המסע של אתי גדיש דה לנגה מבנימינה לסין

יובל: הי אתי, מה שלומך בימים אלו של אחרי החגים?

אתי: תקופה מאתגרת, החטופים חזרו, אני חזרתי מחודש בסין ומעבירה את הסטודיו שלי לבנימינה

יובל: כן, תקופה של שינויים שעוד לא ברור טיבם. רגע לפני סין: למה המעבר של הסטודיו? מה זה אומר?

אתי: הסטודיו שלי היה בכפר הים, ממש על הים. הוא כבר צפוף לי ואני חייבת לעבור למקום גדול יותר. זה אומר שאני מעבירה ציוד של שנים שאגרתי ובמקביל אמורה להפטר מהרבה דברים – שזה מאוד קשה לי. 

בבנימינה תהיה לי חצר שאפשר יהיה לצאת אליה לנשום אויר מדי פעם, בכפר הים הייתי נושמת את הים כל יום לפני הכניסה לסטודיו שהיה מחסן חצי מתחת לאדמה

יובל: הבנתי, נשמע הגיוני בסך הכל. ועכשיו אפשר לעבור לסין: חודש בסין? איך זה קרה?

אתי: הכל בזכות דודו גרשטיין היקר, שהגיע אלי לתערוכות וכל פעם אמר לי שאני צריכה לצאת מהארץ להציג בחו״ל, וכל פעם אמרתי לו שאין מצב מבחינה כלכלית שאצא עם הפסלים הענקיים שלי לחו״ל, עד שיום אחד הוא קישר אותי לאוצרת סינית מקסימה, נגה שחר, שיש לה גם שם סיני קשה להיגוי.

נפגשתי איתה ואחרי חודשיים־שלושה קיבלתי הודעה ממנה ״הגשתי אותך לפסטיבל אמנות בדרום סין, במקום שמתמחה בקליעה בבמבוק, ואת הרי קולעת בפורניר וזה מאוד עניין אותם״. היא ביקשה שאעביר סדנה לאמנים על הטכניקה שאני עובדת בה. הקטע היה שאת העבודות שלי אני חייבת ליצור שם במקום בעזרת אסיסטנטים

בסביבה שלנו היו שתיים שדיברו אנגלית סבירה, עם האחרים הדיבור היה דרך אפליקציה, וברוב המקרים בתנועות ידיים כשהסברתי מה העזרה שאני צריכה מהם. בגדול הכל זרם. היו קטעים של אי הבנה כמו לדוגמה כשביקשתי פורניר בעובי מסויים וקיבלתי טפט פורניר מנייר

יובל: קטעים. מתי זה היה?

אתי: יצאנו מהארץ ב־7.9 ונחתנו בסין ביום הולדתי, 8.9. ביקשתי לצרף את ירי בעלי, כי המשימה מאוד מאתגרת מכל כך הרבה בחינות. קיבלתי אישור מגלריה Froots בשנחאי, שנגה היא האוצרת שלה, ליצור שם במשך שבועים וחצי תערוכת יחיד, שתשאר פתוחה שנה שלמה עד אוקטובר 2026

יובל: מגניב. ספרי על המקום, מה קורה שם, מה זה הפסטיבל הזה

אתי: הגעתי לסין מלאה בסימני שאלה וחששות ממה ואיך יהיה… קיבלו אותי בשדה התעופה ג׳יליאן והנהג שלא עזבו אותנו במשך חודש שלם (אם הייתי יודעת מראש שהם יעטפו אותנו כל כך הייתי מגיעה פחות לחוצה). 

הגענו ל־FOSHAN, עיר סופר מודרנית עם 9 מליון תושבים. הממשלה החליטה שהיא רוצה להרים אזור ישן באמצעות אמנות ותוך חודש־חודשיים הפכו חלק משכונה שצמודה לנהר יפיפה, למקום שמשלב ישן עם חדש. הם הקימו בתים חדשים, בתי קפה, גלריות, מוזיאון שמדבר את תולדות המקום, גינות זן יפיפיות בין הבתים, פתחו חללי גלריות ענקיים, והכריזו על הפסטיבל שהשתתפו בו 50 אמנים סיניים ועשרה אמנים מהעולם. 

בקיצור, עשו עבודה מעולה בזמן קצר, כמו שרק הסינים יודעים. הגיעו אסיסטנטים כל יום, היו ימים שהיו לי ארבעה אסיסטנטים, כולם חבר׳ה צעירים מהסביבה, היו כאלה שנסעו חצי שעה כדי להגיע אלי

יובל: ואיך הסתדרת עם השפה?

אתי: בסביבה שלנו היו שתיים שדיברו אנגלית סבירה, עם האחרים הדיבור היה דרך אפליקציה, וברוב המקרים בתנועות ידיים כשהסברתי מה העזרה שאני צריכה מהם. בגדול הכל זרם. היו קטעים של אי הבנה כמו לדוגמה כשביקשתי פורניר בעובי מסויים וקיבלתי טפט פורניר מנייר. 

ההתחלה היתה מורכבת יותר עד שהכירו אותי והבינו את הצרכים של העבודה איתי. הם היו מדהימים במסירות אלי ואל המשימה המשותפת, אבל היו מאוד סגורים וביישנים בתגובות שלהם.

