״זה היה מירוץ אינסופי״: נעמה בצלאל בטרמינל עיצוב בת ים

עמית: הי נעמה, מה שלומך בימים המטורפים שעוברים עלינו?

נעמה: אני בסדר ברמה האישית, וכמו כולם חווה בדאגה את מה שקורה ומייחלת שהמלחמה כבר תסתיים וכל החטופים והחיילים ישובו במהרה ובשלום 🙏🏻

עמית: חותמת על כל מילה ומוסיפה שאחרי שיחזרו כולם – נוכל להתחיל תהליך של שיקום ותקומה. בואי נעבור אליך ואל תערוכת הרטרוספקטיבה החדשה שלך בטרמינל עיצוב בת ים? מתרגשת?

נעמה: כן. התערוכה הביאה איתה התרגשות גדולה. כל האנשים שהגיעו התרגשו איתי, פירגנו, חיבקו והקיפו אותי באהבה

עמית: בתערוכה רטרוספקטיבית יש משהו מרגש במיוחד – סיום של פרק וסימן להתחלה חדשה. בואי נתחיל מסיום הפרק שלך. החלטת לסיים את הפעילות שלך כמעצבת אופנה, ספרי על זה

נעמה: בדצמבר האחרון, אחרי הרבה מחשבה והתחבטויות, הודעתי שאני מסיימת את הפעילות ומתחילה תהליך של סגירת החנויות והסטודיו. קיבלתי המון תגובות מלקוחות, מהתקשורת ומאנשים בכלל. תגובות מרגשות, נסערות, עצובות, וגם מפרגנות, מחמיאות ומחבקות

נעמה: תוך כדי תהליך הסגירה, שארך כמה חודשים, הסתכלנו על כל מה שנאסף – הארכיון והדברים ששמרתי כל השנים, וחשבנו שיהיה נכון לעשות איזה קלוז׳ר בתערוכה שתסכם את 30 שנות העשייה והיצירה שלי.

שמרתי ארכיון כמעט מכל הקולקציות מכל השנים ונאספו גם תמונות, פריטי וינטג׳ ועוד. ליאור בן זוגי לקח על עצמו להוציא את הרעיון לפועל והתחיל לחפש מקומות אפשריים. כשהגענו לטרמינל עיצוב ולאוצרת אילנה כרמלי לנר – הבנו שזה המקום הנכון

עמית: מה הביא אותך להחלטה לעצור?

נעמה: לפני הכל, חשוב לציין שכרגע סגרתי רק את הפעילות העסקית. אני משאירה פתח לדברים שאחליט וארצה לעשות בהמשך. עבדתי מאוד מאוד קשה כל השנים, והתעייפתי מהאתגרים של הענף. אופנה היא תחום שאף פעם אי אפשר לעצור בו.

עונה רודפת עונה, שנה רודפת שנה, וכל הזמן צריך לרגש ולהמציא את עצמך מחדש. אי אפשר להגיד – רגע, בא לי לעצור ולעשות הפסקה או לצאת לחופשה ארוכה. יש חנויות שמחכות לסחורה, יש עובדים, שכר דירה ועוד מחויבויות.

עונה רודפת עונה, שנה רודפת שנה, וכל הזמן צריך לרגש ולהמציא את עצמך מחדש. אי אפשר להגיד – רגע, בא לי לעצור ולעשות הפסקה. יש חנויות שמחכות לסחורה, יש עובדים, שכר דירה ועוד מחויבויות

במקביל להיותי מעצבת עסקתי גם בניהול החברה, מה שכלל הרבה תחומים. בשנים האחרונות גם גדל הצורך לשים דגש על שיווק – זה היה מרוץ אינסופי. בענף האופנה יש אתגרים שתלויים במזג האוויר, במצב הרוח הכללי, ובעוד אלמנטים שלא תלויים בהכרח או בכלל בהצלחת הקולקציה. עבדתי יום ולילה בלי מנוחה. במקביל גידלתי במסירות וטוטאליות גם שלושה ילדים – וכל זה יחד היה מעייף ושוחק.

