מטען הכאב ע״פ תום שובל: ״מכתב לדויד היה בבסיסו סרט לצופה אחד״

יונתן: תום מה נשמע? בדיוק חזרת מהקרנת ״מכתב לדויד״ בסן פרנסיסקו?

תום: נכון. הקרנתי את הסרט בפסטיבל הקולנוע היהודי בתחילת אוגוסט

יונתן: איך הייתה החוויה שם? ובכלל, איך זה להקרין סרט כל כך אישי ואינטימי באקלים זר וביקורתי בעולם?

תום: הסרט הוקרן בפרימיירה בפסטיבל ברלינלה שהוא פסטיבל גדול, ואחריו קרלובי וארי בצ׳כיה ועכשיו בסן פרנסיסקו. בכולם, על אף המעמד והחשיבות, יש תחושה מוזרה, כי כמו שרמזת בשאלה שלך, ״מכתב לדויד״ היה בבסיסו סרט לצופה אחד – דויד קוניו – שעדיין שבוי בעזה. ככה זה התחיל. אבל יש חשיבות ענקית בלהראות את הסרט בפסטיבלים ולהדהד את המצב הזה שאנחנו חיים אותו יום יום. ולהזכיר, גם לעצמנו, גם לי, שדויד הוא אדם ולא דימוי של מלחמה או פוסטר. זה חייב להיות חי ורוטט כל הזמן ואני חושב שזה הצד האקטיביסטי של הסרט

יונתן: הקהל בחו״ל מגיב אחרת מהקהל בארץ?

תום: זה לא סוד שלקהילה הבינלאומית יש כאב בטן גדול אל מול המלחמה ומה שקורה בישראל, ולכן כל דבר שקשור בזה, בעיקר כשזה נוגע לשביעי באוקטובר ולחטופים, מלווה באיזה מתח של מה יהיה ואיך יגיבו; ואם יהיו הפגנות או ינסו לפוצץ את ההקרנה – הכל עולה בראש. אבל עד כה שום דבר מזה לא קרה, אפילו ההפך, הקהל מקבל את הסרט בעוצמה, מתרגשים, מטולטלים ושואלים הרבה שאלות, שאתה מבין כמה בלבול, דיסאינפורמציה ופחדים מעורבבים בקלחת

יונתן: אני מסכים איתך שיש בזה משהו אקטיביסטי, הסברתי אפילו, וחשוב במיוחד להקרין את זה מחוץ לארץ. במיוחד בימים אלו, שדויד קוניו, אחיו אריאל ועוד 48 חטופים עדיין מוחזקים בעזה. וכאן בינתיים הסרט זכה להכרה ועלה לגמר בפרסי אופיר. איך זה בשבילך?

תום: אני מרגיש שכל אופציה, כל מרווח, כל רגל בדלת שאפשר לשים ולהבריח את הסרט אל תוך התודעה של אנשים הוא חשוב. אני רוצה – וגם המשפחה – שהשם דויד קוניו ואריאל קוניו וכל האחים שלנו יישארו בתודעה בכל רגע. ולכן אם זה בסמינר למורים בכפר סבא או פרס אופיר או עם מישהו צופה בסרט בנייד, אני לא בררן ואני לא מגן על נאותות ההקרנה. רק שיעבור רשתיות

יונתן: אתה מגיע מקולנוע עלילתי. ״הנוער״ – סרט הביכורים שלך יצא בשנת 2013, ובו מככבים האחים דויד ואיתן קוניו, לצד עוד דמויות מצעירי ניר עוז, שהיום כולם מכירים בעל כורחם (ביניהם שירי ביבס  ותמר קדם סימן טוב שנרצחו; ירדן ביבס, חברו הטוב של דויד). עשור אחרי ״הנוער״, על בסיס החומרים שנותרו מאחורי הקלעים שלו נעשה ״מכתב לדויד״ בעקבות השבעה באוקטובר.

תום שובל: הקולנוע יכול לעזור לך להתמודד עם המציאות והוא גם יכול לעודד אותך להתנגד לה. אני חושב ש״מכתב לדויד״, מעבר לעיסוק בשביעי באוקטובר עוסק בזה: הקולנוע והמציאות הם אחים תאומים שמנהלים מערכת יחסים סימביוטית והקריעה של אחד מהם מייצרת שבר טקטוני

תום: זה קצת כמו שאני אומר בסרט, שהמציאות חטפה לי את הסרט, אז במובן מסוים היא גם כיוונה אולי לשם. השביעי באוקטובר והקשר עם האחים וכל מה שמשתמע מזה, הכניסו אותי למשבר אקזיסטנציאליסטי. מה עושים עם זה? מה הטעם ליצור, אם המציאות יכולה לפרמט הכל בשניה, לייצר כזה ואקום.

