עייפות אלוהית: בלי לרומם, בלי להנהיג ובעיקר בלי להבטיח 

יובל: הי אורי בוקר טוב, מה שלומך בימים אלו? איך אני שמח שביקרתי בתערוכה היפה שלך. איך עברה עליך חצי שנה של רזידנסי בברלין בתקופה שאם נגיד את זה בעדינות לא קל להיות ישראלי בעולם

אורי: הי יובל בוקר טוב! תודה רבה, איזה כיף ומרגש שהיית בתערוכה 🙂 אני אנסה לסכם ולומר שהשהות כאן הייתה שילוב עוצמתי בין הצפה אמוציונלית לבין ספיגה תרבותית מעשירה ומהנה. 

כן, זה באמת לא הכי פופולרי להיות ישראלי, ובמיוחד לא בליבה האמנותית כאן. אני חושב שזה הקשה עלי בעיקר במפגשים הראשוניים, כשנקודת הפתיחה שלי לא הייתה מאפס, אלא ממינוס 100 והתסכול האמיתי היה בלהסביר שוב ושוב שאני אדם פרטי, ושהשקפות העולם שלי לא כל כך רחוקות מאלה של מי שעומד מולי.

ובאופן כללי אני מרגיש שזו תקופה שלא קל להיות בה בעולם, גם בלי קשר לישראליות, והיא דורשת תמרון מתמשך כדי להחזיק את האמונה שיהיה בסדר. או סביר

יובל: כן, מה היינו נותנים כדי להסתפק בסביר. ספר קצת על הרזידנסי, מה קורה בו, מה הוא כולל, מי עוד משתתף וכן הלאה

אורי: הרזידנסי הוא Künstlerhaus Bethanien והגעתי אליו במסגרת שיתופי הפעולה ש־Artis עושים עם תכניות רזידנסי בעולם. הרזידנסי ממוקם בקרויצברג בברלין, בניין של כמה קומות. קומת הכניסה היא גלריה יפיפיה ועצומה, המרתף הוא סדנה מחרפנת שהתאהבתי בה ושם ביליתי את רוב הזמן, ושאר הקומות זה הסטודיואים. משתתפים בו במקביל כל פעם כ־15 אמנים בינלאומיים ופרקי הזמן משתנים מאחד לשני

אורי: מה קורה בו? בעיקרון המון חופש, נותנים לך מפתח לסטודיו, מסבירים לך איפה מכונת הכביסה ואז די נעלמים. המעורכות שלהם בתהליך האמנותי מאד מוגבלת ואני חושב שזה גם תלוי עד כמה האמן מעוניין לערב ולשתף, ועד כמה הוא מעוניין להתבודד לתהליך מכונס

יובל: אתה צריך להגיד מראש על מה אתה הולך לעבוד? התערוכה היא חלק אינהרנטי מהרזידנסי? איך היא משתלבת בעשייה שלך – ועל מה עבדת חצי שנה?

אורי: זה לא מסוג הרזידנסי שמבקש להגיע עם הצעה לפרוייקט מסויים, התערוכה היא סוג של בחירה. ב־Artis דווקא השאירו את עניין התערוכה פתוח, מתוך מחשבה שהרזידנסי לא ינותב כולו לעבודה בלחץ של זמן לקראת תערוכה. 

בחודשים הראשונים היה לי ברור שאין לי תערוכה באופק, הרגשתי נקי ממשימות, שאני יכול לקחת את הזמן, להבין את הרטוריקה היומיומית שלי בסטודיו ללא מטרה, לצלול לתקופה של ניסויים ולמידת חומרים. וכך היה עד של־Kunstlerhaus Bethanien היה מקום פנוי לתערוכה הקרובה והאוצרת פנתה אלי שלושה חודשים לפני הפתיחה ושאלה אם אהיה מעוניין להשתתף.

עם בהלה גדולה והבנה שהגישה הנינוחה שלי הולכת להשתנות אמרתי כן!

בנוכחות של המלאכים טמון סוג של התנגדות שקטה ומתמשכת, לא מחווה לוחמנית. הם מגלמים כמעט במפורש אינרציה פוליטית, כאילו עצם הסירוב שלהם לפעול, להציל או לקום, הוא מחאה חרישית נגד האתוס של יצרנות, הצלחה וגבורתיות

יובל: נייס! מה אתה יכול לספר על התהליך? ידעת מה תרצה להציג? באיזה חומרים להשתמש? להמשיך שפה קיימת שלך או לצלול למשהו חדש? ספר על השלושה חודשים האלו

אורי: לתערוכה ב־Künstlerhaus Bethanien פיתחתי גוף עבודות חדש, שמשלב רהיטי עץ כבדים עם תבליטים שיצרתי מחימר, הדפסות תלת־ממד ונחושת. אני חייב להגיד שכל עניין הרהיטים התחיל בכלל מתוך מחשבה קצת מאולצת ומציקה של איך למלא את החלל, איך בזמן קצר אצליח ליצוק לתוכו חומר ורוח.

