מה נפתח // OBI

מי? 

דרור שר, 46. אחרי 21 שנה רצופות בעיר שמח לומר שהחל מהשבוע אני מחלק את הזמן בין תל אביב לקיבוץ מגל. 

בתור מי שגדל בניינטיז בירושלים, נשבעתי בגיל 15 שלעולם לא אגור בתל אביב. ובאמת, כדי להגיע לעיר נאלצתי לעשות עיקוף דרך ניו יורק. זה היה תחילת שנות האלפיים, השנים הראשונות של וויליאמסבורג, כשהסצינה של ברוקלין היתה עוד בחיתוליה. בלילה עוד שמעו קולות עמומים של יריות מרחובות רחוקים ועל בדפורד עוד היו מסעדות איטלקיות של מאפיונרים, שהיו שואלים אותך How you doin? אם בהית בהם יותר מדי זמן.

שם גם התאהבתי במסעדות, בברים ובאנשים שמסתובבים בלילה. כשחזרתי לארץ למדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, אבל כשהגיע הרגע שכל חברי לקחו עבודות כעוזרי במאי שלישיים בהפקות, אני התגלגלתי לעיתונות, כתבתי על לילה, מוזיקה וטלוויזיה וערכתי הכל מהכל.

לקראת סוף העשור הראשון של שנות האלפיים, הבנתי שהפרינט מת (והפעם באמת) ושאפשר לעשות משכורת של חודש בעיתונות בלילה של מסיבה, אז התחלתי להפיק מסיבות. למשך השנתיים שלאחר מכן זה בעיקר מה שעשיתי, עד שבקיץ 2010 לכמה חברים היה רעיון לעשות תחנת רדיו אינטרנטית, החלטנו לשדך אליה ברז בירה ולעשות פופ אפ של 100 ימים.

מצאנו חנות קטנה ברחוב הר סיני ליד בית הכנסת הגדול שמתחת למדרגות שלו ישנו הומלסים ונרקומנים, נתנו לה את השם ״תדר״ , והיינו בטוחים שאנחנו פותחים מקום קטן כדי שיהיה לנו ולחברים המוזיקאים והדי.ג׳ייז שלנו איפה לשתות בירה. יומיים למחרת היו 500 איש בחוץ ומאז הסחרור לא באמת נפסק.

התדר עשה חמש עונות כפופ־אפ ואז התמקם באופן קבוע בבית רומנו, שנתיים מאוחר יותר נפתחה פורט סעיד והצטרפו אליה גם רומנו, נואיבה, מיראז, ג׳אז קיסה, קסטה ולפני שנתיים, בסגירת מעגל פרטית, גם פורט סעיד ניו יורק.

מה פותח ומה חשוב לדעת לפני שאנחנו רצים לשם?

ה־OBI יוצא לעולם אחרי יותר מעשור של דגירה. ב־2013 מישהו איכשהו נתן לנו תקציב לעשות פופ אפ של תדר למשך חודש ביפן. זה היה כישלון מסחרי טוטאלי אבל הנחית אותנו ורבים מהחברים שלנו ביפן בפעם הראשונה. וכמו שיודע כל מי שהצליח להגיע ליפן, מהרגע שמכירים את השלמות התרבותית ששם קשה לנסוע לשום מקום אחר. 

כך, במהלך השנים, כל פעם שהיתה לי הזדמנות נחתתי בטוקיו, ונדהמתי מהיכולת שלה לייצר מקומות שכאילו יצאו ישירות מהחלומות שלי – החל מברי הוויניל והג׳אז שהשפיעו עלי ועל חברי עמוקות ועד לאיזאקיות משלל סוגים שמיזגו באופן מושלם בין אוכל לאלכוהול, אבל מעבר לכך הצליחו להיות המקום שבו אנשים משילים את התפקיד שהם משחקים במהלך היום ונשארים האדם שהם בלילה. 

האיזאקיות של יפן לצד הטברנות של יוון היו ונשארו בעיני השיא של כל מה שקשור למסעדות וברים, לא בהכרח בגלל שיש בהן את האוכל הכי טעים או את הקוקטיילים הכי מוקפדים, אלא בגלל שאפשר להיכנס אליהם במצב צבירה אחד ולצאת מישהו אחר לגמרי. 

ה־OBI הוא שילוב של כל הדברים האלה שאנחנו אוהבים בחיים – מטבח שמוביל דידי פרמינגר, שגדל בכליל לאימא יפנית ואבא ישראלי ועושה את האינטרפרטציה שלו על מטבח איזאקיה בחומרי גלם מקומיים. אוכל אנושי, עדין, ומלא בתשוקה ובטביעת אצבע אישית.

בצד השני של החלל עומדת מערכת סאונד היי־פיי שבנו ONE-A-WAY ועמדת די.ג׳יי מפוארת שמארחת די.ג׳ייז ואספני תקליטים מהעיר. מאחורה מסתתר בר קטן וסודי שאין לו בינתיים שם אבל יש בו אווירה של טוקיו בלילה. 

