עולה על הפסים: יעל הרניק במוזיאון פתח תקווה

עמית: בוקר טוב יעל. מה שלומך?

יעל: בוקר טוב עמית. אני בסדר, כמו כולם, מקווה לשנה טובה יותר

עמית: אכן. כולנו מקווים / מתפללים / מייחלים וכו׳. מגיע לנו. ובמישור האישי? דיברנו לפני שנתיים, אולי יותר. לפני המלחמה. מה התחולל אצלך במהלך השנתיים האלה, בעולם המקביל?

יעל: נכון. מאז נפתחו לי אפיקים חדשים, הצגתי בתערוכות קבוצתיות ועכשיו אני מציגה תערוכת יחיד במוזיאון פתח תקווה. בנוסף התחלתי ללמד בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה ובמחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר

עמית: וואו, מלא פעילות. נתחיל מהתערוכה שמסכמת רזידנסי במוזיאון פתח תקווה. ספרי עליה

יעל: התערוכה ״לרדת מהפסים – בדיאלוג עם מיכאל ארגוב״,שאצרה אירנה גורדון הנהדרת, נוצרה במסגרת תכנית שהות אמן בסדנת ההדפס של המוזיאון. התכנית כוללת ליווי מקצועי של מנהל סדנת ההדפס והאמן בחסד – משה רואס, ובמסגרתה נעשות עבודות חדשות בהדפס המתייחסות לאוסף המוזיאון

יעל: בחרתי לחקור את עבודות ההדפס של מיכאל ארגוב (1982-1920). בגלל שאני מגיעה מהעולם של ההדפס, רציתי לייצר עבודות שעוסקות במובן מסוים במדיום עצמו, ומאתגרות את התפיסה שלו.

כשניגשתי לארכיון של המוזיאון ביקשתי לראות את כל ההדפסים שקיימים באוסף. את ארגוב הכרתי עוד מבית הורי, שיש בו הדפסים שלו תלויים בסלון. התחברתי אל ההדפסים ברמה האסתטית והמודרניסטית שלהן. בנוסף, הרגשתי שיש חיפוש חומרי בעבודות שלו, בחיבור בין הדפס רשת לתלחיץ. חשבתי שהתכתבות עם העבודות שלו תאפשר לי להרחיב את מנעד העשייה ביצירה שלי.

רוב העבודות באוסף של ארגוב נוצרו בשנות ה־70 וה־80. הוא היה גם בין האמנים הראשונים שעבדו בסדנת ההדפס בירושלים, כך שזו גם התכתבות עם ההיסטוריה של עולם ההדפס המקומי. גם בעובדה שעבודות ההדפס שלו התקבלו בערבון מוגבל באותן שנים היה משהו שדווקא משך אותי; במיוחד זה שאמרו עליהן בזמנו שהן ״דקורטיביות״

התמקדתי בהיבט הגיאומטרי־מופשט בהדפסיו של ארגוב, ותרגמתי אותו לטקסטיל. יצרתי עבור התערוכה שמונה עבודות, כל אחת עשויה מ־20 מטרים של בד פסים בצבע מסוים, שהדפסנו בסדנת ההדפס של המוזיאון

עמית: את תרגמת אותן לעבודות טקסטיל?

יעל: התמקדתי בהבט הגיאומטרי־מופשט בהדפסיו של ארגוב, ותרגמתי אותו לטקסטיל. יצרתי עבור התערוכה שמונה עבודות, כל אחת עשויה מ־20 מטרים של בד פסים בצבע מסוים, שהדפסנו בסדנת ההדפס של המוזיאון. כל שבוע הדפסנו 20 מטרים בצבע אחר. לאחר מכן תפרתי וכיווצתי את בד הפסים בתפירה ידנית, באופן דומה לטכניקת הצביעה היפנית שיבורי. זו טכניקה שבדרך כלל משתמשים בה לצביעה על בד לבן.

התפירה והכיווץ הן דרכים לייצר חסימות, כך שהצבע לא יתפשט וכך ייצור את הדוגמה. פה אני עושה את אותה הפעולה – אבל על גבי בד מודפס. באמצעות היפוך כיוון התפירה, אני שולטת באיזה פס – הלבן או הצבעוני – יהיה חשוף, ואיזה מוסתר.

