RCA 2025 // אור סגל

מי אני

אור סגל, בת 28, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל (2021) ומסיימת את התואר שני במחלקה לאמנות עכשווית (Contemporary Art Practice) ב־RCA. הלימודים ברויאל קולג׳ ככלל, ובמחלקה שבה למדתי בפרט, מתקיימים בקצב לחלוטין אחר מבארץ. אלו לימודים מבוססי סטודיו או במילים אחרות ״תואר שכמעט לא קורה בו כלום״. 

לקח לי בערך שלושה שבועות מאז שהגעתי להבין שאף אחד לא עומד להגיד מה לעשות, שלא עומד להיות בריף ושאני צריכה פשוט להתחיל. הלמידה נוצרת מתוך קבוצות קריאה, סדנאות מחלקתיות קצרות, התמחויות עצמאיות בסדנאות הקראפט של האוניברסיטה ובעיקר מהעבודה המשותפת בחלל אחד עם עוד יוצרות ויוצרים מוכשרים מכל העולם.

המילה Practice, היא מילת מפתח בלימודים והיא מעט מקבילה למה שקוראים לו ״סגנון אישי״ בתואר הראשון. אחת המטרות המרכזיות של התואר היא לא לפתח סגנון אלא ללמוד לתמלל אותו, להסביר מה מעניין אותי בעשייה המקצועית שלי, מה השדה בו אני פועלת, מי היוצרים המקבילים אלי. 

מתוך תפיסה שבאה מההכשרה שלי בתקשורת חזותית, שהמדיום ואופן העבודה קשורים למסרים ולרעיונות אותם אני מעבדת, בחרתי לעבוד בטכניקות מיוחדות שדורשות זמן וסיזיפיות. לאורך השנה בחרתי לעבוד בעיקר בסדנת הטקסטיל וצביעת הבדים, הדפסתי על חומרים יוצאי דופן כמו מגבות חוף ועבדתי על פיתוח שפה איורית וטיפוגרפית שנוצרת דרך צביעת בדים בהשראת שיבורי (טכניקות צביעת בדים יפניות). בנוסף, חקרתי את חיתוך הלייזר דרך עשיית פעולות ״לא נכונות״ – שיבוש ההגדרות של המכונה, חריטה בשלבים ועוד. 

הלימודים אחרי ה־7 באוקטובר

הייתי צריכה לצפות את זה מראש, אבל נדהמתי כמה (מבחינת האנשים שסביבי פה בלונדון) התרבות שאני אוהבת כל כך, צבועה כולה בביקורת על המדיניות הישראלית, על קולוניאליזם ועל המלחמה. ההבנה שהייתה לי הכי מורכבת הייתה שגם כשאני מנסה לתווך את הערכים האמנותיים שעליהם גדלתי, אני לא מצליחה לשנות את התפיסות הראשוניות האלו של הסביבה. 

יחסית במהירות הבנתי שאני צריכה לעשות שינוי בתפיסה ולראות בתקופה הזו הזדמנות להקשיב במקום להסביר. הבנתי שזו אפשרות יוצאת דופן לשמוע ״מבפנים״ מה אנשים מעולם האמנות חושבים על החברה הישראלית ועל אמנים ישראלים וללמוד מתפיסות אחרות. הרגשתי שהידע הזה הוא כוח. 

פרויקט גמר

במחלקה לאמנות עכשווית אין הנחייה ליצור ״פרויקט גמר״ אלא להציג בתערוכת הסיום את תוצרי הלמידה והמחקר. לאורך השנה עבדתי על כמה פרויקטים בהקפים משתנים, אך עבור תערוכת הסיום החלטתי שחשוב לי להציג עבודה אחת קוהרנטית ומלאה. בחרתי להציג מחקר שליווה אותי כל השנה אודות אריחי טרצו.

בתערוכה אני מציגה שחזור של רצפת המסדרון בבית שבו גדלתי. הרצפה כולה עשויה מיציקות שעווה. הגודל של האריחים זהה לגודל של האריחים בבית ילדותי ורוחב העבודה זהה לרוחב המסדרון. העבודה יוצאת מתוך סיפור קטן ושולי – ההתלבטות של הוריי אם ומתי למכור את הבית. דרך הפרידה מבית ילדותי אני מייצרת שיח על פרידה מאמונות ותפיסות שליוו אותי לאורך השנים כמי שגדלה בבית ישראלי. 

