Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
הביאנלה לעיצוב לונדון 2025: השתקפויות פני השטח
לונדון. 33 מעלות בלי מזגן. Somerset House: בכניסה המזרחית למבנה היפהפה שבו מתארחת (בפעם החמישית) הביאנלה לעיצוב של לונדון, מציגה ערב הסעודית תערוכה בשם ״מים טובים״ (Good Water). נציג הביתן מזמין אותנו לקחת כוס (מנייר ממוחזר ומתמחזר), למלא מים מתוך ברזיה שמעליה ניצב מיכל מים גדול, ולשתות.
רגע אחרי שאני גומעת את המים ומרווה את צימאון הגוף בחום הבלתי צפוי, אני עוצרת לחשוב על המהלך היומיומי והלכאורה פשוט, ומתחברת לסוגיה שהובילה את אוצרי ומתכנני הביתן: תרבות אירוח, מים חינם ובאופן חופשי, ועצירה המזמינה את המבקר.ת לתהות אודות מערכות מורכבות של אנרגיה וכלכלה הנדרשות להפקת מים ראויים לשתייה.
ביתן ערב הסעודית. צילום: שירה לדזינסקי
בקטלוג כבד משקל (שהמבקרים מוזמנים לקחת) מאירים אוצרי התערוכה סוגיות הנוגעות בהיסטוריות והווה של מנגנוני גישה ומערכות הנגשה של מים במדינה המדברית. כך, עם הצהרה גלויה־סמויה על מקומו ותפקידו של עיצוב בהתייחס למשאב חיוני, נפתח הסיור שלנו בין ביתני המדינות המציגות בביאנלה לעיצוב לונדון 2025.
הביאנלה נולדה בשנת 2016 על ידי סר ג׳ון סורל ובן אוונס. השניים, דמויות מפתח בשדה העיצוב בבריטניה, שיזמו ומובילים מאז 2003 גם את פסטיבל העיצוב לונדון, בחרו ליצור במה נוספת לעיצוב עכשווי. למול הפן המסחרי שבו מתאפיין פסטיבל העיצוב, הם הקימו את הביאנלה כפלטפורמה המתמקדת בתפקידו של עיצוב בהתמודדות עם אתגרים חברתיים, סביבתיים, טכנולוגיים, פוליטיים ותרבותיים.
רוס בחר להציג רוב מוחלט של מדינות שמחוץ לתרבות המערב, המביאות קולות אחרים לתוך השיח. כך אפשר לראות ייצוגים של תפיסות רעיוניות וחומרים חזותיים המנכיחים היבטים שונים בתרבויות של מדינות מדרום אמריקה, המזרח התיכון, מזרח אסיה ומזרח אירופה
כך, אחת לשנתיים, מוצגת בארמון היפיפה בסגנון הניאו־קלאסי, שהפך מרחב מארח לפעולות תרבות ותערוכות, תערוכת עיצוב גדולה שבה מדינות שונות לוקחות חלק בדיאלוג רב תרבותי ומציגות פרשנות רעיונית־חזותית בהתייחס לנושא נבחר.
בחודש שעבר הוצגה המהדורה החמישית של הביאנלה לעיצוב. האוצר שנבחר להוביל אותה, ד״ר סמואל רוס (Samuel Ross), הוא מעצב ואמן בריטי שבין השאר ייסד מותגי אופנה קונספטואליים כמו A-COLD-WALL* ו־SR_A SR_A, וגם עומד בראש תוכנית מענקים לאמנים בריטים שחורים. הוא בחר להוביל את הביאנלה תחת הנושא ״השתקפויות פני השטח״ (Surface Reflections), שנוגע בהבטים של היסטוריות אישיות, תרבותיות וטכנולוגיות המבנות את זהותנו ואורחות חיינו, וזכה למגוון רחב של פרשנויות שהוצגו ב־35 ביתני תערוכות.
כחלק מהחלטה אוצרותית רוס בחר להציג רוב מוחלט של מדינות שמחוץ לתרבות המערב, המביאות קולות אחרים לתוך השיח. כך אפשר לראות ייצוגים של תפיסות רעיוניות וחומרים חזותיים המנכיחים הבטים שונים בתרבויות של מדינות כמו פרו, צ׳ילה וארגנטינה מדרום אמריקה; ניגריה מאפריקה; קטאר, ערב הסעודית, ועומן ממערב אסיה (המזרח התיכון); יפן והונג קונג ממזרח אסיה; פולין ורומניה ממזרח אירופה ועוד.
למי שתוהה, לא, ישראל שהשתתפה בביאנלות קודמות – לא השתתפה השנה. מתוך מגוון הביתנים שבהם ביקרנו, בחרתי להתמקד בחמש תערוכות שמצאתי כמעוררות מחשבה ורבות יופי.
