כל מה שחשוב ויפה
אורי זמיר, ״חברי הטוב הד״ בגלריה רו ארט. צילום: אלעד שריג
אורי זמיר, ״חברי הטוב הד״ בגלריה רו ארט. צילום: אלעד שריג

״לידם אני מרגיש נמוך בהיררכיה״: פסלי הכלבים של אורי זמיר

בתערוכת יחיד בגלריה רו ארט מציג אורי זמיר שישה פסלים, שכל אחד מהם מבוסס על אבטיפוס של כלב שהוא הכלאה בין מיתולוגיה למציאות ובין עבר להווה. באמצעות ההצבה שלהם בחלל הוא מנסה ליצור עולם שבו התרבות מונעת ומנוהלת על ידי להקת כלבים

תחילתה של תערוכת היחיד של אורי זמיר בגלריה רו ארט היא באבטיפוס רוחני בדמות כלב. היא מורכבת משישה פסלים עשויים מגבס, בגדלים שונים, שכולם מבוססים על אותו אבטיפוס ספציפי – הכלאה שיצר זמיר בין כלב סלוקי לכלב מצרי (או ליתר דיוק – אל מהמיתולוגיה המצרית בשם ״אנוביס״ שראשו ראש כלב וגופו גוף אדם). ״היו לי כלבים בעבר, אני בא ממשפחה אוהבת כלבים. אבל לא זה היה המקום שממנו התחלתי. 

״החשיבה על התערוכה התחילה מרצון לעסוק בדמות אחת, ספציפית, תבנית מקור – שממנה מתפצלים ונוצרים כל המבעים הפיסוליים. הכלב ידוע כחיה המבוייתת הקדומה ביותר, ואני מנסה לערער את המקום המבוית. כמו ליצור היכל שהתרבות מונעת ומנוהלת בו על ידי להקת כלבים. האדם סירס את האלמנט הפראי של הכלב כשהוא ביית אותו. פה המקום הפראי כן קיים – אבל מגיע בצורה של סדר היררכי חדש״.

צילומים: אלעד שריג

צילומים: אלעד שריג

התערוכה, ״חברי הטוב הד״, שאצרה הילה כהן שניידרמן, היא תערוכת היחיד הראשונה של זמיר כאמן של גלריה רו ארט. אבל מאז שסיים את הלימודים במחלקה לאמנות בבצלאל ב־2019 זו כבר תערוכת היחיד הרביעית שלו (קדמו לה תערוכות באופנובנק, ברוזי – חדר הפרויקטים בגלריה רוזנפלד ובמוזיאון הרצליה). במהלך השנים הוא גם יוצר לתיאטרון כמעצב במה, מה שמשפיע לא מעט גם על עבודות האמנות שלו. בימים אלה הוא חלק ממחזור הרזידנסי בארטפורט – שם בסטודיו הוא גם יצר בעצמו את כל הפסלים בתערוכה.

״בכלב יש חוכמה עתיקה, מחשבה עתיקה, אבל בכלב הספציפי שיצרתי יש גם מבט מרוקן. שם התערוכה מחזיר אותי לאותה החיה המבויתת שמלווה את האדם, משרתת אותו, הופכת לחברו הטוב ביותר. מצד אחד זה שם פיוטי אבל מצד שני הוא גם אפל ועצוב – כי הד הוא משהו שמהדהד אותך, הוא החבר המרוקן שלך.

״בתערוכה, בגלל שכל הפסלים נוצרו מאותה תבנית מקור, רואים כל הזמן את ההדהוד הזה, את האבטיפוס, את אותן הפנים. התהליך הכי מעניין עבורי בסטודיו היה לשמור על אותו אבטיפוס קדום, שהתפצל לכל מיני אישיויות, וליצור לכל פסל את האישיות שלו תוך כדי שמירה על הגרעין שממנו הוא נוצר״.

בסטודיו הוורודים הרגישו לי כל הזמן נורא מתוקים, והמטרה שלי היתה לשבור את המתיקות, את החמלה שיש בכלב. להדגיש את הניגוד בין הכלב הדואג, החומל, החבר, לבין ההד החלוש, הנעלם, המסוכן

את התערוכה מגדיר זמיר כשונה מתערוכות ופרויקטים שהציג בעבר, וכזו שהכי ״אחוזה מבחינה קונספטואלית״. הרעיון של מערך ההצבה של התערוכה, עם הגרדיאנט הצבעוני של הכלבים שמתחבר באופן מתעתע לתאורה דמויית שקיעה בחלל (שעליה אמון עומר שיזף) – היה קיים אצלו עוד לפני שהתחיל לעבוד על הפסלים. ״הייתי שמרן בחזון שלה. זו תערוכה שהרגשתי שאני משועבד בה לפסלים, ולא שהם משועבדים לי. ממש הרגשתי שאני הולך איתם״.