הבנתי שבמדינה שלנו זה לא יילך ויעשה יותר קל, אלא להפך. החלטתי שאני רוצה לחיות חיים יותר נינוחים ורגועים. כעת אני משאירה לעצמי את האופציה לעשות דברים בהמשך עם פחות התחייבויות ופחות סטרס

עמית: היתה לך שפת עיצוב מובהקת. איך הגעת לשפה הזו?

נעמה: אחרי סיום לימודיי בשנקר ועבודה במשך שנה כמעצבת שכירה הגעתי לתובנה שכדי להיות מעצבת טובה, אני חייבת להיות נאמנה לעצמי ולעשות רק מה שאני אוהבת, מחוברת אליו ולפי טעמי. ברגע שניסיתי להתאים את עצמי לטעם ולרצון של אחרים – הרגשתי שאני לא מספיק טובה. התובנה הזו הובילה אותי לאורך כל הדרך, וברגע שעשיתי את מה שאני אוהבת באמת, זה הכתיב את כתב היד הברור והמובהק שלי ואת הסגנון הייחודי שלי.

עבדתי תמיד מהבטן, לפי מה שאני חושבת שנכון ויפה ולא לפי תכתיבים וטרנדים. כן עקבתי תמיד אחרי מה שקורה בעולם מבחינה אופנתית כדי להישאר מעודכנת, אבל נתתי את התרגום האישי שלי. בעיקר התייחסתי לצבעי העונה אבל בתנאים מסויימים שתלויים בטעמי האישי

עמית: איך היית מנסחת את הדי.אן.איי של נעמה בצלאל? מה תמיד נשאר שם, גם כשהטרנדים השתנו?

נעמה: סגנון עם ניחוח נוסטלגי, כזה שמביא את העבר אל ההווה בצורה עדכנית ונכונה להיום, עם תזכורת נעימה לפעם. שימוש בהרבה צבע, הדפסים וטקסטורות, הקפדה על פרטים, איכות, נוחות וגזרות נשיות ומחמיאות. הטרנדים באו והלכו, אבל כתב היד הזה תמיד נשאר, הוא התפתח והשתנה לאורך השנים.

היו שנים שהקולקציות היו יותר רכות ורומנטיות, היו עונות עם שילובי סרטים. בשלב מסויים התחלתי לעשות סריגים ייחודיים שנסרגו לפי עיצוב שלי והיו מיוחדים גם בצבעוניות בגזרות ובדוגמאות שלהם שכללו מוטיבים כמו דובדבנים, ברבורים, כלבלבים, לבבות, במבי ועוד

עמית: ספרי על התערוכה. מה מוצג בה?

נעמה: התערוכה כוללת 18 מערכות של מעילים כשמתחתם שמלות. מעילים ושמלות הם שני תחומים שהתמחיתי בהם; הם היו ייחודיים בנוף האופנה בארץ הודות לצבעוניות שלהם, להדפסים, לטקסטורות וגם לגזרות ולצלליות שהיו תמיד בניחוח נוסטלגי. בחרנו להתמקד בשני הפריטים האלה כי חשבנו שהם מתאימים לייצג את היצירה שלי.

בנוסף מוצג ארון מלא בפריטים בסגנון יותר רך ורומנטי בצבעוניות פסטלית־מעושנת – דגמים עם הרבה דיטיילים ופרטים, דבר שאפיין אותי מאוד, כי תמיד שמתי דגש על הפרטים הקטנים שמרכיבים את המכלול.

מוצגים גם מבחר קטלוגים מיתולוגים, בעיקר מטרום תקופת האונליין. הקטלוגים היו מאוד מושקעים במחשבה ויצירה, ואנשים חיכו כל עונה לקטלוג הבא. קהל המבקרים בתערוכה מוזמן לקחת מהקטלוגים ששמרתי ושנשארו. בנוסף יוצגו מעט פריטים מאוסף פריטי הוינטג׳ הפרטי שלי ועוד

פתוחה לשיתופי פעולה

עמית: איך השתנתה האופנה הישראלית מאז שהתחלת, ואיך הרגשת את זה על בשרך כמעצבת?