זה דומה בחשיבה לפעולת אריגה של שתי וערב. כשחוט התפירה שלי ממוקם מעל פס הצבע – הפס הלבן ייראה לעין; ולהיפך – כשחוט התפירה מתחתיו — פס הצבע הוא זה שייראה. אני מחליפה את החוטים בפסים. הפעולה החזרתית הזו של תפירת וכיווץ הבד מאפשרת נקודת מבט שונה על בד הפסים המוכר, והופכת אותו לאובייקט פיסולי בעל נוכחות חומרית גשמית חזקה

עמית: וואו. כמה זמן עבדת על התערוכה?

יעל: על המחקר והפיתוח של הקונספט עצמו אני עובדת כבר יותר משנה, אבל את העבודה בסדנת ההדפס התחלתי רק במרץ. אלו היו חודשים של עבודה מאומצת, שהצריכה ממני התכנסות וריכוז רב

תפיסה של צבע כחומר

עמית: להבנתי, לצבע בעבודות האלה יש משקל ומשמעות

יעל: אחרי שבמשך עשור עבדתי רק עם כחול, ובאופן יותר ספציפי עם אינדיגו בשש שנים האחרונות, הרגשתי שהגעתי לנקודה שבה אני רוצה לזוז מהמקום הזה. אם בעבר זה עזר לי להתפקס ולייצר שקט והתבוננות של ניואנסים, היום זה פחות המצב. ידעתי שאם לא אגביל את עצמי לכחול – שאלת הצבע, או העיסוק בצבע, צריכה לחזור ולהיות עיסוק מהותי. בהקשר הזה – ההתכתבות עם ארגוב אפשרה לי את זה.

חזרתי למחקר בסיסי של צורה, צבע וחומר. עניינה אותי המחשבה על תפיסה של צבע כחומר. זו מחשבה שהתחילה להתגבש אצלי בעבודה עם אינדיגו, והיא ממשיכה גם כאן. בדפוס רשת קיים עניין של כמה פעמים חוזרים על פעולת ההדפסה כך שהצבע למעשה נבנה שכבה על גבי שכבה

יעל: בעבודות שבתערוכה, התפיסה של צבע כחומר באה עוד יותר לידי ביטוי, כי משטחי הצבע מורכבים מאלפי קפלי בד דחוסים. עניין אותי לבחון איך תפיסת הצבע משתנה בהתאם לדחיסות של הבד, כלומר – איך הגוון משתנה בהתאם לכמה אני מכווצת אותו, ואיך הצבע נראה שונה ביחס ללבן או ביחס לבד הפסים כשהוא פתוח בחלקו התחתון.

עוד נקודת התייחסות מעניינת, שהייתה סוג של גילוי מבחינתי, הייתה הצד השני (או האחורי) של העבודה. העיסוק בצד הזה הוא משמעותי בטקסטיל תמיד. בגלל התנועה הגלית של הקפל, כשהפס של הצבע מתעגל לכיוון אחד – הפס הלבן מתעגל לכיוון הנגדי, כך שבצד השני של העבודה נוצר היפוך של היחסים בין הצבע ללבן. זה מצביע בעיניי על החוכמה של החומר. ז׳יל דלז, הפילוסוף הצרפתי, הרבה לדבר על התפיסה של הקפל בהקשר לזמן, וטען שלקפל אין צד קדמי ואחורי, אלא שזה תלוי בנקודת המבט

עמית: זה מרגש ממש. יכולנו להרחיב ולפרט כאן עוד גם על ההשפעות של התרבות היפנית על העבודות שלך ובכלל; אבל מעניין אותי השם שנבחר לתערוכה. מה עומד מאחוריו?

יעל: שם התערוכה באנגלית, The Devil’s Cloth, מגיע מספרו של ההיסטוריון הצרפתי מישל פסטורו, העוסק בהיסטוריה של דגם הפסים מימי הביניים ועד המאה ה־20. בספר הוא מדבר על כך שבימי הביניים השתמשו בבדי פסים כדי לסמן דמויות שהיו מחוץ לסדר החברתי כמו מצורעים, קבצנים ואסירים, ושאפילו השטן עצמו היה מיוצג כשהוא לובש גלימת פסים. בהמשך פסטורו מתאר את השינוי שחל עם ראשית המודרניות, והשילוב של דגם הפסים בדגלים – דווקא כסמל לשבירה של היררכיית המעמדות.

בגרסה העברית של הכותרת זה פחות עבד, ולכן התחלתי לחשוב על ביטויים הקשורים בפסים. מהבחינה הזאת, ״לרדת מהפסים״ התחבר לי עם סימון דמויות השוליים. חוץ מזה, יש בזה גם הומור עצמי מסוים מבחינתי, וזה כמובן גם רלוונטי לתקופה הנוכחית

עמית: ספרי גם על העבדוה שמוצגת במוזיאון טיקוטין

יעל: אני מציגה עבודה חדשה בתערוכה הקבוצתית ״יפן במלאכת יד״, שאצרה בחוכמה אתי גלס גיסיס. העבודה הזו גם היא תולדה של המחקר הנוכחי: כשהתמקדתי בהבט הגיאומטרי המופשט בהדפסיו של ארגוב ובניסיון לתרגם אותו לטקסטיל, בחרתי להתמקד בפסים, משבצות ונקודות – כדגמים הגיאומטריים הבסיסיים בטקסטיל.

על הנקודות ויתרתי מהר מאוד, ובהמשך גם על המשבצות, אבל העבודה בטיקוטין היא פיתוח של שלב בתהליך. תפרתי וכיווצתי 20 מטרים של בד אריג משבצות כחול לבן; רק שבמקרה הזה – פעולת הכיווץ הופכת את בד המשבצות לפסים.

התערוכה הזו היא סגירת מעגל מבחינתי. גלס גיסיס היא זו שפתחה לי את הדלת עם החזרה ארצה, בתערוכה לפני שנתיים, שבה הצגתי את גוף העבודות שיצרתי ביפן. גם בעבודות החדשות קיים שילוב בין תפיסות מזרחיות ומערביות, אבל משהו ביצירה שלי כבר יותר מושרש כאן

עמית: כלומר, יש קשר ישיר בין העבודה בחיפה והתערוכה במוזיאון פתח תקווה

יעל: כן, במידה מסוימת. אבל אני חושבת שהקונטקסט שבו העבודות מוצגות, אם זה בהתכתבות עם הדפסיו של ארגוב בפתח תקווה או ביחס למלאכות היד היפנית בטיקוטין – מעניק להן פרשנות או פרספקטיבה שונה. כלומר, איזה היבטים הן בוחרות להדגיש

עמית: בואי נעבור לאקדמיה. את מלמדת באוניברסיטת חיפה וגם בשנקר. מה בכל אחד מהמוסדות?

יעל: במחלקה לאופנה באוניברסיטת חיפה אני מלמדת קורס מבוא לטקסטיל, והחל מהשנה הקרובה גם הדפס. אני שמחה להיות חלק מהתנועה והשינויים שקורים בהובלת לאה פרץ וראשת החוג רחל גץ סלומון, בעקבות האיחוד של ויצו עם האוניברסיטה.

בנוסף, אני מתחילה ללמד באופן רשמי במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, והשנה גם מצטרפת לצוות הנהדר של ליווי פרויקט גמר. זה מאוד משמח כי זה המקום שבו צמחתי, ואני מודה למיקי קידר ראש החוג שאפשר לי את סגירת המעגל

עמית: אפשר להגיד שהנחיתה שלך והחזרה ארצה היתה קלה ומוצלחת?

יעל: קשה להגיד קלה, בטח שלא במצב הנוכחי ובהתחשב בהבדל המהותי בין התרבויות, אבל בראיה כוללת – כנראה שאכן זו היתה חזרה מוצלחת

עמית: זה כל כך ברור. ולצד כל אלו העשייה שלך מרשימה במיוחד. מה הדבר הבא?

יעל: תודה רבה :). קודם כל, להתכונן לפתיחת שנה באקדמיה, עם הרבה אתגרים חדשים ומעניינים. חוץ מזה, מתוכננות לשנה הבאה כמה תערוכות קבוצתיות שבהן אשתתף. וכמובן, להמשיך לעבוד בסטודיו. מבחינתי, גוף העבודות הנוכחי הוא רק ההתחלה. אני מרגישה שבכיוונים שהתחלתי לחקור יש עוד פוטנציאל רב ואפשרויות לבדיקה ולמתיחה של הגבולות.

עמית: נשמע שיש לך הרבה אופק. אני מאחלת לכולנו שנה חדשה עם אופק לעוד שנים כאלו

יעל: תודה רבה

---

יעל הרניק | לרדת מהפסים – בדיאלוג עם מיכאל ארגוב
אוצרת: אירנה גורדון
מוזיאון פתח תקווה לאמנות, ארלוזרוב 30 פתח תקווה
נעילה: 22.11

יפן במלאכת יד
אוצרת: אתי גלס גיסיס
מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, שדרות הנשיא 89 חיפה
נעילה: 29.11