ליאב תמוז מפרקת ומרכיבה מחדש את משמעות הבית

המסע של ליאב תמוז לתחום הקולנוע התחיל מתוך תנועה פנימית. זו לא הייתה החלטה מודעת לשנות כיוון חיים, אלא תגובה גופנית, כמעט אינסטינקטיבית, לקריאה שאי אפשר היה להתעלם ממנה.

אחרי שנים של עיסוק בריקוד ובטיפול בתנועה, תמוז מצאה את עצמה מגיעה ללימודי קולנוע במנשר, שם הבינה שהקולנוע הוא לא מעבר חד ממדיום למדיום, אלא הרחבה שלו. הגוף, העדשה, המרחב והזמן הפכו אצלה לשפה אחת רציפה, שבאמצעותה היא חוקרת יחסים וזיכרון.

בצפייה בסרטיה מורגש דחף מתמיד, כמעט עקשן – לשוב הביתה. לאו דווקא אל מקום, אלא אל תחושת שייכות חמקמקה, אל מרחב שבו זהות ומאבק מתקיימים זה לצד זה. הבית עבורה הוא לא קירות, אלא נשימה – שדה רגשי שנע בין קרבה לריחוק, בין אחיזה לשחרור. שני סרטיה הקצרים – התיעודי ״אבא, אבנים ובת״ והעלילתי ״הבוקר שלי״, מבקשים כל אחד בדרכו לפרק ולהרכיב מחדש את משמעות הבית כעוגן וכגבול.

ב״אבא, אבנים ובת״, שזכה לציון לשבח בפסטיבל דוקאביב 2024, חוזרת תמוז לבית ילדותה בירושלים – בית שאביה בנה במו ידיו. דרך מצלמה שנעה ברכות בין הקירות, היא מעזה להתבונן בו ובמערכת היחסים ביניהם: בעוד שאחיה מתגוררים בבית שבנה, היא – הבת היחידה – נותרה מחוצה לו. יששכר, האב, נראה כמהסס לגעת בסיבת היעדרה, נע בין שתיקה לבין רצון עדין לשמור על האיזון המשפחתי.

תמוז והמצלמה מתעקשות להיכנס פנימה – לטייל במרחב שממנו הודרו. התוצאה היא עימות בין־דורי טעון אבל רך, פיוטי כמעט, שמתקיים מתוך תהייה וניסיון עיקש לתפוס מקום – גם אל מול גבולות המציאות הקיימת

בינתיים, תמוז והמצלמה מתעקשות להיכנס פנימה – לטייל במרחב שממנו הודרו. התוצאה היא עימות בין־דורי טעון אבל רך, פיוטי כמעט, שמתקיים מתוך תהייה וניסיון עיקש לתפוס מקום – גם אל מול גבולות המציאות הקיימת.

תמוז מספרת שהסרט נולד מתוך בחירה לבחון את המרחבים האישיים שלה בעוד מדיה ובעוד כלים, לא מתוך תסריט כתוב מראש. בתהליך היצירה היא שילבה אלמנטים מעולמות הטיפול והתנועה, ואפשרה לגוף ולמצלמה להוביל אותה באופן אינטואיטיבי.

הבית הופך למעבדה של זיכרון, מקום שבו מתערבבים עבר והווה, אישי ודוקומנטרי, יסודות של זהות ושל הורות. האם כמעט ואינה נוכחת בסרט, למרות שהיא חיה בחלק אחר של אותו בית, והיעדרה מטעין עוד יותר את המפגש שבין האב לבת – בין היעדר לנוכחות.

קו קשר מוחשי

הסרט העלילתי ״הבוקר שלי״ נולד מרגע זיכרון שצף במהלך צילומי הסרט התיעודי. מבט אחד בדמות האב שמסתתר מאחורי וילון החזיר את היוצרת לילדותה, לוויכוח ישן בין הוריה. מתוך הזיכרון הזה נולדה דמותה של דנה, אם צעירה הנאלצת לנווט בוקר כאוטי שבו היא נאבקת בבעלה האגרסיבי, מנסה להרגיע את הרוחות ולארגן את בנה הקטן ליציאה לבית הספר.

