דרך אגב // לכל איש יש טרנד

לא יודע אם שמתם לב, אבל בחודש שעבר התחוללה היסטוריה קטנה: חברת המדידה נילסן הכריזה שיותר אמריקאים צפו בשירותי סטרימינג מבשידורים של תחנות הטלוויזיה הגדולות ובערוצי הכבלים ביחד. לא רק שהדור הצעיר כבר לא צופה בכלל בשידורים לינאריים – מה שפעם נהגו לכנות מדורת השבט – עכשיו גם בני ה־65 פלוס עוזבים בהמוניהם. 

המעניין הוא שהמבוגרים לא עוזבים למכשירים האישיים שלהם, אלא ממשיכים להתמגנט אל הריבוע השחור בסלון גם כשהם צופים ביוטיוב – מפורקדים על הספה בדיוק באותה תנוחה שבה צרכו את וולטר קרונקייט ואת רוקדים עם כוכבים. 

נדמה שמבחינתם, מדורת השבט לא כבתה. הקליפה שלה נשארה – לפחות 65 אינץ׳, והיא אפילו יכולה לשדר שוב את בני היל בגודל מבהיל. העובדה שהאומה כבר לא מסונכרנת, שבסלונים אחרים כבר אין אף אחד שצופה בדיוק באותו תוכן יחד איתם – המרכיב הקסום שיוצר תחושת קהילה ושייכות – נראית כבר לא רלוונטית (לפחות כשלא מדובר בספורט).

ראוי לציין לזכותן של רשתות הטלוויזיה שהן נתנו פייט רציני. במשך עשורים הערוצים המובילים הם אלה שניסחו את הנרטיב הלאומי, הגדירו מה חשוב ומה לא חשוב, ואיך אנחנו אמורים להרגיש בנוגע לזה. והם עדיין ממשיכים לנסות עם אותם קריינים פומפוזיים בחליפות.

אבל האמת היא שאנחנו כבר מזמן לא צורכים את אותם התכנים ואת אותן הפרשנויות כמו השכנים שלנו. הטלוויזיה כבר לא מאחדת אומות – היא רק מבקשת שנמשיך להרגיש ככה. וזה מוזר, כי לאחרונה לאן שלא נביט נראה מוסדות שאנחנו מכירים שהולכים ומתרוקנים מתוכנם, אבל ממשיכים להתנהג רגיל. 

זה שיאו של עידן הקליפות – עטיפות ריקות שמתחזות למה שהיו רק לפני חמש דקות. ונראה שהכניסה של בינה מלאכותית לתמונה – עם יכולות ייצור, שינוי ושעתוק כמעט אינסופיות – עומדת להאיץ את העניינים

מקרה עצוב ומתועד למדי הוא מגזין People – בעבר מגזין אמריקאי נודע, שתחת שמו משגשגת היום חוות תוכן מסחרי ירוד. או אפילו ביקור בבית קפה. בעשר השנים האחרונות, בית הקפה הממוצע בתל אביב הלך ונעשה המוני יותר ויותר: המלצרים כמעט נכחדו לחלוטין, חומרי הגלם הפכו פשוטים זולים יותר ויותר, ורק המחירים האמירו. מה שנשאר זה בעיקר הקונספט של ״לשבת לקפה״, גם אם הכל חוץ מזה השתנה. וזה עוד לפני שמנסים להיזכר מה התפקיד האמיתי של נשיא המדינה, משרד החינוך או נהגי מונית – מעבר לקליפה החיצונית שלהם.

אנחנו נמצאים בשיאו של עידן הקליפות – עטיפות ריקות שמתחזות למה שהיו רק לפני חמש דקות. ונראה שהכניסה של בינה מלאכותית לתמונה – עם יכולות ייצור, שינוי ושעתוק כמעט אינסופיות – עומדת להאיץ את העניינים. הרבה יותר קל ליצור משהו חדש כשכל מה שצריך זה לשלות משהו מהעבר ולהגיש אותו מחדש בשינויים שמעקרים אותו ממשמעותו המקורית. 

אם היום אנחנו רגילים לראות את האופנה, לדוגמה, חוזרת בלופים של עשורים, שהולכים ונעשים מהירים יותר – נדמה שבשנים הקרובות יהיה קשה בכלל להגדיר מה האופנה או הטרנד עכשיו. מתופעה קבוצתית האופנה תהפוך להיות מאוד מאוד אישית. 

וזה יקרה לאורך כל תחומי התרבות. זה לא יהיה דומה לקרב האנושי הנואש בין רשתות הטלוויזיה לענקיות הסטרימינג: קשה לעמוד מול פרץ היצירה הבלתי נדלה של ה־AI, ותוך זמן קצר חלק גדול מהתכנים שנצרוך כנראה לא ייכתב או יופק במלואו על ידי בני אדם. חלקם יהיו וריאציות על תכנים אנושיים, אבל ככל שיחלוף הזמן הם יותאמו לנו אישית באופן שנתקשה לסרב לו – מעצבים תרבות חדשה, קומפקטית, שנוצרת ונצרכת במעמד צד אחד בלבד, של צופה יחיד.

אם כיום רוב תוצרי התרבות מאפשרים לנו ליצור קשר (ולו מדומיין) עם בני אדם אחרים שיצרו אותם וצופים בהם, העידן החדש שאנחנו נכנסים אליו יהיה דומה יותר לחלום – הפקה שאנחנו גם הקהל וגם היוצרים שלה. לפי התרחיש הזה, בסופו של דבר נחזה לא רק במותו של הכותב אלא גם במותו של הצופה.

אנחנו נגלם את שניהם, כשהבינה המלאכותית נמצאת באמצע, קוראת את תגובותינו ומייצרת בהתאם תוכן מותאם אישית, שבדומה לחלומות – זר לא ממש יבין (ולרוב גם לא יתעניין בהם).