחד אתה מבקר, רגע אחד אתה הבמאי ורגע אחר אתה מתראיין. ואולי כי בשלב מסוים בצפייה, נשר הזכיר לי את המינגווי שכתב ב״הזקן והים״ ש״האדם לא נועד לתבוסה. אפשר למוטט אדם, אבל לא להביס אותו״.


אבי נשר: מילים להחלפה
בימוי: יאיר רוה
120 דקות; ישראל, 2024
5 כוכבים
פסטיבל דוקאביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

';
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden