״טייפינג…״: ריב אגרסיבי שבשנייה הופך להודעת אהבה מתוקה

יובל: הי אייר, הי אדם, מה שלומכן בימים האלו בכל רכבת ההרים הרגשית מסביב?

אייר: ימים מדהימים ומורכבים. יש הקלה ואפשר לנשום אך גם המון בלבול. אני בתקופה מאוד אינטנסיבית אך עשירה, באמצע תהליך עבודה חדש של אוהד נהרין, חזרות לעבודה שלנו שעולה ביום רביעי בתיאטרון החזותי, ובנוסף אמא לשני ילדים ולאדם שרק הוא זה כמו עוד עשרה ילדים

אדם: כן גם אצלי הרבה תחושות עולות, הקלה אבל גם מורכבות. אני כרגע גר בגרמניה והגעתי לארץ לקראת העבודה החדשה, ממש כשנחתתי נסגרה העסקה, ומאז שהגעתי אני ישן בתיאטרון החזותי עובד 24/7

יובל: כן. נדמה לי שמורכבות היא מילת המפתח של הרגע הזה (ולפניו) בזמן. ואנחנו כאן לדבר על העבודה המשותפת החדשה שלכם, ״טייפינג…״, שתעלה ב״מצפן״, כנס הפרפורמנס ה־13 של החזותי. כבר מהמשפט הראשון הצלחתן לסקרן – ערב ובו שתי עבודות מחול ופיסול חדשות, שמתבסס של ההתכתבויות ביניכם בווטסאפ. מי רוצה להתחיל לספר על העבודה?

אדם: כן, לגמרי, מורכבות היא מילת המפתח. הפעם הקודמת שהגעתי לביקור בארץ הייתה יומיים לפני התקיפה באיראן. מה שאמור היה להיות ביקור של משפחה וחברים הפך ברגע למצב אחר לגמרי, אני ואייר מצאנו את עצמנו בממ״ד של הדירה המשפחתית ברעננה, ובאחד הימים גם ננעלנו שם במשך שבע שעות.

בתוך הסיטואציה המוזרה הזו כשהעולם בחוץ מרגיש כאילו הוא משתנה מתחת לרגליים שלנו, מצאנו את עצמנו רבים על מי עושה כלים. ושם, איכשהו, תחילת העבודה

אייר: חודש לפני שהיינו אמורים לטוס לרזידנסי באיטליה פרצה המלחמה עם איראן, אדם הגיע לארץ ומצאנו את עצמנו לא יודעים אם התהליך יקרה ומה יהיה. הרעיון לעבודה היה אחר אך בתוך כל הכאוס מצאנו את עצמו רבים מקללים ויוצאים מפרופרציות. התקשורת ביננו מאוד קרובה יש בינינו חיבור שהוא מעבר למילים. ומתוך זה אנחנו גם מסתכלים על איך העולם מתקשר מילים יוצאות מההקשר והכל נהיה רגיש וטעון

יובל: ואיך מזה הגיע ההתמקדות בווטסאפ?

אדם: מאז שהתחלנו לעבוד יחד תמיד צחקנו על ההודעות ווטסאפ שלנו, הן מוגזמות לגמרי. זה יכול להיות ריב אגרסיבי שבשנייה הופך להודעת אהבה מתוקה, או קללות שמיד אחריהן מגיעה שאלה כמו ״יש לך קורונה? איך אתה מרגיש?״. תמיד אמרנו שיהיה מצחיק להראות את ההודעות האלה החוצה.