התקשורת איתם מאוד לקונית. לדוגמה, מודיעים לי שיאספו אותנו בשעה מסויימת לפגישה בסטודיו של אוצר הפסטיבל. אנחנו מגיעים לסטודיו מדהים ומגלים שאנחנו בתוך ישיבת סיכום עם 50 סינים, שמדברים סינית במשך שעתיים, ומייד לאחר מכן נפתחת לנו ארוחת ערב מהסרטים עד השעות המאוחרות

יובל: טוב אני חייב לשאול על האוכל: כמה הוא דומה או שונה מהאוכל שאנחנו מוצאים במסעדות סיניות במערב?

אתי: יש את סגנון האוכל שפחות רואים במערב, שבו במרכז השולחן יש סיר מים רותחים או פלנצ׳ה חמה ובמהלך הארוחה מכניסים לתוכו כל פעם ירקות וחתיכות בשר או דגים. אחד הדברים ששמנו לב שאין אוכל או ממתקים מתוקים, הכל בטעם מאוד עדין, אכלנו שם בעיקר סושי וראמן.

הקטע המגניב היה שכל יום בשעה 12 בדיוק כל החברה סביבנו התחילו להזמין אוכל ממסעדות בסביבה ונעלמו לחצי שעה בערך לארוחה בחלל משותף, מרוכזים באוכל, וכך היה קבוע גם בשעה שש בערב. הסיניות שהיו סביבנו היו מאוד חברתיות, קהילתיות ופטפטניות כשהיו ביחד. כמה מהן ממש חיפשו את קרבתי ובאו כמה וכמה פעמים לעזור

יובל: נייס. בואי נחזור לאמנות: איך היה ליצור שם? מה בסוף יצרת לתערוכה שלך?

אתי: שאלת מיליון הדולר… יצאתי עם ידיעה שאני הולכת ליצור תערוכה בנושא ״מסע״, הכנתי סקיצות של פסלים ועבודות קיר. הגעתי לסטודיו/גלריה יפיפה והציוד לא כל כך היה מה שביקשתי וצריך היה לאלתר עד שיגיע הציוד הנכון, וכך מצאתי את עצמי מתחילה לעבוד על שני הפסלים עם כמות לא גדולה של פורניר שהבאתי מהבית לכל מקרה.

הרגיש לי ליצור יצור שיש בו פתח לא ברור. אולי היצור הזה שיקף את ההרגשה שלי בהתחלה שם. כשסיימתי אותו הבנתי שהוא צריך בן זוג וכך נוצר השני, ואז הגיעו החומרים והמשכתי עם הקונספט של הפתח, פתיחה, קרע, חלון… בשאר העבודות ממש שיניתי את רוב מה שתכננתי וזה עשה את העבודה למורכבת ומלחיצה יותר. 

בסופו של דבר יצרנו שלוש עבודות, תבליטי קיר בגודל 250 על 120 ס״מ כל אחד, עוד שני תבליטים בגודל 250 על 60 ס״מ כל אחד, ואת שני הפסלים – היצורים שלי. הרגשתי שלא נשמתי שבועיים וחצי שלושה וכשהתערוכה עמדה, העבודה הסתיימה והיתה התפעלות מהסביבה, הרגשתי שאני חוזרת לנשום

יובל: נייס. כמי שעוקב אחרי העבודות שלך לאורך השנים נראה שהכל הכין אותך לרגע הזה

אתי: אתה כל כך צודק, כדי לשרוד מסע כזה צריך היה כושר נפשי, גמישות מחשבתית ויצירתית, בנוסף לכושר נפשי לעמוד באי וודאויות שהיו לאורך כל הדרך. היו רגעים לחוצים והיו רגעים מרגשים בטרוף. זאת היתה חוויית חיים, מסע מאתגר, ואני כל כך שמחה וגאה על האפשרות שנפלה בחלקי. 

אני שמחה גם על הקשר שנוצר לי שם עם החבורה שהקיפה אותנו, חילקנו מתנות אחד לשני ונפרדנו בדמעות, במשך חודש היינו כל יום שמונה שעות ביחד, ממש מסע גיבוש

יובל: מה עכשיו? מה התכניות הלאה אחרי שהסטודיו החדש יעמוד? חושבת כבר על הפעם הבאה?

אתי: הלוואי שיזמינו אותי שוב לסין או ליפן. יצרתי קשר עם איש אמנות מקסים מיפן, מי יודע?! כרגע אני עדיין מציגה את תערוכת היחיד פיגורינות־על שאצרה אביטל כץ במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, ויש כבר תערוכה בקרוב בתחילת דצמבר. יש מצב שהפסלים הגדולים שלי יעברו ללובי מפואר לתקופה, ומתבשלים כמה דברים מרגשים שהלוואי שיתגשמו

יובל: אמן. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שניפרד?

אתי: תודה לדודו גרשטיין על הפרגון הנפלא, זה לא ברור מאליו. תודה לאוצרת נגה שחר, שנתנה בי אמון ונתנה לי במה ויד חופשית. ותודה ענקית לירי בעלי, שעשה את כל המסע הלא פשוט הזה איתי לאורך כל הדרך