פולין: רשומות של המתנה
בביתן הפולני הוצגה התערוכה רשומות של המתנה: ״על זמן ועיטור״ (Records of Waiting: on Time & Ornament) – מיצב המבוסס על פעולת גילוף בעץ. הגילוף הוא מסורת עתיקה המאפיינת את יושבי ההרים, ומנכיחה אזור שבו מקצב הזמן הוא אחר.
המיצב נועד להעלות סוגיות סביב מהותו של זמן כמשאב רב משמעות בחיים המודרניים. אל מול ההרגל הרווח בעידן המתאפיין בתחושת ריצה מתמידה על גבי סרט נע – לבחון מדדי זמן בהתייחס לעשייה, בחרו היוצרים לשים בחזית הפרויקט דווקא את משכי ההמתנה – פרקי זמן שמתהווים בין פעולות היומיום, ועיכובים שלא בשליטתנו.
פולין, על זמן ועיטור
באמצעות אוביקט הבנוי מסדרה של 12 לוחות עץ, שכל אחד מהם מתאפיין במוטיב עיטורי שונה שגולף בעבודת יד, נפרשה בחלל התערוכה קומפוזיציה פיסולית של סימנים המהווים ייצוגים לזמני המתנה שונים. 120 דקות (שעתיים) של זמן המתנה יומי מצטבר של נהג טקסי בין נסיעות; 377 דקות (6 שעות ו־15 דקות) של עמידה חודשית בפקקי תנועה; 25,200 דקות (17 ימים ו־12 שעות) ציפייה של חקלאי פולני לגשם; 131,040 דקות (שלושה חודשים) המתנה של מהגר לאישור שהייה; 213,120 דקות (148 ימים) המתנה לפגישה עם פסיכיאטר במערכת הבריאות הציבורית בפולין ועוד. הקידוד החזותי של נקודות השהייה בדינמיקת החיים מעלה סוגיות חברתיות ומציף פערים של דפוסי חיים בין אוכלוסיות שונות.
לצד האוביקט הפיסולי נחשפו בתערוכה גם חומרי מחקר שנאספו לקראת ההצבה: דוגמאות גילוף מסורתיות לצד נתונים על הזמן הנדרש ליצירת כל אחת מהן; נתונים סטטיסטיים על חוויות המתנה של אנשים מקבוצות חברתיות שונות; ומיפוי של פרקי זמן ופעולות באמצעותו הפכו את כל אלה לכדי תמונת נוף מקומי של זמני המתנה.
כך, בעידן שבו רבים מתייחסים לזמן פנוי כמותרות, הופך המיצב בביתן הפולני מחד אמצעי מחאה על פערים חברתיים ועל הפוליטיקה של הזמן, ומאידך רגע של הרהור והזמנה למחשבה על האפשרויות להאט וליצור יופי מתוך סיטואציות ומרחבי זמן שאינם ניתנים לשליטה.
מלטה: קבורה משותפת
בביתן של מלטה, אחת המדינות הצפופות בעולם, ניצב ומילא את החלל כדור עצום גודל שבנוי שכבות כבושות של אדמת מחצבות אבן גיר מלטזית המעורבבת לכאורה עם אפר אדם. האוביקט הפואטי – חלק ממיצב עיצוב ספקולטיבי שנולד בעקבות החלטה חדשה במלטה (משנת 2019) להתיר שריפת גופות – מהווה הצעה לקבורה משותפת שתחליף את כדי הלוויה (URN) שמיועדים להכיל אפר של אדם בודד; כמו גם להפיכת מחצבות אבן נטושות שנמצאות ברחבי האי הקטן והצפוף למרחבי זיכרון טקסיים.
הפרויקט – URNA – שפותח על ידי צוות של אדריכלים, מעצבים, אמנים ואוצרים כהצעה לקבורה עתידית, נתמך ומתכתב עם טקסי קבורה ודרכי קבורה לאורך ההיסטוריה – מקולומבריום ואוסואריום ועד קבורה באדמה והצבת מצבות; ומחבר מסורות עבר, קיימות, ושינוי תפיסתי וחזותי בהתייחס לעיצוב סביבות זיכרון.
מלטה, URNA
בחלל התערוכה, לצד האוביקט המרשים, הוקרן סרט שנועד להכניס את המבקר לתחושת החוויה הטקסית שמציע הפרויקט, והוצג ספר המפרט את תהליכי המחקר, החשיבה הפילוסופית, הניסיונות הרעיוניים ושלבי העבודה.
