״יחסים פתוחים״: קומדיה לא־רומנטית, מצחיקה ועצובה

קשה להתעלם מהתחושה שז׳אנר הקומדיה הרומנטית נמצא בעיצומו של שינוי – או לפחות מנסה לשכנע בכך. יש מי שמכנים את זה רנסנס, אחרים רואים בזה קוסמטיקה בלבד. כך או כך, נדמה שכל תוצר חדש מבקש להוכיח שהוא לא ״עוד קומדיה רומנטית״ ובכך מגלה בדיוק עד כמה הוא כן כזה. איכשהו ״יחסים פתוחים״ (במקור Splitsville) מצליח לחמוק מהקלישאה הזאת, וללכת רחוק יותר ממה ששמו מרמז.

במרכז הסרט עומדים שני זוגות: קרי (קייל מרווין) ואשתו אשלי (אדריה ארחונה), שנישואיהם מתפרקים ברגע פתאומי. קרי, מבולבל ואבוד, פונה לחברו פול (מייקל אנג׳לו קובינו, שכתב לצד מרווין את התסריט ואף ביים את הסרט) ולאשתו ג׳ולי (דקוטה ג׳ונסון) – זוג עמיד שנמצא בקשר פתוח ומתהדר ברוח חופשית, מודעת ומתקדמת – או לפחות ככה הם מנסים לחרטט את עצמם. קרי שואב מיחסיהם השראה או פתרון למצבו שלו. מהר מאוד זה מתבהר כטעות, רוצה לומר: תאונת רכבת.

כשהמפגש בין שני הזוגות מתרחב מעבר לגבולות הידידות, מתברר ש״הפתיחות״ היא רעיון יפה בעיקר על הנייר. הניסוי הרגשי והמיני שמתעורר מן השבר מעמיד במבחן את כל מה שכל אחד מהם חושב שהוא יודע על אהבה, נאמנות וקרבה – עד שקשה לדעת מי באמת רוצה קשר פתוח או סגור, מי רק נאחז בתחושת שליטה, מי פשוט מפחד להישאר לבד, ומי בכלל יודע מה הוא רוצה.

בשונה מהמוצרים הגנריים מאותה בריכה שהמסך ראה בשנה האחרונה (וקצת יותר), זהו סרט מודע לעצמו. באמת־באמת. פארודיה אמיצה, מתריסה וחתרנית. היא מודעת הן לשחיקה של הז׳אנר, הן לכך שהסרט עצמו חלק מהבעיה. לכן הוא בוחר לחגוג את זה: כקומדיה מוקצנת, כמסיבת רפלקסיות אחת גדולה. בעיקר כפארסה קולנועית יעילה והיסטרית לפרקים. ומשום שכך, ״יחסים פתוחים״ הוא מסוג היצירות שגם אוהבי הז׳אנר וגם שונאיו יכולים ליהנות מהן.

מבחינה אסתטית, סגנונית והומוריסטית, מדובר בבלגן אחד גדול, כמעט לא קוהרנטי – אבל זה ממש לא בטעות. הכאוס, חוסר הסדר והקצב, והתעוזה לעשות שטויות בהגזמה הגובלת בעינוג עצמי הם מה שמחזיקים את ההומור חי ונושם. יש רגעים ויזואליים מבריקים שמהווים בדיחות בפני עצמן. הכול מצולם באסתטיקה מוקפדת, כמעט סטרילית, כך שכל חריגה קלה (ויש המון כאלה) נראים כמו פיצוץ אטומי רגשי.

הקריקטורה הזו חיה, צבעונית ואמינה. עם זאת, למרות שערוריותיה, אולי דווקא בגללה, היא גם מותירה תחושת החמצה קלה: אולי משום שמתחת לפרובוקציה מסתתרת תשוקה אמיתית לרגש שלא מתממש או מסקנה שמסרבת להגיע.

בסופו של דבר, ״יחסים פתוחים״ הוא לא על זוגיות פתוחה – הוא על דור סגור שלא מודה בכך. הסרט לא מציע פתרון, אבל יש בו אומץ להביט בבעיה עד הסוף ולרקוד על חורבות הרומנטיקה

ועדיין, כצפוי מקומדיה רומנטית בעידן שבו הקומדיות עצמן מתהדרות כ״לא רומנטיות״ (משפט שאף מופיע על הפוסטר של הסרט), יש כאן מערכות יחסים רומנטיות במהדורות החדשות והפרוגרסיביות ביותר שלהן. הכל במרכאות, שכן, הכול נראה נהדר – עד שחיים אותו. זה כבר סיפור אחר לגמרי.

אם דיוויד פינצ׳ר היה עושה קומדיות רומנטיות – ככה זה היה מסופר. כי מייקל אנג׳לו קובינו, בדומה לקו הביקורתי של פינצ׳ר, מצביע על כישלון המערכת אך גם מזהיר מפני החלופות הקטסטרופליות. אין חלופה בת־קיימא.

במובן הזה, ״יחסים פתוחים״ משתלב בגל של קומדיות רומנטיות עדכניות, ציניות וחכמות (לפחות לכאורה). אם למנות רק שתי דוגמאות: מאצ׳ מושלם ו״השלישייה״, שניסו להמציא את הז׳אנר מחדש דרך מיניות פתוחה, פרובוקציה מתוכננת או ציניות עמוקה. אך בסופו של דבר, לא הלכו עד הסוף (אולי שני שליש) ולא אמרו משהו חדש. ולכן היו חסרי שיניים.

קובינו, לעומתם, לא מנסה לפתור את האבסורד אלא להבליט אותו. ואז להבליט אותו עוד קצת. ועוד. ועוד. בניגוד לסרטים רבים שניסו להיות פרובוקטיביים, אך שיקפו רק תפיסה נהדרת של המובן מאליו – כאן זה באמת עובד. אולי משום שכל רגע מגוחך נדמה גם אמיתי באופן לא נוח.

כך למשל, ריב גרוטסקי בין שני גברים, שמסלים בהיסטריה, חושף עד כמה הגבריות עצמה הפכה לקרקס רגשי; או סצנה שבה אחת הנשים רוצה להיפרד דווקא אחרי שהייתה מעורבת בתאונה קטלנית, המשקפת קומדיה של אכזריות ודיוקן תרבותי מטורלל.

והדובדבן שבקצפת – דקוטה ג׳ונסון, שנראית ממש לא במקרה כמו פרודיה של דקוטה ג׳ונסון על דקוטה ג׳ונסון בקומדיה רומנטית: דמות שמהלכת על הגבול בין מודעות עצמית לעייפות ממנה. זו לא רק הלצה מטא קולנועית, אלא המחשה של מה שהסרט כולו עושה לז׳אנר – לועג לו, מחבק אותו, ונלכד בתוכו באותו זמן.

זו אולי ההברקה הגדולה: הוא לא מבקש לגאול את הז׳אנר ואת מה שהוא מייצג, אלא לחשוף את המבוכה שבניסיון לגאול אותו. ואם כבר מבוכה, קרינג׳ מהסוג המצחיק ממש לא חסר כאן.

ויש גם עומק, כי מתחת לכל זה מסתתרת עצבות אמיתית. נדמה שכל הדמויות, וגם היוצרים, עייפים. הם מדברים על חופש אבל לא מצליחים ליהנות ממנו; מנתחים אהבה אבל מפחדים ממנה. כל אחד מתעקש ומנסה ומתאמץ להיות משוחרר ומודרני, רק כדי להסתיר פחד קמאי – הפחד להיות לבד.

בסופו של דבר, ״יחסים פתוחים״ הוא לא על זוגיות פתוחה – הוא על דור סגור שלא מודה בכך. הסרט לא מציע פתרון, אבל יש בו אומץ להביט בבעיה עד הסוף ולרקוד על חורבות הרומנטיקה טנגו מביך ללא בושה. ובקומדיות הלא־רומנטיות של העת הזו, זו כבר התקדמות.

---

יחסים פתוחים
בימוי: מייקל אנג׳לו קובינו
ארצות הברית, 2025, 104 דקות
4 כוכבים