זאת פעם ראשונה שאני עובד עם רדי־מייד והיה משהו מאד ממכר במשימת החיפוש הזאת. הבנתי שאני מחפש רהיטים שיישאו את הדימוי, מן פריים שיעצב את האופן שבו התבליטים נתפסים, פריים שיכול לשחק על המנעד שבין הביתי והאינטימי, כמו ירושות שעוברות במשפחה, חפצים מוכרים מהבית, לבין אוביקטים שמקרינים יוקרה ומשדרים סמל סטטוס מסוים

יובל: ואז מה? איך התקדמת מכאן?

אורי: התחלתי ליצור כל מני סצנות שלכאורה נראות מוכרות, אך במקום מלאכי בארוק תינוקיים ומתוקים בשעת משימתם, מופיעים גברים מבוגרים וכבדי גוף שתפקידם הוא לשהות, מלאכים שלא נשלחו, שלא ירדו מהשמיים להביא מסרים או ישועה. מלאכים שפשוט נשארו.

דמויות המלאכים האלו נולדו מתוך מחשבה על מה קורה לדימויים פנטסטיים אחרי שהם עוברים את נקודת השיא שלהם. אנחנו הרי כבר נטשנו את הדימוי האידילי הזה, הוא לא משרת אותנו יותר, אבל הוא עדיין ממשיך להתקיים. וכשדימוי ממשיך להתקיים בעולם שאינו זקוק לו עוד, הוא מתחיל להזדקן; הוא מאבד את האאורה שלו, הפנטזיה עצמה מתרככת ומתעייפת, אך בכל זאת הוא עדיין נשאר, עיקש ונוכח.

הדימויים שיצרתי בתערוכה מותשים מהאידיאלים שנשאו בעבר, מותשים מהמשימה לגלם את הנשגב. העייפות הזו נובעת ממערכת סימבולית של סדר שאיבדה את תוקפה וכעת רק מבקשת להתקיים, בלי לרומם, בלי להנהיג ובעיקר בלי להבטיח

יובל: עכשיו אני מבין יותר טוב את השם של התערוכה

אורי: כן. אני מרגיש שהמלאכים שיצרתי אינם מסמלים התחלות חדשות אלא את חיי ההמשך של הדימוי, סדר סמלי שהתעייף אך עדיין מתמיד. מתוך המחשבה הזאת הגיע השם של התערוכה divine fatigue. 

בהחלפת דמות המלאך התינוקי, שבאופן מסורתי נחשבה לסמל של טוהר, הגנה וישועה בגופים גבריים מזדקנים ומוחשיים, ניסיתי לחשוף את שבריריותם של אידיאלים של גבורה וסמכות. הדמויות שלי דוחות את ההיגיון של יעילות, הנהגה וכוח גברי. 

בנוכחות שלהם טמון סוג של התנגדות שקטה ומתמשכת, לא מחווה לוחמנית. המלאכים מגלמים כמעט במפורש אינרציה פוליטית, כאילו עצם הסירוב שלהם לפעול, להציל או לקום, הוא מחאה חרישית נגד האתוס של יצרנות, הצלחה וגבורתיות

יובל: איפה אתה רואה בתערוכה שלך המשך לעבודות קודמות, לתערוכות קודמות, ואיפה משהו חדש? 

אורי: אני חושב שמה שממשיך עבודות קודמות זה בעיקר המשיכה שלי לקחת סימבולים טעונים היסטורית ודרמטית, ולהעביר אותם לאיזה ממד קריקטוריסט, כמעט מגוחך. זה קצת כמו להעביר אותם תהליך חילון מסויים, לרוקן מהם את הכובד והקדושה הרצינית, ולפתוח אותם לצורה חדשה שתתן לגיטימציה להתבונן בהם ממקום יותר משחקי וביקורתי.

ותמיד יש משהו חדש, די הכל חדש לי בתערוכה הזאת. העבודה עם רדי־מייד, עם נחושת וחומצות שנראה לי הרעלתי את עצמי למוות (ישנים ועובדים באותו חלל), ובעיקר ליצור במקום שהוא פחות מוכר לי. לקח לי המון זמן להתאקלם ולהבין איפה קונים, איפה משיגים ועם מי מדברים.

יובל: יפה. מה הלאה עכשיו שסיימת את הרזידנסי והתערוכה תכף ננעלת

אורי: ההלאה הקרוב הוא לחזור לארץ לזמן מה לכמה פרויקטים שיקרו או לא יקרו, אבל בעיקר כדי להיות עם ההכי חמודים שאני מתגעגע. וההלאה הרחוק הוא בפברואר לרזידנסי במילאנו ופריז