בין דפי הספר אפשר לראות סקיצות רעיוניות לנופי זיכרון המנכיחים את היחסים בין אדם, חומר ומקום: המחצבה המקומית הנטושה כמרחב קבורה וזיכרון, ויישום אסתטי־פואטי של המשפט ״כי עפר אתה ואל עפר תשוב״ – שהעיקרון הרעיוני שלו נוכח בטקסי מוות של דתות רבות – כששרידיהם של מי שהיו הופכים חלק משכבות הזמן והנוף היומיומי (גם) של מי שיהיו.
עומאן: זיכרון ושימור
סוג אחר של עיסוק בזיכרון ושימור מורשת אפשר היה לראות במיצב Memory Grid בביתן של עומאן, שכלל עשרות העתקי ואקום פורמינג שקופים המבוססים על סריקה תלת־ממדית של כדי חרס עתיקים, משובצים במבנה של גריד במקצב קבוע וניצבים בחלל חשוך שטוף בתאורה כחולה־צהובה. מעין חוות שרתים המחברת מסורת וטכנולוגיה ומעלה סוגיות על האופן שבו נשמרת מורשתו של עם.
הכד שעליו מבוסס המיצב – זה שהיה בעברו כלי אחסון ושימור, וברבות הימים הפך חפץ שבאמצעותו ובאמצעות שרידיו אפשר ללמוד על תרבות עתיקה ומסורות עבר – מתוארך כאחד הכדים הקדומים ביותר של תרבות חצי האי ערב (מסביבות 3,000 שנה לפני הספירה). הכד, שבו שמרו דברים יקרי ערך, הפך מטאפורה ויזואלית לפעולת אחסון עכשווית – שמירת נתונים בעידן הדיגיטלי.
עומאן, Memory Grid
במהלך התערוכה מוזמנים המבקרים להעלות חומרים שאותם הם רוצים לשמור בחוות הזיכרונות השקופה ההולכת ונטענת במידע. פעולה זו נועדה להניע מחשבה ודיון אודות סוגיות של שימור ושיתוף ידע, ושאלות סביב הערכים והסיפורים שאנשים, קהילות ותרבויות רוצים לשמור, לזכור, ולהעביר לדורות הבאים. בנוסף, עולות מהמיצב שאלות על מהותם של שינויים טכנולוגיים. בעידן שבו חומר ממשי וחפצים טקטיליים מוחלפים בקבצים וירטואליים – מה יישאר? באמצעות מה? ובאיזה אופן אפשר יהיה ללמוד על תרבויות עבר והווה בעתיד?
ניגריה: תקוות ומכשולים
סוגיית השינוי והיחסים בין חפצי מסורות תרבותיות עתיקות לטכנולוגיה עכשווית זכתה למבט מעניין בתערוכה ״תקוות ומכשולים״ (Hopes and Impediments) שהוצגה בביתן של ניגריה. שמה של התערוכה נלקח מספר מאמרים שכתב צ׳ינואה אצ׳בה, שנחשב אחד הקולות החשובים בספרות עכשווית בניגריה, שעוסק במאמריו ביחסים בין אפריקאים ואירופאים – בעוולות העבר, מצוקות ההווה ותקוות העתיד.
במרכז התערוכה עמדה סוגיית הבניית זהות כמשא ומתן קולקטיבי המעוצב על ידי היסטוריות משתנות, זיכרונות דינמיים ומפגשים בין אנשים וקהילות. כמקרה מבחן בחרו מעצבי הביתן להציב את קהילת ליג׳ה – 33 כפרים באזור אִיגְבּוֹ בדרום מזרח ניגריה – שבגין עדויות ארכיאולוגיות המתוארכות לשנת 2000 לפני הספירה, נחשבים לאחד מאזורי התכת הברזל המוקדמים והחשובים ביותר באפריקה שמדרום לסהרה.
ניגריה, תקוות ומכשולים. צילום: אילנה גליקין
בחלל התערוכה, באמצעות פעמון ברזל עתיק (Ogene) ומיצב ספקולטיבי מבוסס טכנולוגיה, מאירים מעצבי הביתן אור על מהלכי שינוי המתהווים בגין דינמיקה בין שותפים, ועל עיצוב זהות מתוך דיאלוג בין אנשים ולאורך זמן.
האוגנה – פעמון ברזל ששימש בעבר אמצעי קריאה והפצת מידע באמצעות צלילים בחיי היום יום ובטקסים רוחניים של קהילת ליג׳ה; כמו גם ז׳אנר מוסיקלי המתאפיין באימפרוביזציה וקשר חי בין הנגנים והקהל בשעת הביצוע – הפך מוטיב בסיס לסדרת אובייקטים פיסוליים שהמגע בהם מניע תגובה על ידי אלגוריתם, המוביל לשינויים של צורה וצליל המקבלים ביטוי וממשיכים להתפתח כאובייקטים וירטואליים על גבי מסך הניצב מולם.