נעמה: שוק האופנה מאוד השתנה מאז שהתחלתי. אני שייכת לדור המעצבים הצעירים הראשון שהיה פה בארץ יחד עם רונן חן, ירון מינקובסקי ועוד כמה שלא שרדו. באותו הזמן לא היו רשתות אופנה, ופתיחת בוטיקים למעצבים צעירים היה עניין חדש ושונה.

בהמשך נכנסו רשתות מהעולם וגם נפתחו כאלה ישראליות, מה ששינה את פני השוק. גם כניסת האונליין יצרה שינוי והפכה את התחרות לגלובלית, מול כל העולם. גם מעצבים כמוני פתחו אתרים והתחילו לשווק אונליין. לכל זה נכנסו גם הרשתות החברתיות ששינו המון דברים. ההבדלים מתחילת הדרך ועד היום הם עצומים. התחרות שונה, ההיערכות שונה – ובהתאם כמובן שגם הניהול צריך היה להשתנות

עמית: מה היו האתגרים הכי גדולים בניהול מותג עצמאי לאורך שלושה עשורים?

נעמה: זה נהיה עם השנים מאתגר יותר ויותר – הצורך לשמור על רמת מכירות כזו שתצדיק את כל המערך וכל המערכת, להתאים את החברה למה שקורה בשוק, לתת דגש גדול לשיווק, למכור מספיק בלי להתפשר על איכות, סגנון, בדים או פרטים. אבל הכי קשה היה להחליט לסיים את הפעילות

עמית: מסגירת המותג ועד פתיחת התערוכה לא חלף הרבה זמן. זה היה כמעט בהמשך ישיר. את עסוקה במה תעשי בהמשך?

נעמה: בפועל הסגירה והאריזה נמשכו כחצי שנה, וממש כשסיימתי לארוז התחילה העבודה האינטנסיבית על התערוכה. כך יצא שעוד לא הספקתי להירגע או לנוח לרגע. ייתכן שלקראת החגים אעשה מכירת פופ אפ, כי בסגירת הסטודיו תרמתי המון בדים אבל חלק גם שלחתי למתפרה עם הוראות ייצור. ברגע שאמצא מקום ותאריך ואמצא גם את הכוחות הפנימיים – הספקים יקבלו אוקיי לייצור.

מעבר לזה, אני פתוחה לשיתופי פעולה ורעיונות שיצריכו ממני פחות מחויבויות, פחות סטרס, פחות השתעבדות; שיאפשרו לי גם ליצור וגם לחיות חיים יותר רגועים

עמית: מה את מאחלת לעצמך? ומה לדור המעצבות הצעירות?

נעמה: לעצמי אני מאחלת בעיקר להיות מסוגלת לחיות ביותר שלווה ורוגע, נינוחות ואיכות חיים. לדאוג יותר לעצמי, לגוף ולנפש, ולעשות דברים שאני אוהבת. לדור המעצבות הצעירות אני מאחלת הצלחה – הדרך לא קלה ולא פשוטה, במיוחד במדינה שלנו שהיא גם קטנה עם קהל מצומצם, וגם יש בה אתגרים ומכשולים שאין במקומות אחרים.

אבל עם הרבה רצון, התמדה, כישרון, נחישות וחריצות – אפשר להצליח. כל זה בתנאי שייפתחו קו עיצובי ייחודי, שתהיה לו הצדקת קיום. אחרת הן ייבלעו במה שכבר יש. מעצב חייב ייחודיות כדי להתקיים.

---

נעמה בצלאל | בין נוסטלגיה לעכשוויות
רטרוספקטיבה לשלושה עשורים של יצירה
אוצרת: אילנה כרמלי לנר
טרמינל עיצוב בת־ים, אהוד קינמון 32
נעילה: 3.8