אדם אלעזרא: זה יכול להיות ריב אגרסיבי שבשנייה הופך להודעת אהבה מתוקה, או קללות שמיד אחריהן מגיעה שאלה כמו ״יש לך קורונה? איך אתה מרגיש?״. תמיד אמרנו שיהיה מצחיק להראות את ההודעות האלה החוצה

כשננעלנו יחד בממ״ד, הבנו שזה הבסיס של העבודה שלנו, הקצב, התנועה, הדינמיקה של הקשר בינינו. משם נפתחו גם שאלות רחבות יותר על תקשורת. אנחנו לוקחים את השיחות האלה והופכים אותן לחומר שממנו אנחנו בונים את העבודה דרכו אנחנו מנסים להבין איך אנשים מדברים, מגיבים ומסתדרים בעולם הזה

אייר: השתמשנו בהודעות טקסט בינינו כבסיס לעבודה. מילים שיוצאות מפרופרציה, מתפרקות, מאבדות הקשר, ואיך זה משפיע על איך שאנחנו מבינים אחד את השני. השתמשנו באיכות הזאת גם לאיכות תנועתית וגם לאיכות של האוביקטים. אנחנו מאוד שונים בעבודה שלנו אך שנינו יוצרים מתוך חומר ואנחנו מטעינים אחד את השני באנרגיה והשראה

יובל: אני פותח רגע טאב – איך ננעלים בממ״ד? מה קרה שם?

אייר: חחחח. ככה זה כשאדם סוגר את דלת הממ״ד

אדם: אז מה שקרה זה שבבוקר קיבלתי מאמא שלי עשרה סרטונים על איך לסגור את דלת הממ״ד כמו שצריך. ראיתי את כולם, הרגשתי מוכן לגמרי למשימה. כשהייתה אזעקה נעלתי בדיוק לפי ההוראות. רק שאז… כשניסינו לפתוח, הדלת לא נפתחה.

וככה מצאנו את עצמנו תקועים שבע שעות בממ״ד עם הילדים של אייר. באיזשהו שלב ניסרו את הדלת, ובחוץ כבר היו שוטרים, כיבוי אש, בערך 20 איש שמנסים לחלץ אותנו. ואנחנו? ישבנו על המיטה וראינו פוקימון

יובל: קטעים

ככה נוצר הסאבטקסט

יובל: אז יש התחלה, מה עכשיו? מה אתם יכולים לספר על התהליך? מתי נכנסה הכוראוגרפיה ומתי האוביקטים? או שהכל קורה במקביל?

אדם: זה כבר שיתוף הפעולה הרביעי שלנו. בהתחלה עבדנו די בנפרד, אני הייתי בסטודיו, עובד על חומרים ורעיונות, ואייר עבדה עם הרקדניות. היינו נפגשים מדי פעם, מדברים, מחברים בין הדברים. עם הזמן הבנו שהעבודה פשוט חייבת להיווצר יחד.

היום אני מגיע לסטודיו עם חומרים, אייר עם הרקדניות, והכול נבנה שם במקום, גם הכוריאוגרפיה וגם האוביקטים. הרעיונות צומחים תוך כדי תנועה, מתוך הדינמיקה המשותפת

אייר: עם הזמן הבנו ולמדנו שאנחנו צריכים להיות יחד בסטודיו. אחרי כל תהליך אנחנו נשבעים שזו פעם האחרונה שאנחנו עובדים יחד אבל שוב מוצאים את עצמנו באותה סיטואציה.

אני אוהבת לקחת קומבינציות מאוד פשוטות ואיקוניות ולהטעין בהן המון פנטזיה ורגש. האוביקטים מאתגרים ומרגשים, לפעמים מגבילים את התנועה ולפעמים תומכים בה. עבודה עם אובייקטים חדשה לי וזה מפעיל אותי: איך מביאים חומר או מבנה איך מפצחים את התנועה שלו

יובל: איך באמת? מה התפקיד של האוביקטים בסוף? וגם: איפה נכנס הרזידנסי באורסולינה באיטליה? מה הוא נתן לכן? חייב להודות שלראות את התמונות עם הרקדניות והאוביקטים על הבמה שם עושה חשק לראות את העבודה

אדם: תודה:) כן, אנחנו באמת מרגישים שזאת נקודת תפנית גם בעבודה וגם בקשר בינינו. האוביקטים לא עומדים לבד, אלא תומכים בדמויות ומוסיפים שכבה נוספת לסיפור. אנחנו לוקחים מילים מהשיחות שלנו, מטעינים אותן בתנועה ובחומר, וככה נוצר הסאבטקסט, כל מה שלא נאמר, אבל מורגש.

