להיט בראש // נשיכות קטנות

בתולדות חייו הקצרים של המדור הספקתי כבר לדבר על סרטי הערפדים של שנות ה־80 העליזות. הסיבות ברורות מאליהן: אלו פאקינג שנות ה־80 – העשור הכי מגניב וצבעוני, שזיקק תחת צבעי ניאון ועל רקע צלילי סינתיסייזרים את כל מה שכיף ויפה בעולם המעפן הזה. השנים האלו היו הפסגה שלנו כחברה אנושית מתקדמת, וספק אם אי פעם נשוב לרמה הזו.

מעבר למגניבות, שנות ה־80 היו בעיקר תקופה של חיפוש עצמי. השמרנות יצאה לחל״ת בשנות ה־70 רק כדי לחזור לשלטון בדמותו של רונלד רייגן – האיש שביקש להחזיר את ארצות הברית לימיה הגדולים. מנגד, הדור הצעיר חיפש להתמרד ולהשתחרר משלשלאות התא המשפחתי, הסגור, הזקן והטרחני.

את השיער הארוך ותסרוקות האפרו החליפו תסרוקות מנופחות פלוס פוני מהגיהנום שכרע תחת נטל המוס, הג׳ל והרולים; כריות כתפיים, חותלות וצמידים עם ניטים השתלטו על חלונות הראווה בחנויות האופנה, וגברים סטרייטים מרחו על עצמם תועפות של מייקאפ וקונסילרים.

השינויים החברתיים והתרבותיים, לצד טשטוש הזהות והנטייה המינית – היו קרקע מושלמת עבור יוצרים, והיתה זו שהצמיחה את הדור הבא של סרטי האימה בכלל ושל סרטי הערפדים בפרט. השימוש החוזר בתת הז׳אנר הזה היה צורת הביטוי המושלמת לשינויים הורמונליים, פיזיים ומנטליים בקרב הדור הצעיר.

ברור שהבמאי הושפע רבות מסגנון הקליפים של MTV, כולל התלבושות והתסרוקות הבלתי אפשריות. קצת פאנק, קצת רוק, קצת מטאל – וקיבלנו קליפ באורך של סרט מלא

עד שנות ה־80 דמותו של הערפד הייתה משוייכת לאפלה וגותיות מדכאת, אבל העשור הזה הוליד מין חדש של ערפדים: לא עוד קירחים או זקנים ברמה גריאטרית־סיעודית, אלא צעירים, חתיכים למות, סקסיים ברמות ולבושים בסטייל של הז׳ונגלר. בשנת 1987, שלוש שנים אחרי עלייתו של ״ליל האימה״ לאקרנים, ג׳ואל שומאכר (״באטמן לנצח״) ביים את ״נשיכות קטנות״ (The Lost boys) – מעשיית ערפדים מגניבה שהפכה עם השנים לקאלט מטורף.

ב״נשיכות קטנות״ אנחנו פוגשים את האחים מייקל (ג׳ייסון פטריק) וסם (קורי היים ז״ל). לאחר שהוריהם התגרשו, השניים עוברים יחד אמם לוסי (דיאן ויסט) לבית אביה בסנטה קרלה – עיירת חוף בקליפורניה, שתושביה נעלמים באופן מסתורי (ומשום מה אף אחד לא עושה עם זה כלום).

מייקל מנסה להתרגל לסביבה החדשה ונמשך באופן לא מוסבר לחבורת נערים מסתורית, שאותה מנהיג דייוויד (קיפר סאת׳רלנד) נוטף הכריזמה. אממה, מייקל לא יודע שהם ערדפים צמאי דם. דיוויד עושה למייקל תרגיל והופך אותו לערפד, בתקווה לאמץ אותו לתוך החבורה. השינויים הפיזיים שמייקל עובר בדרך לגדל ניבים חדות מעלים חשד אצל סם, שיוצא לחסל את הערפדים יחד עם שני ציידים חובבנים.

סקס, ניבים ו־MTV

קריאה זריזה של פסקת העלילה לא עושה הרבה חשק לצפות ב״נשיכות קטנות״, שנשמע כמו עוד סרט ערפדים קלאסי. אבל זה ממש לא נכון. לפני כן, כדאי להתייחס לסגנון ולטכניקה של הסרט, שעליהם אחראי ג׳ואל שומאכר. קשה להתעלם מהאווירה נוטפת המיניות בסרט. גם אם זה לא מעל פני השטח ומדובר, קל להבחין בעובדה שהסרט הזה סקסי לחלוטין. יש בו אנשים יפים, שנמצאים על שפת הים בקליפורניה בלבוש מינימלי והרוח הצעירה חוגגת.

בנוסף, ג׳ואל שומאכר עושה שימוש נפלא במניפת צבעים אפלולית, ניאונית ומושכת, מלאה בסקס־אפיל אייטיזי משגע. ברור שהבמאי הושפע רבות מסגנון הקליפים של MTV, כולל התלבושות והתסרוקות הבלתי אפשריות. קצת פאנק, קצת רוק, קצת מטאל – וקיבלנו קליפ באורך של סרט מלא, כולל סולן להקה רנדומלית, בעל חזה משומן היטב, שפשוט שולף סקסופון ומתחיל לנגן – בלי קשר למה שקורה בסרט.

מתחת לפירוטכניקה החזותית ופס הקול החד פעמי, מסתתר רעיון עמוק הרבה יותר מעוד נשיכה של ערפד. נושכי הצווארים בסרט הזה הם בעיקרון ילדים, שמחפשים זהות ומבוגר אחראי להישען עליו. אבל הם אבודים, מורדים ומשליכים את התסכול שלהם על צוואריהם של אנשים תמימים בסנטה קרלה.

בדיוק כמו סם ומייקל, ילדים להורים גרושים, אבודים וזרים בסביבה חדשה, שמחפשים זהות אחרת ומאמצים אחת כזו: האחד ערפד והשני צייד. ואם הסיפור והדמויות שבו מזכירים לכם את הילדים האבודים של פיטר פן – יש דברים בגו.

התסריט המקורי של הסרט, שכתבו ג׳יימס ג׳רמיאס ויאן פישר, היה הרבה יותר תמים וקליל מהתוצר הסופי. שני הכותבים הושפעו רבות מ״הגוניס״, סרט ההרפתקאות האולטימטיבי, שכמו ״נשיכות קטנות״, גם אותו הפיק ריצ׳רד דונר.

החומרים שמהם עשוי קאלט תרבותי

במקור, הדמויות הראשיות היו ילדים בני 8-13, עם שמות שנלקחו היישר מהסיפור של פיטר פן. בתכנית המקורית, ריצ׳ארד דונר היה אמור לביים את הסרט בעצמו, אבל הכיוון הילדותי מדי לא בא לו בטוב, והוא החליט לתת את מושכות הבימוי לג׳ואל שומאכר – בהחלטה ששינתה את פני מהלך הדברים ואת הקריירה של הבמאי הצעיר.

שומאכר, שעד לאותה נקודה לא היה שם דבר בהוליווד, גידל ביצים ודרש שכתוב של התסריט. דמויות הילדים הפכו לבני נוער; האווירה ההרפתקנית הפכה למינית ואפלה; וכל זה נארז תחת מעטפת שלמה של גותיות ערפדית, במעטה אסתטי מסוקס, וניחוח של סרט התבגרות.

שרשרת ההחלטות האמנותיות הזו שינתה לחלוטין את הטון והסגנון המקורי של הסרט. במקום הרפתקה שובבה וילדותית, ״נשיכות קטנות״ הפך ברגע אחד לסרט בוגר על זהות, מרד נעורים וחיפוש אחרי הכרה – משפחתית וחברתית.

גם בצפייה המיליון ואחת מאז יצא ב־1987, ״נשיכות קטנות״ עדיין עובד. למרות שלא קורה בו הרבה, והאימה היא לא באמת אימה אלא רק מעטפת יפהפייה, זה סרט שכיף לחזור אליו לפחות פעם בשנה ולהיזכר למה אנחנו אוהבים את הילדים האלה; ילדים אבודים שמחפשים מישהו להישען עליו ולבטוח בו. ב

סופו של מסע החיפוש העצמי הזה, מייקל וסם ניצחו, כי בהוליווד האור תמיד ינצח את האופל. אבל האם דייוויד ושאר החבורה הם באמת הנבלים של הסרט? אני לא חושב.

בכל מקרה, ״נשיכות קטנות״ הוא (עוד) דוגמה נפלאה לחומרים המדהימים שמהם עשוי קאלט תרבותי. אבל דווקא אחרי שנות ה־80, נדמה שהיכולת היצירתית של ג׳ואל שומאכר דעכה, בתהליך שהפך אותו מאחד הקולות הבולטים של הוליווד – לשק החבטות שלה.

---

נשיכות קטנות
בימוי: ג׳ואל שומאכר
97 דקות; ארצות הברית, 1987
עוד סרטים בסגנון: ״ליל האימה״, ״קרוב לחשיכה״, ״נשיכה קטלנית״