במקביל למחשבה הקונספטואלית, הרבה מתוך זמן העבודה הושקע במחקר חומרי – בדקתי חריטה על עץ, ציור בעזרת סטנסילים, עבודה עם חומרים שקופים וצורות שונות של שכפול. הבחירה בשעווה הגיעה מתוך מחשבות על ילדים וילדות משחקים בטפטופי נרות בחנוכה. יצרתי משטחים אחדים של שעווה בצבעים שונים, שברתי אותם ויצקתי מעליהם שעווה בהירה.

העבודה יוצאת מתוך סיפור קטן ושולי – ההתלבטות של הוריי אם ומתי למכור את הבית. דרך הפרידה מבית ילדותי אני מייצרת שיח על פרידה מאמונות ותפיסות שליוו אותי לאורך השנים כמי שגדלה בבית ישראלי

שחזור הרצפה משעווה מייתר אותה משימוש. במקום לייצר מעבר, הרצפה שיצרתי מונעת אותו. במהלך הפרזנטציה של הפרויקט בחרתי לעמוד על גבי הרצפה ולשבור אותה וכך בתערוכה הוצגה הרצפה עם השברים. 

את העבודה מלווה ספר הכולל סדרה של שלוש שיחות העוסקות ברצפה: עם ההורים שלי, עם האדריכלית תמר אלון ועם בינה מלאכותית. כאן הייתה לי הזדמנות ״להתפרע״ מעט עם כלים של תקשורת חזותית: גריד הנובע מתוך חלוקה לשלישים של האריח, שילוב בין הדפסה על דפי פרגמנט להדפסת ריזו, הדגשות טיפוגרפיות ועוד. הייתה לי אפשרות לבטא דרך דפדוף, סוג נייר וכריכה וחומר את המחקר שלי לגבי טרצו, תהליך היצירה שלו והמשמעויות הרעיוניות שלו. 

השיח עם הבינה המלאכותית תיפקד בשני מישורים. המישור הראשון הוא ראיון עם עצמי ושיקוף של מה יכולות להיות התפיסות החיצוניות והשאלות הקשות על העבודה שלי. המישור השני היה יצירת שעווה וירטואלית – בדיקה איך אפשר לייצר בעזרת בינה מלאכותית עבודת רצפה ושיח אסוציאטיבי סביב תכני העבודה. 

עתידות

הבחירה ללמוד אמנות עכשווית לא הייתה הסבה מבחינתי, אלא הזדמנות לחדד ולהגדיר את תחומי העניין שלי ולדייק את השדה שבתוכו אני יוצרת. במהלך השנה הזו ניסיתי להבין איך אני מייצרת מסר כשאני מוציאה את הכלים הגרפיים והאיוריים שלי מהמשוואה. גיליתי בתהליך שגם כשאני עושה אמנות, אני עדיין מעצבת תקשורת חזותית. אני חושבת ופועלת דרך רמות של תקשורת ותקשורתיות.

אני מקווה להמשיך את פרויקט הטרצו, לפתח ולהציג אותו בעוד מקומות. ב־RCA יש שיח על מתודולגיות ודרכי למידה של אמנות ועיצוב. אני מסיימת עם הרבה תפיסות חדשות על האופן שבו אפשר לשוחח על עיצוב ואמנות, לאיזה רמה של פתיחות, חוסר שיפוטיות ואופקים רחבים אפשר להגיע, על הדרך שבה אקדמיה יכולה להכין ל״חיים האמיתיים״ ובמקביל להיות הזדמנות להגשמת כל מה שבחוץ לא בהכרח יכול לעבוד. 

אני מתכננת לחזור לארץ להמשיך לעסוק בעיצוב גרפי בהשקה עם עולם האמנות והתערוכות ובמקביל ללמד. אבל בזמנים המשוגעים בהם אנחנו חיות וחיים, אפשר לתכנן משהו בכלל?