לחם עבודה // עדי ניסני

מי אני?

עדי ניסני, 45, רמות השבים, אמא לשובב קטן.
אתר / אינסטגרם

מה אני עושה?

זאת שאלה טובה שאני עוסקת בה המון. עברתי כברת דרך בחיי המקצועיים, אך עד היום אני לא באמת יודעת לענות על השאלה הזאת – אני מעצבת? אמנית? קרמיקאית? אני בעלת הסטודיו ״עדי ניסני – סטודיו לעיצוב וייצור קרמיקה ביפו״ , עובדת בעיקר בעולמות הקולינריה, עם מסעדות ובתי מלון בארץ ובעולם. בזירת הלייף־סטייל אני עובדת עם חברות הייטק, לקוחות קצה ומעצבות פנים.

תמיד הייתה לי תשוקה עזה לעשייה ונעתי בין עולמות הציור והאוכל- בגיל 4 כבר בישלתי ארוחות למשפחה מהספר של רות סירקיס ״ילדים מבשלים״. ציור תמיד היה חלק מחיי. ציירתי על הקירות בחדר שלי בבית הורי בזמן שחברים היו יושבים אצלי. בנעורים התאהבתי בעולם המסעדנות ועבדתי בכל תחנה אפשרית בו, עד שהגעתי לניהול מסעדות (הכי מוכרת היא פרנצ׳סקה בראשון לציון, שבה גדלתי). 

כשהגיע הזמן ללמוד ידעתי שאני רוצה משהו אחר מבישול. במקרה, כדי להעשיר את הזמן, הגעתי לחוג אובניים –  והתאהבתי. רכשתי אובניים ושמתי אותם בחדר, עד שהתחלתי תואר ראשון בקרמיקה וזכוכית בבצלאל, שם המרצות היו אומרות שכנראה עשיתי את זה בגלגול הקודם. במסגרת הלימודים יצאתי לשנה של חילופי סטודנטים בברצלונה. התמחתי בקדרות ובעיצוב אבל התעקשתי לסיים בפרויקט גמר פיסולי. 

בסיום התואר נסעתי לאוסטרליה לחברה ומצאתי את עצמי מגשימה שם חלום אחר – לימודי תעודה בעיצוב אופנה. אחרי הלימודים באוסטרליה חזרתי לארץ והרגשתי קצת אבודה. לא מצאתי מקום שבו אוכל לממש את כל שעמלתי עליו במשך ה־4 שנים בבצלאל; זה לא כמו היום, שסטודיו לקרמיקה נהיה דבר נפוץ. אז היו שואלים אותי אם למדתי לעשות אסלות ואריחים. 

עבדתי שנה בכמה סטודיואים ולימדתי קדרות. בעקבות פרידה מבן זוג עברתי לדירה חדשה עם שני חדרים: באחד ארגנתי סטודיו לקרמיקה ובמרפסת שמתי תנור. בקומת הקרקע של הדירה, על רחוב רוטשילד, הייתה לאחותי ואחי מסעדה (מאמאסיטה).

בין שיעורי הפיסול שהעברתי אצלי בדירה ירדתי למסעדה לעזור בסרוויסים. בלילות יצרתי ומילאתי את המסעדה בכל טוב – ממעמדי קיסמים ועד לצלחות – עד שבער בי לזוז, להמשיך הלאה. 

עברתי לעיר הגדולה ושכרתי לופט גדול. חזרתי לעבוד במסעדות ובלילות יצרתי תוך כדי שאני לומדת תואר שני בלימודי מגדר ואמנות בלסלי קולג׳. בין לבין חקרתי קצת את עולם הציור ושוב חזרה לפיסול וקרמיקה. משהו בחומר פשוט משך אותי אליו כמו מגנט.