החיבור לאוצרת הילה כהן שניידרמן נעשה ביוזמתו, כשידע שיש תערוכה מתוכננת בגלריה. ״התמות שלה עניינו אותי, הדרך שבה היא מתייחסת לאובייקט כפרפורמטיבי. הרגשתי שהדרך שבה היא רואה חלל מתאים לדרך שבה אני רואה אותו, והרגשתי שהדיאלוג איתה יניב דברים טובים. במהלך העבודה על התערוכה, שאליה היא נכנסה ממש מההתחלה, היא לא ערכה אותי או אמרה מה כן ומה לא לעשות. הגילויים נעשו דרך דיאלוג והבנה עמוקה של למה כל פסל זקוק בכדי לבטא את הפעולה שלו בצורה המיטבית ביותר. התהליך האוצרותי עם הילה גרם לי להתמודד עם העובדה שאני צריך אישורים כל הזמן, ולמדתי דרך העבודה איתה לקבל את האישור הזה מעצמי״. 

זמן שאינו זמן ומקום שאינו מקום

הפסל הראשון שיצר לטובת התערוכה היה הטוטם, שנקרא ״מתעלה על עצמו״: עשרות ראשים של אותו אבטיפוס כלבי, מוצבים אחד על השני לגובה, כולם נתמכים בכלב אחד שיש לו גם גוף, כשהצבע שלהם הולך ומתכהה – מלבן לגמרי ועד ורוד־חמרה־בורדו כהה. ״הפסל הזה התחיל מרישום שבו חשבתי על איזו הפרעה לא רציונלית, כמו גליצ׳ דיגיטלי, שגיאה.

״הגרדיאנט הצבעוני של הפסל הוא זה שמכתיב את הסקאלה הצבעונית של כל הפסלים בחלל. כל רמה של טונאליות באחד מהראשים של הכלב בפסל הזה מופיעה בפסל אחר בתערוכה. כדי לייצר את הגרדיאנט השתמשתי בפיגמנט טבעי של ברזל, שהלבן של הגבס מתפקד גם כפיגמנט הלבן שבו אני מערבב אותו. בכל אחד מהראשים הגדלתי את כמות פיגמנט הברזל, וכך נוצרה ההדרגה הצבעונית״.

אורי זמיר. צילום: יום עומר

אורי זמיר. צילום: יום עומר

צילומים: דניאל חנוך

צילומים: דניאל חנוך

יש סיבה ספציפית לבחירה דווקא בצבעוניות הזו?

״הבחירה קרתה כבר בתחילת תהליך העבודה והיא גרמה לי להרגיש שאני לוקח איזה תפקיד של מורד. אני זוכר שצחקתי במהלך ההכנות לתערוכה שאם היו אומרים לי לעשות תערוכה על כלבים ורודים – בחיים לא הייתי מעז. זה ממש לירות לעצמך ברגל. בסטודיו הוורודים הרגישו לי כל הזמן נורא מתוקים, והמטרה שלי היתה לשבור את המתיקות, את החמלה שיש בכלב. להדגיש את הניגוד בין הכלב הדואג, החומל, החבר, לבין ההד החלוש, הנעלם, המסוכן.

״גם עיצוב התאורה תומך ברעיון הזה. היא אמורה להוריד את הטמפרטורה של השובבות, ולהחזיר את החלל לזמן שאינו זמן ולמקום שאינו מקום. לממד אחר, כזה שאתה רואה בו קו אופק עם כל מיני מונומנטים אחוזי דיבוק שחוצים אותו״.

השתן בפסל מגולם באמצעות חץ של חץ וקשת שכמו נורה לכיוון הרצפה. ״בכל התערוכה יש משהו פטישיסטי מצד אחד, וגם קריקטורי מצד שני. אחד הדברים שאני מתעסק בהם הוא לייצר הכלאות בין מחשבה עתיקה, כזו שמייחסת לחפץ רוח חיים, לבין מחשבה עכשווית שמעקרת את רוחו של הפסל. בכולם יש גם איכות קומית מסוימת. אני לוקח את התיאטרלי, המגוחך, המטומטם והקריקטורי ומנסה להכניס אותו אל ההירואי, הקדוש והעתיק״.