הסרט היה מתוך הכרח שלי גם לגלות מחדש את הדימוי. למשל הרגע שאני מתעד את המסטיק/נרגילה, מבחינתי הדימוי הזה מספר לי באופן הכי מזוקק, שאנחנו עדין בתוך האירוע. מה קורה פה. העשייה התיעודית – שבעיניי קשה להפריד באמת מהבדיונית, כי אלה דיכוטומיות חיצוניות – עזרה לי לחזור חזרה אל המרחב הקולנועי, לבטוח בו ואפילו להבין אותו יותר. ואת החיים ואת השניות שלהם.

יונתן: היצירה הקולנועית עזרה לך לעבד את המציאות?

תום: כן. דווקא בגלל שהשבר מולה היה כל כך גדול. היא למשל יכולה לאפשר לי לתקשר עם דויד על אף שהוא נפקד. היא יכולה להראות את ניר־עוז כמו שהיה ולא יהיה. הקולנוע יכול לעשות את כל אלה. אלה חסדים גדולים ונשגבים. במובן הזה הקולנוע יכול לעזור לך להתמודד עם המציאות והוא גם יכול לעודד אותך להתנגד לה. אני חושב ש״מכתב לדויד״, מעבר לעיסוק בשביעי באוקטובר עוסק בזה. לצורך העניין, הקולנוע והמציאות הם אחים תאומים שמנהלים מערכת יחסים סימביוטית והקריעה של אחד מהם מייצרת שבר טקטוני

יונתן: על הסרט שלך הסירו דאגה מלבכם כתבתי שהוא מכה בבטן, ואני קצת מצטער על זה וקצת שמח על זה. כי זו החוויה שלי מכל סרט שלך. וזה הרבה בגלל הזיקה התמטית שלך לשולי החברה ולמקרי קיצון. לפשע, עוני, חוסר שפיות, ואולי, אם יותר לי להכליל – לחוסר אונים חברתי. מה מושך אותך שוב ושוב למקומות האלה? זו בחירה מודעת או משהו אורגני?

תום: שאלה טובה. זה גם וגם אני חושב. בחוויה שלי, אנחנו חווים כבני אדם, את החברה ואת המעמד, אנחנו לא מתייחסים לזה ביום יום מעבר לזה שנקרא מאמר או נגלול בטוויטר. קולנוע, בגלל שהוא קינטי ורגשי, יכול לקרב אותנו למכה הכחולה החברתית שאנחנו מרגישים ומתעלמים ממנה. זה קצת כמו כאבי פנטום. אתה מרגיש שכואב לך אבל אתה לא יודע איפה לגרד או ללטף. מבחינתי סרטים יכולים לאפשר את זה

כנער סינפיל, הסרטים שעוררו אותי לא היו אלה שהיו מהונדסים לעילא או אפקטיביים, אלא דווקא אלה שעודדו אותי להיות אקטיבי בצפייה. בגלל זה אני מתחבר לעניין הזה שכתבת בתבונתך שהסרטים מכים בך. אני מתחבר לאמירה שאמר פעם חנוך לוין ״אני רוצה ללכת מכות עם הקהל״. אז אני לא רוצה ללכת מכות עם הקהל, אבל אני רוצה לעורר אותו, להוציא אותו מאזור הנוחות. כדי שהמכה החברתית לא תהיה יותר פנטום במציאות

יונתן: מקרה בוחן: ״חיים ללא כיסוי״. וזה בדיוק מה שמעורר אותי. מלבד העובדה שזה סרט נהדר, יש שני דברים חזקים במיוחד. א. השפה הוויזואלית בנויה יותר על מיזנסצנה, פחות על עריכה, אם זכרוני אינו מטעה אותי. ב. דאנה איבגי

תום: כן. המיזנסצנה היא מהותית והיא מספרת את הסיפור בהרבה מובנים. העריכה מבינה את זה ומסתירה את עצמה, אבל היא גם מאד חשובה – לייצר את המצב־רוח הקוטבי של ליבי ולתת את התחושה שאנחנו מסונכרנים איתה.

בוא נגיד ככה, אם כזאת ליבי הייתה נקרית מולך או מולי ברחוב, האינסטינקט שלנו היה לעבור לצד השני של הכביש. הקולנוע מאפשר לי לקפוץ מעל האינסטינקט. אני נצמד אל ליבי כמה שיותר כדי לא לפספס אותה כמו שאני כנראה מפספס במציאות.