ברזידנסי באורסולינה היו לנו שבועיים לגמרי בתוך היצירה, בלי הסחות, בלי היומיום. היינו אחד עם השני כל הזמן, וזה איפשר לנו לדייק, לחדד ולבנות את העבודה ממקום הרבה יותר ברור

אייר אלעזרא: אני אוהבת לקחת קומבינציות פשוטות ואיקוניות ולהטעין בהן המון פנטזיה ורגש. האוביקטים מאתגרים ומרגשים, לפעמים מגבילים את התנועה ולפעמים תומכים בה

אייר: הרזידנסי היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. הוא איפשר לנו לעוף עם הדמיון, אני מרגישה בת מזל עליו. האוביקטים תומכים בדמויות, נותנים עוד מקום לפנטזיה, משחק עם גבהים וחלל טעון. החומר שממנו בנוי האוביקט משפיע על איכות התנועה והאיכות הפיזית של הרקדניות.

יצא לנו לעבוד עם רקדניות מדהימות ועכשיו עולה קאסט חדש ומטריף – שקד ורנר, רני לבצלטר, חביביה הרקולס. אני מאוד מאמינה בעבודה ומחכה להמשיך לחקור אותה

יובל: אז יש לי שאלה כללית שמעניינת אותי במיוחד, וזה ההשפעה של העולם הדיגיטלי על העולם הפיזי, הזליגה שלו אליו. יצא שגם אצרתי תערוכה על זה במוזיאון חיפה (״שולחן עבודה״), ויש שם עבודה שנקראת לא אחרת מ־typing… עם השלוש נקודות, סדרת צילומים נפלאה של עדן זורניצר – אז כאמור יש לי פה עניין אישי. 

השאלה שלי היא איך אתם עם זה, במיוחד כמי שהעבודה שלכן היא הכי פיזית ומערבת את הגוף

אדם: מעניין, אני מכיר את עדן אבל לא הכרתי את סדרת העבודות הזו. 

כן, זה משהו שמעסיק אותנו מאוד. אנחנו רואים את עצמנו בעיקר אנשים של העולם הפיזי אני עובד עם חומר ופיסול, ואייר עם תנועה, אבל בו זמנית הקשר שלנו עם אנשים מאוד מושפע מהשיחות בווטסאפ או במדיה. שם אנחנו מרשים לעצמנו להוציא הכל, והדינמיקה הזו משפיעה גם על היחסים בינינו ובין העולם. 

וזה בדיוק מה שמעניין אותנו לנסות לדבוק בזה ולנסח בעזרת היצירה, מהקשר שלנו ולנסות להבין את הדינמיקה של התקשורת היום

אייר: זה מה שמעניין בעבודה, אנחנו מתעסקים בתקשורת בין מילים לגוף. בין מה שנאמר ומה שמרגישים באמת. בעבודה יש רגעים שהתקשורת מתפרקת כמו שקורה בעולם הדיגיטלי, וגם רגעים מלאי חיות ואנושיות

יובל: מעולה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרתן לפני שנפרדים?

אייר: רצינו להוסיף תודה ענקית לרקדניות ולשותפות ליצירה שקד ורנר, רני לבצלטר וחביביה הרקולס. תודה גם לבית הספר לתיאטרון חזותי ולצוות הכנס פרפורמנס על כל התמיכה והעזרה. תגיעו לכנס, הוא יהיה מדהים. ללהקת מחול בת שבע, סטודיו לי ארבל, וללא ספק תודה מיוחדת לאיריס דה בוטון בלעדיה כלום לא היה קורה

---

מצפן
כנס הפרפורמנס ה־13 של החזותי
21-23.10