מה בצלחת?

• הנד רול מפורק: כשחבר יפני מזמין אותך לארוחה אצלו בבית הוא שם על צלחות את כל המרכיבים של ההנד רול (דג, ירקות, אורז) וחתיכות של אצות נורי בגודל של שני ביסים, וככה כל מי שמסביב לשולחן מהנדס לעצמו את הביס האולטימטיבי. דידי לקח את הקונספט המקסים הזה והעלה אותו לנקסט לבל עם טרטר בקר טטאקי טונה ותוספות שמעיפות את כל העניין למעלה.
• סשימי דג: מנה המורכבת מפרוסות של דג לבן עם שלוש טופינגז שונים, אבל הסיפור במנה פה זה הרוטב הסודי שדידי הביא מאמא שלו והוא פשוט שלמות – התחביב החדש שלי הוא להסתכל על מי שמזמין את המנה הזאת באובי ולראות כמה זמן הוא עומד בפיתוי לפני שהוא מרים את הצלחת ושותה את הרוטב כשהוא חושב שאף אחד לא מסתכל.
• אוקונומיאקי ושרימפס על פחם: הבסיס פה הוא הגירסה של דידי לפנקייק היפני שהוא מאכל רחוב אהוב בכל יפן ובמיוחד באוסקה. אבל הטוויסט פה מגיע מהשיפוד שרימפס שיושב מעל והציר המצומצם שהופכים את הפנקייק הזה לספוג לכל מה שטוב בעולם. 

 פוד פורן

סנדו צ׳יז ביף: אחרי מלחמת העולם השנייה היפנים הבינו שהדרך היחידה לנצח את ארצות הברית זה לקחת את כל מה שהאמריקאים עושים טוב – ולעשות אותו יותר טוב. זה נכון לוויסקי סודה, זה נכון להוצאות אודיופיליות לתקליטי ג׳אז, וזה בהחלט נכון גם לצ׳יז בורגר. בגירסה של דידי קציצה וגבינה נכנסים לתוך לחם חלבי ואוורירי ויוצרים סנדו שמוכיח שיפן ניצחה את אמריקה בגדול.

פלייליסט

בתקופה שבה האלגוריתם של ספוטיפיי גורם לכל המסעדות בעיר להישמע פחות או יותר אותו דבר (בחלק מהמקרים זה גם נשמע לא רע בכלל), הצד המוזיקלי של OBI מגיע ממקום קצת אחר. את המקום של חוכמת ההמונים מחליף טעם אישי של אספנים וסלקטורים שהקדישו לא מעט שנים והרבה מאוד מזומנים ליצור לעצמם אוסף תקליטים ספציפי לטעם שלהם, כזה שאי אפשר לשחזר בשום אפליקציה.

תוסיפו לזה רמקולים אימתניים שנבנו במיוחד למקום ואת הבר מאחורה שמנגן פסקול אחר לחלוטין, ונראה לי שאפשר להתחיל להבין את המקום המרכזי שתופסת מוזיקה בחוויה של OBI.

ניים דרופינג

עד לפני כמה שנים, אחד הדברים האהובים עלי בתל אביב היה האדישות שלה למפורסמים. הפעם הראשונה שראיתי את כולם מתעלמים באלגנטיות מיהודית רביץ בתור לקפה ליד הבימה לפני 20 שנה זכורה לי כאחד הרגעים שגרמו לי להתאהב בתל אביב. לא הרבה נשאר מהעיר הזאת שהייתה אז, אם להודות על האמת, והיא בהחלט כבר הרבה פחות טובה בלהתעלם ממפורסמים.

האמת היא שגם אצלי נעלם כל הפאסון ביום שבו קוונטין טרנטינו פתח את הדלת בקיסה, ולא השאיר לי ברירה אלא לגשת להציג את עצמי, ולתת לנער חובב הקולנוע מירושלים שהייתי פעם לאכול לו את האמאמא של הראש.

 מה אתה אוכל בבית בסתר כשאף אחד לא מסתכל?

זה לא דבר שקל לי להודות בו, עד כדי כך שכל פעם שאני חוטא, מיד אחרי הביס האחרון, כוס הפלסטיק חייבת להיכנס לשקית זבל, להיקשר ולהיזרק בחוץ בפח הירוק, אבל אם אני כנה עם עצמי, עמוק בפנים עדיין לא מצאתי ביס שמעורר את כל חלקיקי הנחמה אצלי בגוף כמו מנה חמה קוסקוס ירקות. 

אם היית ירק או חומר גלם – מהו?

לא יודע לגבי ירק או חומר גלם, קצת קשה לדמיין את עצמי כמזון, אני רוצה לקוות שלפחות הייתי דרינק נחמד, אולי ויסקי סודה שמוזג ברמן יפני זקן בבר ויניל מעושן בטוקיו, אבל דוגרי אני גם בכיף מוכן להיות ערק אשכוליות בתחנת דלק. 

---

OBI
יבנה 31, תל אביב
להזמנות