בדיוק באותו הזמן האינסטגרם נולד: התחלתי לעלות שם תמונות של פרויקט שעבדתי עליו – עשיתי אז תבניות גבס כדי לשכפל צלחות פורצלן מתוך מחשבה לייצר אמנות קיר של צלחות שעליהן אני מציירת. מכיוון שעבדתי בתחום המסעדנות השפים מאיר אדוני ומיכאל גרטופסקי עקבו אחריי. הם ראו את הצלחות ובקשו שאגיע לפגישה. לא הייתה לי אז כוונה לייצר צלחות; מבחינתי זה היה פרויקט אמנותי.

יצאתי לפגישה איתם עם סל מלא בצלחות והם התלהבו והזמינו. חבר אמר לי: את כבר עם הסל – כנסי לרפי (כהן, האגדי). נכנסתי. פתחתי לפניו את הסל והוא נפעם והזמין ממני כ־400 צלחות. יצאתי משם והבנתי שאני צריכה להכין לעצמי מערך ייצור – במשך שבוע הכנתי מלא תבניות גבס ועמדתי בסטודיו לבד ימים כלילות עם מערוך ועבדתי כמו משוגעת. 

אחרי ההזמנה הזו הפכתי לאמנית של רפי. התחילו להכיר אותי. היצירתיות פשוט פרצה ממני והתחלתי ליצור סדרות שלמות של מערכות אוכל ייחודיות. עבדתי בתבניות, שזו טכניקה כביכול תעשייתית, כדי לשכפל, אבל מצאתי את הדרך להפוך כל צלחת לייחודית; היה לי חשוב שהנגיעה של היד שלי תיראה בכל צלחת. ואז הכל פרץ – היכולת שלי להקים מערך ייצור רחב ויעיל וההבנה שלי באוכל ובצרכי המסעדה הביאו אותי לאן שאני היום.

ריאליטי אוכל וקורונה: לאחותי היה חלום להשתתף בריאליטי אוכל. יום אחד התקשרו אליה מ־MKR והיא ביקשה שאבוא איתה. הצטרפתי בשביל הצחוקים, הצחוק הפך לאמת ומצאתי את עצמי בתוכנית. נהנתי ליצור צלחות למנות שלנו ומהשיח בשולחן, אבל בתכלס עשיתי את זה בשבילה. מה שכן, לא ידעתי שהקורונה בפתח והתוכנית תעזור  לי להגיע למרחב הביתי – אז איכשהו הגיעה קורונה והאמת שהיא הגיעה לי בול בזמן כי כבר היה לי רצון להתרחב. רציתי ליצור דברים פונקציונליים לבית, אבל העומס בייצור צלחות למסעדות לא איפשר. 

אבל יום אחד העולם נסגר ולא היתה ברירה, אז הקמתי אתר איקומרס בין לילה והתחלתי ליצור דברים לבית ולשווק אותם באינסטגרם: תבניות אפיה, כוסות, קנקנים ועוד. זה סלל לי את הדרך לריטואלים של החגים ולטקסים של בית, שאני כל כך מאמינה בהם – סדרת מוצרי יודאיקה, אבל לא רק, בהם מארז שבת (ובו מגש חלה, כוס קידוש, אגרטל פרחים), מארז לקפה (מפיות, כוסות וצלוחיות), מארז לאפייה (תבניות בשלושה גדלים, קרש ומגבת כדי להוציא את התבנית מהתנור), נרות ואגרטלים. לפעמים צריך כח עליון כדי לשנות – וזה עבד לטובתי. 

מאז הצגתי בתערוכות בחו״ל, למשל ב״מיזון אובג׳ט״ בצרפת וב״אמביאנטה״ בפרנקפורט. נרשמתי ללימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, שלא סיימתי כי נכנסתי להריון עם בני היקר, בנימין. השתתפתי בקמפיינים של יקבי כרמל, גרייגוס, קום איל פו, H&M (חנוכיות וצלחות פסח) ונספרסו ובפודקאסטים, הרצאתי במכון טכנולוגי חולון ובסוהו האוס. והאינסטגרם שלי פעיל – היום אני בעיקר משמיעה את קולי שם. אני מאמינה שהידע שלי וסגנון החיים המורכב שלי (אמנית עצמאית שמגדלת ילד לבד) יכולים לתת השראה לאנשים 🙂.