לצד המיצב הוצגה מפת אזור ליג׳ה ומיפוי של הדינמיקה והיחסים בין בעלי מלאכה שיצרו יחד אובייקטים המזוהים עם המקום. במפגש בין הנתונים – רשתות חברתיות ואקולוגיות שעיצבו זהות תרבותית, ומיצב טכנולוגי דינמי – נוצר דיאלוג בין זיכרון עתיק לתצורות של הווה פעיל, המנכיח עיצוב כארכיון חי של זהויות מתפתחות.
שורשים של אמון
אחד האוביקטים המפתיעים בין תערוכות הביאנלה הוצג בחלל פרויקטים קטן ושקט. דימוי יפהפה של אלמנט צמחי, במה שנראה כהדפסת תלת־ממד על גבי לוח פרספקס, שהוצג תלוי בריחוק מה מהקיר והקרין את צלליו אל הסביבה.
התחושה הראשונה שלי למול ההצבה היתה לנשום עמוק, להתיישב, ולהתבונן ארוכות בדימוי שובה הלב. כשקמתי כדי לקרוא אודות האוביקט גיליתי שהרישום האסתטי הוא הגדלת ענק של מה שנחשב התרשים הארגוני הראשון – תרשים משנת 1855 שעיצבו אנשי תעשיית הרכבות כדי להמחיש את המבנה ואת היררכיות האחריות של החברה באופן קומוניקטיבי. כלי תקשורת בניהול של ארגון גדול ושל אנשים המפוזרים במקומות רבים, באוביקט ויזואלי המסביר לכל אחד את תפקידו בתוך המכלול. אינפוגרפיקה 101.
ההצבה – Roots of Trust – הוצגה על ידי רייצ׳ל בוסמן – חוקרת של דפוסי אמון, הבוחנת כיצד אמון משתנה בעידן הדיגיטלי ואת האופנים שבהם הוא משנה את העולם. בוסמן, שמצאה בספריית הקונגרס את התרשים, עסקה לאורך שנתיים בשחזור והדפסה אותנטית של הרישום שיצר דניאל מקאלום (שעמד בראש חברת הרכבות Erie Railroad), הממחיש תפיסת עבודה שבה מוקד הכוח – הנשיא ומועצת המנהלים – הם השורשים מתוכם זורמת האחריות כלפי מעלה אל השטח.
רייצ׳ל בוסמן, שורשים של אמון
בשיחה אודות הפרויקט בוסמן חושפת גם תרשימי ארגון שנמצאו אחריו – תרשימים משנת 1914 ו־1917 הנראים כפירמידה נוקשה של היררכית כוח, שבה ההנהלה יושבת בקצה העליון. ויזואליה של סולם שהחליפה את הרישום הדינמי־צומח־גמיש, המהווה מן הסתם שיקוף והשתקפות של התבססות המודרניזם ותפיסות ואופן התנהלות בהשפעת עידן המכונה.
בדיאלוג בין מסורות עבר לתקוות לעתיד, אפשר לראות בתרשים שהוצג בתערוכה תזכורת לכך שחברות שונות יכולות לעצב לעצמן מבנים ארגוניים ודרכי התנהלות שונות; כשבימים אלה, שבהם האמון במוסדות מדינה ובמנהיגות הפך מצרך יקר ערך; ושבהם היררכיות של אחריות לא יוצרות ביטחון ביכולות ביצוע מקצועיות וערכיות – חשוב לזכור, עוד יותר מתמיד, שאמון נבנה בגין אנשים וקשר אנושי ולא מתוך מערכות.
אם לבחון באופן רחב את מהותה של הביאנלה החמישית לעיצוב בלונדון 2025, זוהי הזמנה להתבוננות ולשהייה בין תפיסות מהעבר כנדבכי מחשבה אל העתיד; הזדמנות לתהות אודות מקומו של אדם כפרט ושל קהילות ככלל, בעולם המשנה פניו בקצב הולך וגובר; והנכחה של מקומו של עיצוב כאמצעי שיקוף של תרבות, זמן ומקום, ובו זמנית ככלי הנעה לחשיבה מחודשת ולהובלת שינוי.
הביקור בביאנלה התקיים כחלק מסיור לימודי של סטודנטיות מבית הספר לעיצוב בפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים, במסגרת הקורס ״לונדון (כן) מחכה לי״ בהנחיית מירב רהט, בתמיכת היחידה הבינלאומית של סמינר הקיבוצים