כשבאנו לחלל התערוכה, הילה ואני, בלילה שלפני הפתיחה, משהו שם לא עבד לנו. משהו בשלמות שלהם לא תפקד נכון, הסימטריה ביניהם לא עבדה. ואז הילה הציעה משהו קיצוני – לכרות לו את כף הרגל. ברגע שעשיתי את זה – הכלבים חזרו להיות שלמים

העבודה שמקבלת את פני המבקרים בתערוכה, ״שניים אוחזין״, מורכבת משני פסלים של כלבים שהלשונות שלהם משתרבבות ומסתבכות זו בזו. ״הלשון המחוברת היא סוג של שותפות גורל. הם גם מסתבכים בלשונם, כמאמר הביטוי, אבל גם נמצאים במצב כלשהו של מצוקה״.

אחד משני הכלבים הוא גידם, עובדה שמגלים רק כשרואים את הפסל מצידו השני, כשמתבוננים מתוך הגלריה לכיוון דלת הכניסה. הגידמות הזו היתה החלטה ספונטנית שהתקבלה ביום לפני פתיחת התערוכה. ״לפסל היתה רגל ורודה שלמה עד אז. אחת המחשבות שהובילו את העבודה על הכלבים היתה לעניק להם אווירה קצת צעצועית, כמעט מד״בית, באמצעות העובדה שהם מורכבים מכל מיני חלקים. האזניים, לדוגמה, הן יצירות גבס נפרדות מהראש.

כשבאנו לחלל התערוכה, הילה ואני, בלילה שלפני הפתיחה, משהו שם לא עבד לנו. משהו בשלמות שלהם לא תפקד נכון, הסימטריה ביניהם לא עבדה. ואז הילה הציעה משהו קיצוני – לכרות לו את כף הרגל. ברגע שעשיתי את זה – הכלבים חזרו להיות שלמים. דווקא דרך הרגל החסרה התפקוד של הכלב כמורכב מכמה חלקים הצליח לבוא לידי ביטוי. העובדה שמגלים את זה רק אחרי שנכנסים הופכת אותם לשומרי סף שמכניסים אותנו לתערוכה, אבל מאחור מתגלה הכאב של אחד מהם״.

צילומים: דניאל חנוך

צילומים: דניאל חנוך

birds

הפסל היחיד שבו קנה המידה של ראש הכלב הוא אחר הוא כזה דמוי קערה, שמתוכה מבצבצים כמה ראשי כלבים שמופנים אחד כלפי השני במעגל. ״אני מרגיש שזוהי כמו מושבת חכמים של כלבים, העדות היחידה שעוד נותרה מהעולם ההוא, שבו מועצת חכמי הכלבים ניהלה את העולם. לידם אני מרגיש נמוך בהיררכיה. יש בפסל הזה משהו ערמומי. הם זוממים, מתכננים משהו. הוא גם סוג של הטרלה, כי אתה מצפה לראות בתוך הקערה מים או נוזל ואז מגלה שם אש. הישיבה הזו במעגל הופכת למדורת השבט״.

הפעם היחידה שבה נכנסת דמות אדם לפסלים היא ב״כלב מביט אחורנית״, עבודה שבה ראש הכלב מונח על מצע של כפות ידיים ורגליים אנושיות. לפסל הזה יש גם אף כרות, ״שבמקום גדם אף נוצר תכשיט ארכיאולוגי כסוף. האיבר הכרות מתפקד כנחשק, המת הופך לחי״.


אורי זמיר | חברי הטוב הד
אוצרת: הילה כהן שניידרמן
גלריה רו ארט, שביל המרץ 3, תל אביב
נעילה: 8.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. מעיין

    לא יכולתי להתעלם מהעובדה שהשתן המגולם בתור חץ דווקא מכוון כלפי הכלב ולא כלפי הרצפה

  2. ניסן

    כלבים וחלקי הכלבים – זה – אומנות???
    בושה. ממילא אומן חסר חוכמת החיים…..על מה חשבו המארגנים התערוכה? אין נושאים חשובים יותר לאזרחי המדינה מכחבים??? או אין אומנים מוכשרים יותר?????

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden