״קראו לה זהבה״: כשהתיעוד הופך לקינה, והמוות משלים את הדיוקן

הפנים של זהבה טלטלו אותי; לא הצלחתי ״לתפוס״ אותם. גם כשהיא הישירה מבט אל המצלמה משהו במבט שלה היה מלא הבעה ובו זמנית נזהר ממנה. האשה הזו שעמדה שם וכמעט הישירה מבט נראתה חשופה לגמרי, שברירית, ונוגעת ללב. אבל בו זמנית היה בפנים מלאות ההבעה שלה משהו שאי אפשר לקרוא לו בשם, כאילו היא שומרת את המבט שלה לעצמה. הלכתי איתה ועם המבט שלה כלפיי הרבה אחרי שצפיתי בה.

זהבה היא אשה טרנסית שנולדה בגדה המערבית וברחה לישראל בגיל 19. במהלך העבודה על הסרט התיעודי על חייה, זהבה נמצאה מתה. הבמאית, תמר ברוך, בחרה שלא להמשיך לצלם או לחקור את נסיבות חייה ולהישאר מחויבת למה שזהבה בחרה לספר מול המצלמה.

הבחירה יקרת הערך הזו הפכה את הסרט לרישום דיוקן עדין ושברירי, רישום דרך המבט של זהבה עצמה על חייה. הסרט זכה בפרס הסרט התיעודי הקצר בפסטיבל הקולנוע בחיפה, ובפרס של ה־IDA International Documentary Association ועלה לרשימה הקצרה בפרסי אופיר. השבוע הוא יוקרן בשתי הקרנות.

אפשר (וחשוב) לספר את הספור של זהבה במלואו. להתעכב על הרדיפה שסבלה ממנה בגדה, על הניסיונות שלה להיחלץ, על ההצלחה לשרוד ניסיון רצח בתוך המשפחה, סחר בזנות, ואפילו התחלה של תהליך של התאמה מגדרית. אפשר להתעכב גם על החיים שלה כאן.

היא כמו אחרים ואחרות שנרדפים על רקע מגדרי בגדה וברצועת עזה זכאים על פי אמנת הפליטים שישראל חתומה עליה למקלט בישראל. היא ואחרים במצבים האלה, אחרי שנסו על חייהם מגלים מהר מאד שהם לא יכולים להינצל כאן. ״המקלט״ הזה יכול ללבוש בישראל צורות מאיימות ומחרידות לא פחות.

נדמה שלזהבה יש איזו ידיעה עמוקה שמי שמולה רואה אותה ממש, שהיא יכולה להפקיד בידיה את חייה מבלי להסתכן שברוך תסמן אפילו רמז של בעלות עליהם, מבלי לחשוש אפילו מבדל של חשיפה שלא רצתה בה

כל זה כמובן חשוב, הוא חלק מהספור, ויש לו משמעויות שחשוב להבין גם על החיים שלנו כאן. אבל הסרט מבקש לעשות דבר אחר. הוא לא מבקש לפרש את חייה של זהבה, או לחילופין לפרוס תזות פוליטיות, הדבר המרכזי שלשמו נוצר הסרט הוא לתת לזהבה לדבר בקולה.

הבמאית מפקידה בידיה את הבחירה מה לספר ומה להראות, אם ואיך לתאר חיים של הישרדות בזנות, מה לומר על הגעגועים למשפחה שנמלטה ממנה, עד כמה לחשוף את המקום שממנו באה, כמה להיחשף במקום שבו היא נמצאת.

זהבה לכאורה נענית להזמנה. ברוך מתבוננת בה בישירות מלאת כבוד, וניכר כי האמון שזהבה נותנת בה איננו צומח רק במהלך הצילומים עצמם, אלא הוא זה שאפשר אותם. נדמה שלזהבה יש איזו ידיעה עמוקה שמי שמולה רואה אותה ממש, שהיא יכולה להפקיד בידיה את חייה מבלי להסתכן שברוך תסמן אפילו רמז של בעלות עליהם, מבלי לחשוש אפילו מבדל של חשיפה שלא רצתה בה.

התוצאה היא סרט שהוא דיוקן שברירי ויפהפה של האשה הגדולה והנוגעת ללב הזו. זה תיעוד נוקב ומלא חמלה של ״האין מקום״ שבו היא חיה, של הקיום המפוצל של אשה במנוסה, של תחושת הסכנה הכרוכה אפילו בהיישרת המבט.

העובדה והאופן שבו זהבה מתה במהלך הצילומים היא מטלטלת ושוברת לב. באיזה אופן בלתי נתפס המוות נחשף כחלק מן הדיוקן שלה. כשצפיתי בסרט נזכרתי במשפט הפותח את השיר הנפלא ״ההקמה״ של דן פגיס: אֶת מַסֶּכֶת הַמָּוֶת מַתְקִינִים מִנֶּגָטִיב שֶׁל הַפָּנִים״.

פני האשה החיה בסרט ופני האשה שמתה הם הנגטיב האחד של השני, וכטבעו של נגטיב הם בו זמנית כמעט אותו דבר עצמו. הסרט הוא מעין אלגיה, קינה שוברת לב על חייה ומותה, אבל גם נותן קול למי שכבר איננה בין החיים, מגלה את פניה.

---

קראו לה זהבה
במאית: תמר ברוך
ישראל, 2024, 22 דקות
5 כוכבים

14.7 | 20:00, הקרנה עם ״עומדים ביחד״ בבית הסגול, רחוב מקוה ישראל 8
15.7 | 20:00, הקרנה במסגרת הפסטיבל הפלורנטיני לקולנוע גאה בגינת אלוף בצלות