הבית, שהפך מזמן ממקום של סדר וביטחון לשדה קרב רגשי, מתמלא בתנועה, צעקות וניסיון נואש לשמור על שגרה. בתוך המהומה הזו דנה מוצאת מפלט יצירתי – חוט צמר דק, נראה לעין, העובר בינה לבין בנה ברחבי הבית. החוט משמש קו קשר מוחשי, עוגן רך של אהבה והתמצאות בתוך סביבה הולכת ומתפוררת.

תמוז בחרה לצלם את הסרט בשוטים ארוכים ונמשכים, רצפים המתנהלים כמו תנועה מתמדת המגלמת את היחסים ואת הרצף הנדרש בהם. היא נתנה לשחקנים לנוע בחופשיות במרחב, תוך התייחסות לזמן ולחלל הבית בסנכרון עם תנועת המצלמה, ושמרה על אותנטיות חיה ורגישה. הדמות הנשית, המגוננת על בנה, מגלמת את המשך דרכה של הבת מהסרט התיעודי – הפעם כאם שמוצאת קול, גבול ובחירה.

שני הסרטים מתקשרים זה עם זה כמו נשימה כפולה – שאיפה ונשיפה. ב״אבא, אבנים ובת״ נוכחותן של האבנים הקשות, היציבות, מייצגת את הכובד, את הזיכרון, את הנוכחות האבהית; ב״הבוקר שלי״ החוט הרך מציע אפשרות אחרת – של תנועה, יצירה והישרדות דרך מגע ורגש.

האבנים והחוטים הם שני קטבים של אותה שפה – בין מוצקות לגמישות, בין שורש לשחרור – וביניהם נעה היוצרת עצמה, מבקשת לחבר בין שני העולמות שבתוכה: הגברי והנשי, החומרי והרגשי, האדמה והאוויר.

במקום מעמיק יותר, הסרטים משוחחים גם על יחסי מגדר ומשפחה – על המבנים הסמויים המעצבים את המרחב הביתי. ב״אבא, אבנים ובת״ ניכרת חלוקה ברורה בין הבנים לבת: האב מדבר על עזרתם של הבנים בבניית הבית, אבל מתקשה לזכור את נוכחותה של בתו, כאילו לא הייתה שם כלל.

בסרט העלילתי לעומת זאת, נוצר חיבור הפוך – התמזגות כמעט סימביוטית בין אם לבנה. אם בסרט הראשון הבית הוא מרחב שממנו הבת מודרת, הרי שבשני הוא הופך למקום שבו הקשר האימהי מציל, אבל גם כובל את יושביו.

היוצרת מאפשרת לשני המצבים הללו להתקיים זה לצד זה, מבלי להכריע ביניהם. היא מתבוננת באפליה ובחמלה, בסימביוזה ובגבול, ומגלה שבמרחב שבין הקצוות האלו נולדת ההבנה העמוקה ביותר של יחסים אנושיים.

כעת, היא עובדת על סרט תיעודי באורך מלא, שיחקור את שורשיה האפגניים של משפחתה. כמו עבודותיה הקודמות, גם הסרט החדש נולד מתוך הקשבה לגוף ולזיכרון, וממשיך לפתח את שפתה הייחודית – קולנוע שבו כל תנועה, שתיקה או נשימה הם חלק מהחומר שממנו עשויה המציאות.

במקביל, סרטיה ממשיכים להציג בפסטיבלים ברחבי הארץ: הסרט התיעודי ״אבא, אבנים ובת״, יוקרן במסגרת הבינלאומית בפסטיבל קולנוע דרום ב־10.11, והסרט העלילתי ״הבוקר שלי״ יוקרן בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים ב־30.10.