טכניקה: מעבר להבנה שלי בסדר פעולות וייעול ייצור (חובה בקרמיקה, כי זה חומר סופר קשה עם טריליון תהליכים מורכבים) אנחנו עושים בסטודיו את הבלתי ייאמן ב־50 מ״ר ועם מעט ידיים – זה מצליח כי אני יודעת לעשות הכל לבד, משלב הרעיון ועד מודל לתבניות; אין טכניקה בקרמיקה שאני לא שולטת בה.

אנחנו עובדים כמעט בכל הטכניקות, ממשטחים ועד אובניים ויציקות, תלוי פרויקט. החומר הקרמי שרוף בטמפרטורה גבוהה עם גלזורה שפיתחתי והיא ייחודית לסטודיו. הגימור שלה, מאט משי, מדגיש את החומר, נותן לו במה ולא מצפה ומסתיר אותו. אנחנו יוצרים פריטים בעיקר לעולם הקולינרי, ליודאיקה ולעיצוב הבית, אבל יש גם פרויקטים גדולים יותר כמו כיורים. אני לא מפחדת מאתגרים ולוקחת על עצמי עבודות ענק שמתאימות למפעלים רק כדי לדחוף קדימה.

הסגנון שלי הוא נקי, מודרני, אלגנטי, אבל משלב בתוכו ערבוב של צבעי אדמה לקבלת תחושה שורשית, כנענית פרימיטיבית. אומרים שהדברים שאני יוצרת הם טיימלס, שאין להם תחושה של זמן או מרחב, לא תלויי טרנדים ותמיד יהיו רלוונטיים – זו מחמאת ענק. לאחרונה הכנסנו גם מדפסת תלת־ממד והתחלנו למדל במחשב. ככה יצרתי את צלחת פסח האחרונה שלי, שמידלנו על המחשב שעות לפני יציאה לתבניות גבס.

קדימה: אני בתקופה שבוער בי להתקדם לשלב הבא. ריבויי הסטודיואים לקרמיקה היום, הדם הצעיר שיש בשוק, עייפות החומר מצידי והרצון להמשיך הלאה (שלא לדבר על המצב בארץ ובעולם שפשוט לא מאפשר מרגוע) גורמים לי להרגיש שהגיע הזמן לטרנספורמציה הבאה. היצירה בוערת בי ואני לא יכולה להפסיק ליצור. אני מלאה ברעיונות וגם מבינה שאני חלוצה בתחום הקרמי־מסעדני בארץ, אז אני חושבת ללמד אנשי עיצוב. 

החלום האמיתי שלי עכשיו הוא שיהיה לי סטודיו קטן בבית, במקביל לסטודיו ביפו, כדי שאוכל לחזור למקום האינטימי, ליצור בו ברגעים שההשראה נוחתת עלי ופשוט יש את הוויב הנכון – ליצור לנפש, בשבילי. במקביל אני גם חולמת להגיע לכל העולם עם הריטואלים שלי שאני כל כך אוהבת, למצוא מישהו שיקח את הקולקציות ויפתח אותם לייצור גדול יותר, כך שאוכל להתמקד בפיתוח המוצרים הבאים.

מוזיקה

אוהבת הכל, אבל שאני בזון שלי אני שומעת רוק אלטרנטיבי של שנות ה־90: נירוונה – הופעה אקוסטית, ביורק ואליס אין צ׳יינס הם השראות מהילדות, אבל חופשי אפשר לתפוס אותי יוצרת וצורחת בסטודיו כשברקע מרגלית צנעני, עומר אדם או נצ׳ינט. 