בתנ״ך תמיד מדברים על הקושי של נביאים למצוא קהל וזה גם הגיוני – הם מוזרים, משוגעים, אומרים שאלוהים בפה שלהם, מפחידים. אבל מה לעשות שמה שהם אומרים הוא הכי חשוב. האקט שאני מנסה לעשות הוא לחבר את הצופים, את הקהל, לראש של ליבי, ללב שלה, ולגרום להם למוסס את ההתנגדות

יונתן: אז אפרופו להיכנס לראש וללב של ליבי: דאנה איבגי נותנת בסרט את אחת ההופעות המרשימות בקולנוע הישראלי שראיתי מזה זמן רב. איפה דאנה איבגי? יש רק ליבי! איך ניגשים לבנות דמות כזו – מהטקסט ועד הסצנה?

תום: המקור היה סרט קצר שעשינו דאנה ואני ביחד (״הכל כישוף״), ששם היא משחקת את הווריאציה הראשונה של ליבי. אחרי שסיימנו את הסרט הייתה לשנינו תחושה שאנחנו רוצים להיות עוד עם הדמות ולגלות אותה. אני כתבתי את התסריט ואת הטקסטים. אין מילה בסרט שלא הייתה כתובה, ואז המפגש עם דאנה היה להבין את האנרגיות, איך היא מחוללת את הטקסט.

במסגרת התחקיר הלכנו למוסד סגור בירושלים שנקרא איתנים. למדנו את הפיסיות ואת המודולציות הרגשיות של אנשים מתמודדי נפש, כדי שנוכל להלחין את הקצב הפנימי של ליבי. דאנה היא פרפורמרית גאונית, והיא הייתה שותפה מלאה ליצירה. באיזשהו שלב הרגשתי שהתת מודע שלי ושלה מחוברים יחד. ליבי היא חיבור של שנינו. זה העיף אותנו יצירתית. חווינו חופש מוחלט במובן הזה. ולדעתי, אם חייבים לסכם סרט אז הסרט הזה הוא חופש וכל מה שמשתמע מהמילה הזו

יונתן: אתה מתמחה גם בסופים חזקים (גם ב״שפה זרה״, עוד רגע נגיע לזה) מטלטלים, מפתיעים. אתה רואה בזה משהו מחתימת היד שלך?

תום: לא יודע. אני תמיד מסתכל על סופים של סרטים כהתחלות של סרטים חדשים 🙂 אני רוצה לעשות ״הנוער 2״, ״הסירו דאגה 2״, ״חיים ללא כיסוי 2״ וגם ״שפה זרה 2״

יש חשיבות ענקית בלהראות את הסרט בפסטיבלים ולהדהד את המצב הזה שאנחנו חיים אותו יום יום. ולהזכיר, גם לעצמנו, גם לי, שדויד הוא אדם ולא דימוי של מלחמה או פוסטר. זה חייב להיות חי ורוטט כל הזמן ואני חושב שזה הצד האקטיביסטי של הסרט

יונתן: אז לגבי ״שפה זרה 1״… אתה מועמד לפרס אופיר על תסריט לצד מיכל ברזיס, עודד בן־נון ועמיטל שטרן. זה מבוסס על ״איה״, סרט קצר שכתבתם ואפילו היה מועמד לאוסקר. איך זה לחזור אליו שנים לאחר מכן ולהפוך אותו לסרט באורך מלא?

תום: מיכל ועודד הם חברים טובים ואני מאד אוהב אותם כיוצרי קולנוע. הסרט הקצר שהם עשו, שנקרא ״עונג שבת״ הוא בעיני אחד הסרטים הישראלים הטובים. אז כשהם בקשו ממני להצטרף לכתיבה של ״איה״ זו הייתה זכות מבחינתי. ותמיד באופק הייתה המחשבה ש״איה״ יהפוך להיות ארוך מתישהו. אחרי המועמדות לאוסקר זה כבר היה נראה משהו שיכול לקרות. שמחתי מאד לחזור לעבוד איתם ועל העולם של איה. אני מאד אוהב את הסרט ואת הסמטאות שהוא פותח

יונתן: ועל מה אתה עובד היום? ״חיים ללא כיסוי 2״?

תום: בראש שלי תמיד מתפתח ״חיים ללא כיסוי״. ליבי היא לא דמות שמסתלקת. אני עובד על כמה דברים, כל אחד במצב צבירה שונה. יש סרט חדש שהוא מעין היבריד בין דוקו לפיקשן, ויש עוד פיצ׳ר שבדרך וגם סדרת טלוויזיה בשלבי כתיבה

יונתן: מהמם – אני כבר מצפה. ובינתיים שיהיו בשורות טובות וימים טובים יותר

תום: אמן