מה בצלחת

אני מאוד אוהבת אוכל איטלקי ים תיכוני ואסייתי כמובן. אוהבת אוכל חמוץ חריף מתוק. פחות אוהבת אוכל ״ישראלי״; מעדיפה מיונז על טחינה למשל. אוכלת כשר כבר מיליון זמן, למרות שאכלתי הכל בעבר. מעדיפה בשרי על חלבי, לא בנאדם של פשטידות מאפים וגבינות מסריחות. בחיים בחיים לא אוכל חרקים, בחיים! אני מלכת הרטבים ומלכת היש מאין, אך גם יודעת להרים ארוחה של מיליון מנות טעימות (וכמו בקרמיקה – אוהבת לעבוד על קומפוזיציות). טובה בעוגות מוגזמות 🙂.

המלצות אמנותיות

אני מקבלת השראות מהכל: מהטבע, מעולם האוכל והמסעדות, מתרבויות שונות, מאנשים סביבי, מעולם האופנה, גזרות, בדים, טקסטורות, ארכיטקטורה. יש לי כל הזמן דחף ליצור והחומר מניע אותי. אני מסתכלת סביבי ונולד רעיון. הנה כמה חשבונות אינסטגרם שאני עוקבת אחריהם ומעניקים לי השראה: 

• Mune_architecture: ארכיטקוטורה מדהימה, מודרנית, אבל לא סטרילית מדי, אלא אורגנית. ארכיטקטורה ובתים מאוד מעניינים אותי. כשאני בונה קולקציה אני לא בונה מוצר שעומד בפני עצמו, אלא מסתכלת עליו בתוך מרחב גדול יותר, לרוב המרחב הביתי.
• Massami _tokuda: יפני שמעצב בעץ והשראה מהלכת. יש שם ניקיון שרק יפנים יכולים להביא. הוא אמנם עובד עם תבניות, אבל הצבעוניות של החומר, שהיא אורגנית ולא תעשייתית, והשילוב ביניהם הוא בלתי נתפס.
• Marieke Verdenius: צלמת הולנדית מדהימה. יש בעבודות שלה הרבה עניין בין המרחב הביתי לזה שבחוץ. אור מדהים, המון ניקיון, אבל חם. 
• Julia Ether: משפיענית רב תחומית שמכנה עצמה “אלכימאית של האטה” (Slow living). כל הדף שלה הוא השראה אחת גדולה. היא מראה את חיי היומיום, מדברת על ריטואלים, על האטה, תוך שימת דגש על מה שחשוב. הפריימים שלה מוטרפים, מאוד שונים מהוייב שיש בארץ – זווית על חיים שקשה לנו לראות בארץ החמה והמוטרפת שלנו.

ניימדרופינג

ממממ.. זו שאלה מורכבת קצת. בגדול, הייתי שמחה לארח בסטודיו את פרידה קאלו. זה אולי קלישאתי מעט אבל היא מבחינתי הדמות הכי השראתית ביקום. הייתי רוצה להכין לה סט כלים ולשבת איתה לערב מלא יין. ברמה היותר פרקטית  – הייתי שמחה מאוד לעצב קולקציית כלים (קרמיקה וגופי תאורה) לאיסי מיאקי או לאיקאה. חחח

חם מהתנור

ממש ממש חם מהתנור… בעקבות המלחמה באיראן וההסתגרות בבית פתחתי סטודיו קטן בחצר הבית (למזלי היה לי חומר בבית). בטכניקה שעבדתי איתה – חוליות, שהן בעצם רצועות של חימר – עשיתי גופים גדולים שבקרוב יהפכו לגופי תאורה בצל המלחמה. וכמובן, עוד חודש וחצי, עולה סדרת כלים חדשה לחגי תשרי – לקחנו את השנה הזו ממש ברצינות והתחלנו מוקדם. מצפה סדרה טיל בליסטי (או קרקע קרקע 🙂).